ב”ה

שנים אוחזין

במשך 10 שנותיו הראשונות של בן-גוריון בארץ ישראל, הוא בקר בכל הארץ, להוציא ירושלים! ביקר בסיני ובנגב, ביקר בעבר-הירדן המזרחי, כשגולת הכותרת היא פטרה, אך, ה”ציוני” הדגול הלז, לא מצא לנכון לבקר בציון-ירושלים!

אחד אומר – כולה שלי – ואחד אומר – חציה שלי -, כלומר, המחלוקת היא על המחצית, בלבד, שכן, גם הטוען כולה שלי וגם הטוען חציה שלי, מסכימים שהמחצית האחת היא של הטוען – כולה שלי. כדי להגיע לפשרה של – יחלוקו, מוטל על שניהם להישבע. הטוען – כולה שלי, נדרש להישבע שאין לו בה פחות משלושה רבעים. והטוען ל-חציה שלי, צריך להישבע שאין לו בה פחות מרבע…. נשבעו שניהם, האחד יקבל שלושה רבעים, השני יקבל רבע!

חלוקה כזו, של טלית ארץ ישראל, בוצעה על ידי בריטניה בשנת 1922. מאז ועד היום, לא הפסיקו השודדים המוסלמים להישבע שכולה שלהם, כשאין להם גם מילימטר בה, ואילו, בני מרוז, ה”ציונים”, ויתרו, כבר אז, על למעלה מרבע, והם ממשיכים ומוסרים, לא מתוך אילוץ, אלא, מתוך אינטרס, שהוא – שנאת ישראל עד מוות. הם, גדולי שונאינו בכל הזמנים, מוותרים על ארצנו, בשמנו, כביכול. בחוצפתם המרוזית, הם מרשים לעצמם לייצג את ה”אינטרסים” של קרבנותיהם….

במשך 10 שנותיו הראשונות של בן-גוריון בארץ ישראל, הוא בקר בכל הארץ, להוציא ירושלים! ביקר בסיני ובנגב, ביקר בעבר-הירדן המזרחי, כשגולת הכותרת היא פטרה, אך, ה”ציוני” הדגול הלז, לא מצא לנכון לבקר בציון-ירושלים! ירושלים היתה תמיד תועבה בעיניו. ובתש”ח, במאמץ נואש אחרון, להבטיח שירושלים לא תיכלל בתחומי ריבונות המדינה שלו, הצליח, סוף סוף, להפיל אותה לידי הלגיון הערבי. באיומי שימוש בנשק נגדם, פירק מנישקם את אנשי האצ”ל, שהיו מוכנים להקריב את חייהם במלחמה על ירושלים – במקביל, הטביע את הנשק שהיה מיועד להגנה על ירושלים, תוך נסיון לרצוח גם את מפקד האצ”ל, ששהה על אנית הנשק והמעפילים – אלטלנה.

מקדשים את האדמה על-פני האדם

בענין העליה התשובה הציונית היא: על הכניסה צריך יהיה להשגיח השגחה מעולה ולהרשות לבוא רק לעולים נבחרים, בה במידה שיהיו לנו עבודה או אדמה.

כאמור, ב-1922 ביצעו הבריטים את המעילה הגדולה במנדט שניתן להם וחילקו את ארץ ישראל – 77% לאימפריאליזם הג’יהאדי, בצורת אֱמירוּת, עליה השליטו בובה בידואית מחג’אז. האמירות הפכה ברבות הימים ל”ממלכה ההאשמית”, הלוא היא “ירדן”, מדינה בלתי חוקית בעליל, מכל הבחינות.

איך הגיבו הטריטוריאליסטים (חובבי האדמה, למשל, חובבי אוגנדה, שנקראו “ציוני אוגנדה”) ואיך הגיבו חובבי ציון, הלוא הם היהודים, להבדיל מן הראשונים –

חיים ויצמן בשם ה“הסתדרות הציונית”, במכתב למשרד המושבות הבריטי, ביום – 18.6.1922:

“ההנהלה הציונית רשמה לפניה את גילוי-הדעת על המדיניות הבריטית בארץ-ישראל, מיום 3 ביוני 1922, ומבטיחה לממשלת הוד מלכותו, שפעולות ההסתדרות הציונית יתנהלו בהתאם למדיניות שנקבעה בו” (“מערכות הארגון הצבאי הלאומי”, דוד ניב)

ב-24 ביולי, 1922 אושר נוסח המנדט הבריטי על ידי מועצת חבר הלאומים. ב-16 בספטמבר החליטה המועצה, על פי בקשתה של ממשלת בריטניה, שהוראות המנדט בענין הקמתו של בית לאומי יהודי שוב אינן חלות על הטריטוריה הידועה בשם ‘עבר הירדן’. כך נקרעו 77% (90,000 קמ”ר מכלל 117,000 קמ”ר) מן הטריטוריה המיועדת להקמת הבית הלאומי. עבדאללה, בן חוסיין מלך חג’אז, ששיתף פעולה עם הבריטים במדיניותם במזרח התיכון, נתמנה ל’אמיר של עבר הירדן’, ולו יועץ בריטי והקצבה שנתית ניכרת מאת ממשלת בריטניה …..(שם).

חלוקה זו תאמה את מטרות המימסד הציוני ואת מדיניות העליה-הסלקטיבית שלה. צמצום הטריטוריה הקל עליה להשתמש בשקר השפל בדבר “כושר הקליטה של הארץ”, כאילו הארץ היא היוצרת את כושר הקליטה ולא האנשים היושבים עליה ומפתחים אותה. היה זה הטעון הנאצי, בו השתמשו הבריטים לסגירת שערי הארץ בפני היהודים ולהטבעתם בים, כשבמקביל, הם מציפים את הארץ בערבים….

ואיך הגיבו היהודים –

“ומכה חזקה היתה בשבילי קריעת עבר-הירדן מעל ארץ-ישראל וגזילתו מעם ישראל, שהכריז עליהם סיר הרברט סמואל בעשרה בסיון, תרפ”א (1921). בכל כח הכרתי עמדה לפני סכנת הצימצום של הארץ הקטנה; צימצום השטח לעליה, לחקלאות, לתעשיה, שהרי עבר הירדן גדול כמעט פי שלושה ומחצה מארץ ישראל המערבית, והוא אף פורה יותר ממנה…” (פרופ’ יוסף קלוזנר, אבטוביוגרפיה).

אפילו ברל כצנלסון –

“… הציבור לא זע, קול ענות של בודדים לא גורר אפילו הד. שאגת חמס על שוד-עם לא נשמעה… זהו פרי פעולתה החינוכית של ההסתדרות הציונית במשך השנים האחרונות. החינוך המרדים, המלמד תמיד זכות, המצדיק כל עוול, מקהה כל רגש ומרפא כל פצע בדברי מתיקה ובתנחומות שווא – זוהי השיטה אשר השכילה לעשות את התנועה העממית המדינית לחסרת אונים וחסרת ערך, לכתחילה – בעיני עצמה, ואחר כך – בעיני אחרים” (ברל כצנלסון, מ.א.צ.ל)

הבריטים יכלו לסמוך מראש על הסכמה פבלובית כנועה, מצד המימסד הציוני, לכל גזירה אנטישמית שלהם, ואפילו בתודה.

ב-16.9.1919, נתפרסמה ב”טיימס” הלונדוני (מ.א.צ.ל) כתבה מאת סופרו במזרח הקרוב, ובה נאמר:

“…. הציונים האחראיים ביותר מטרותיהם הנוכחיות הן תרבותיות וכלכליות יותר מאשר מדיניות… בענין העליה התשובה הציונית היא: על הכניסה צריך יהיה להשגיח השגחה מעולה ולהרשות לבוא רק לעולים נבחרים, בה במידה שיהיו לנו עבודה או אדמה. אנחנו צריכים להתנגד לכל לחץ הדוחף אותנו לצד תכניות גדולות של עליה מיד”.

ואכן, כה דבריו של חיים ויצמן באגרת ביום 18.6.1922, לאחר החלטת בריטניה למעול במנדט שניתן לה ולקרוע מארץ ישראל = הבית הלאומי לעם היהודי – 77% (90,000 קמ”ר, מכלל 117,000 קמ”ר):

“…. תהיינה אשר תהיינה התקנות, שיותקנו לשם הסדר עליה זו, ההנהלה הציונית סומכת באמונה על ממשלת הוד מלכותו ועל הנהלת ארץ ישראל, ששתיהן תנהגנה בענין זה על פי העקרון הנ”ל…”

“ציונות סוציאליסטית” = חורבן העם היהודי

חלק מהם הכיר בצורך במדינה יהודית מיוחדת לשם האפשרות המהירה יותר של פרולטאריזציה, שאינה אפשרית כל עוד שהיהודים אינם אומה נורמלית במובן הכלכלי, וזה אפשר רק בארץ מיוחדת, אבל לא בציון, דווקא….

אבל איך ייגדל כושר הקליטה באמצעות “עבודה או אדמה”, כשהאדמה מופקרת? הפרופ’ קלאוזנר מספר על כאב הלב העצום שלו ועל מפח הנפש באומה כולה עם קריעת חלק הארי מארץ ישראל ומסירתו לערבים, בהסכמת המימסד הציוני, ואילו המימסד מרוצה ומתבדח –

“….פגשתי במקרה אחד מעסקני הפועלים המפורסמים…. הוא העמידני ואמר – ‘קראתי את מאמרך על עבר הירדן. מאמר חריף וכתוב יפה. אבל למה אתה מתרגש כל כך? כלום, כבר יישבנו את עבר הירדן המערבי'”? –

ב-1.2.1918 (התורן מס’ 46, מ.א.צ.ל) מבטיח נחום סוקולוב:

“אנחנו מצידנו נתאמץ לעצור בעד זרמי אמיגרציה פתאומית לארץ ישראל… היהודים בחו”ל ישארו, כמקודם, אזרחים נאמנים לארצות מולדתם ומגוריהם – אולם ליהודי ארץ ישראל הרי זה יהיה בית נאמן ממש. התנועה הציונית אינה חברה לעזרת נודדים. אין מגמתנו למלא את הארץ בהמוני יהודים, סתם, מכל הבא ליד…”

פרופ’ קלאוזנר הכיר את בני מרוז לפני ולפנים, לא די שלא היתה בהם שום זיקה ליהדות, אלא, הם תיעבו אותה. כך, עד עצם היום הזה, על כן הם מוסרים את הארץ בחדווה. אין להם שום זיקה אליה. הם רצו באדמה ולא באדם, לא משנה איפה בעולם, אך זו נזדמנה להם כאן, והם, מסתפקים במועט. לא משום שהם באמת מן המסתפקים במועט, שהלוא הם גלובאליסטים חסרי תקנה, אלא, ככל שימעטו השורשים ונקודות החיכוך של העם עם עברו ומורשתו, כן מובטחת הצלחה גדולה יותר, לדעתם, להשתלבותם ב”אחוות העמים” ובהפיכת העולם לכפר גלובאלי אחד של כל תושביו, בתנאי, שלא יהיו בו יהודים. גם היטלר רצה רק בשלום העולם, והוא ידע, שהשלום לא יגיע, כל עוד נמצאים יהודים בעולם, אפילו עד דור עשירי של מומרים ומתבוללים.

וכך תיאר אותם קלאוזנר         :

“על ידי התגברותה של תנועת השחרור הרוסית הכללית, גברו גם המפלגות השמאליות של יהודי-רוסיה. והמפלגות הללו היו או סוציאליסטיות טהורות, מתנגדות לציוניות ניגוד מוחלט ושונאות לא רק את ארץ ישראל ואת הלשון העברית, אלא גם כל שאיפה לאומית-מדינית עברית, כ’הבונד’, שביסס את כל הלאומיות הישראלית על אבטונומיה אישית ליהודים בגולה ועל הדיאלקט הגרמני-היהודי, או מפלגות חצי סוציאליסטיות וחצי ציוניות, או חצי סוציאליסטיות וחצי טריטוריאליסטיות כ’ציונים הסוציאליסטים’, כ’פועלי ציון’ שמאל וכה’סיימים’ (שהעמידו את קיום היהדות בגולה על כעין פרלמנט – ‘סיים’ יהודי מיוחד). חלק מהם הכיר בצורך במדינה יהודית מיוחדת לשם האפשרות המהירה יותר של פרולטאריזציה, שאינה אפשרית כל עוד שהיהודים אינם אומה נורמלית במובן הכלכלי, וזה אפשר רק בארץ מיוחדת, אבל לא בציון, דווקא….

“הצד השווה שבכל המפלגות הללו היה – יחס של זלזול וביטול לדת ישראל ולכל דבר קשור במסורת ובהסטוריה הישראליות….. בקיצור – התחילה בין הנוער דה-הסטוריזציה, שהלכה והתקרבה לדה-נאציונאליזציה…” ( 1905-1904).

דברים אלו אפילו אינם על קצה המזלג. עם חלאת המין האנושי הזו אנו נאלצים להתמודד כבר למעלה ממאה שנה. אילולא היה לפושעים האלה הגיבוי של ה“ממלכתיות”, עם ישראל היה מזמן משתחרר מן הזוועה הארורה הזו.

שיהיה ברור, למרוז, בדיוק כמו ל”מדינה הפלשתינאית”, אין זכות קיום בארץ ישראל. חובה עלינו לגרש את מגרשינו, דבר שצריכים היינו לעשות כבר לפני כמה דורות!! הם ימסרו את כל הארץ, כי היא אינה שלהם! כאמור לעיל – אין להם כל זיקה אליה. במשך עשרות שנים נסיתי להבהיר את הדבר הזה למי שרק היה מוכן לשמוע, אך לא היו כאלה. אמרו לי – הם רוצים בדיוק מה שאת רוצה, רק בדרך אחרת, את לא יכולה לפסול אנשים כי אינם חושבים כמוך – ובכן, הם רוצים בדיוק את ההיפך משאני רוצה – הם רוצים בחורבן ישראל!!!