O Bonitas – כנגד הכוחניות
O Bonitas – כנגד הכוחניות
|
בישראל מתופעלות תצורות טרור-מדינה עצימות ומגוונות, הן פנימיות כלפי שכבות מעוטות משאבים של עובדים, נכים, נשים במצוקה, זקנים ואף ניצולי שואה תשושים, והן חיצוניות כלפי אוכלוסיית פליטים מנושלת והפלשתינאים בכלל. יש בכך מימד של אי שפיות, טרוף בעל מצג של רציונליות, שכן יש כאן סרח עודף של אובדן גבולות, הרבה מעבר למתחייב ממדיניות כלכלית-חברתית נאו-ליברלית למשל כפי ששררה במערב טרם המשבר. בנאו ליברליזם הצרוף כפי ששרר באנגליה גרמניה או אירלנד, עדיין היתה מידה של איזון ושיקול דעת, בכך שהתקיימה מדיניות של משא ומתן עם העובדים, בכך שהוזרם סעד לשכבות מצוקה, בכך שהחינוך, אף הגבוה, היה במימון המדינה . כללית – בכך שגם אז לא פגעו בטבואים ובנושאי ליבה חברתיים מסורתיים – חינוך, מידה של הגנה על זקנים, נשים חד הוריות, נכים. בישראל מאידך שררה הקצנה משונה,דווקא בפגיעה עודפת בטאבואים כאלה. טרוף עודף זה מתבטא בכך שבישראל חרף כשלים מערכתיים רבים, רווחים אתוסים של כוח “אנחנו חזקים, הם חלשים” . הכוחניות המוקצנת כפי שהיציגה כהנא (שפעפעה לחלקים בישראליות) מדברת בבוז על המוסר הנוצרי והליברלי, בבחינת התגלמות החולשה והסיכלות. יש לבחון זאת עניינית וחשוב להבין את התרבות הנוצרית-קתולית, הנימצאת ברקע התנועות המהפכניות וההומניסטיות בעולם המערבי, בפרט בדרום אמריקה, וזאת גם כשמדובר באתאיסטים מושבעים. למשל, כשבמליאת האו”מ הוגו צ’אבס שעלה על הבמה, הצטלב באומרו “השטן היה כאן לפני” – כשהוא מתכוון לג’ורג’ בוש שנאם קודם. הנושא “כבד”, חשוב מאד, וצריך פרוט מסויים. הוא כמעט ואינו ידוע במקומותינו, ועם זאת הוא בעל חשיבות בהבנת גישת האקלים המוסרי הרווח כיום בחלקים נירחבים בקהילייה הבינ”ל והעולם הנוצרי, ובוודאי כך כשמובא ההיבט הכלכלי-מעמדי. זה אסוני לאמר “עם לבדד ישכון”, “או”מ שמום” וכיו”צ. יש הרבה סילופים וסטראוטיפיות שיקרית בנושא, ורפרוף או ניסוחים כלליים כאן לא מספיק, שהרי אם כן, לא עשינו כלום. הנצרות שוברת למעשה כל פעולה נוקשה ופורמליסטית, ומעלה על נס, בדומה לנביאי ישראל הגדולים את תום הלב (”לגול את עורלת הלב” ”מה בצע לה’ בעולות וזבחים” מדברי הנביאים). השליח פאולוס (שאול התרסי, תלמידו המחונן של רבן גמליאל) אמר שעצם הגדרת החטאים בתורה היא שיצרה את החטא. לדבריו (“איגרת אל הרומים”) חוקי התורה באו על ידי משה, והאמת והחסד באו דרך ישוע, המתואר בבשורה לפי יוחנן כאור העולם, שהיה מראשית הבריאה. החסד הוא אותו יסוד על-טיבעי ואלוהי של מעין הזרקת חיים חדשים וחיוניים לקרבנו, על ידי שחרורנו מהיסוד מדביר הנשמה של החטא, שיסודו בחטא הקדמון. התורה לפי פאולוס יצרה את החטא בעצם הגדרתו, ואילו החסד משחרר אותנו – החטא חדל לשכון בקרבנו, ואנו הופכים לטהורים. והטוהר מאפשר את תום הילד, היסוד המתפעל, האהבה, והיצירה האנושית.
הנצרות שוברת למעשה כל פעולה נוקשה ופורמליסטית, ומעלה על נס, בדומה לנביאי ישראל הגדולים את תום הלב (”לגול את עורלת הלב” ”מה בצע לה’ בעולות וזבחים” מדברי הנביאים). השליח פאולוס (שאול התרסי, תלמידו המחונן של רבן גמליאל) אמר שעצם הגדרת החטאים בתורה היא שיצרה את החטא. לדבריו (“איגרת אל הרומים”) חוקי התורה באו על ידי משה, והאמת והחסד באו דרך ישוע, המתואר בבשורה לפי יוחנן כאור העולם, שהיה מראשית הבריאה. החסד הוא אותו יסוד על-טיבעי ואלוהי של מעין הזרקת חיים חדשים וחיוניים לקרבנו, על ידי שחרורנו מהיסוד מדביר הנשמה של החטא, שיסודו בחטא הקדמון. התורה לפי פאולוס יצרה את החטא בעצם הגדרתו, ואילו החסד משחרר אותנו – החטא חדל לשכון בקרבנו, ואנו הופכים לטהורים. והטוהר מאפשר את תום הילד, היסוד המתפעל, האהבה, והיצירה האנושית.
בישראל מתופעלות תצורות טרור-מדינה עצימות ומגוונות, הן פנימיות כלפי שכבות מעוטות משאבים של עובדים, נכים, נשים במצוקה, זקנים ואף ניצולי שואה תשושים, והן חיצוניות כלפי אוכלוסיית פליטים מנושלת והפלשתינאים בכלל. יש בכך מימד של אי שפיות, טרוף בעל מצג של רציונליות, שכן יש כאן סרח עודף של אובדן גבולות, הרבה מעבר למתחייב ממדיניות כלכלית-חברתית נאו-ליברלית למשל כפי ששררה במערב טרם המשבר. בנאו ליברליזם הצרוף כפי ששרר באנגליה, גרמניה או אירלנד, עדיין היתה מידה של איזון ושיקול דעת, בכך שהתקיימה מדיניות של משא ומתן עם העובדים, בכך שהוזרם סעד לשכבות מצוקה, בכך שהחינוך, אף הגבוה, היה במימון המדינה . כללית – בכך שגם אז לא פגעו בטבואים ובנושאי ליבה חברתיים מסורתיים – חינוך, מידה של הגנה על זקנים, נשים חד הוריות, נכים. בישראל מאידך שררה הקצנה משונה, דווקא בפגיעה עודפת בטאבואים כאלה.
טרוף מוזר זה בלט בימים האחרונים, ודווקא בתקופה בה קיימת בעולם התנערות כוללת מהנאו ליברליזם על השואות החברתיות שהמיט – הן בעצם הרגרסייה של פגיעות מחודשות במעמד העובדים – מגמה המנוגדת למגמה העולמית כיום. ובעיקר – דיבוק השיגעון הביזרי של פגיעה מחודשת באותם טאבואים – קיצוץ נוסף בסעד לנכים וזקנים. זהו סוג של טרור מדיני מטורף אולי יותר מכל מדינה אוטוריטרית אחרת כיום בעולם – ודי להזכיר בעניין זה כי לפי תחקיר מלפני שלוש שנים ב”הארץ”, מצותתים בישראל ליותר אנשים מכל מדינה אחרת בעולם (יחסית לגודל האוכלוסיה) – לרבבות אנשים. דיבוק הטרוף העודף הזה הומחש בבוטות בטבח עזה חסר הפשר, ובהרס התשתיות האזרחיות בלבנון במלחמת לבנון השנייה, אף שהצהרתית, בשני המקרים, הצבא “נילחם” כנגד החמאס והחיזבאללה, ולא כנגד אזרחים לבנוניים ותשתיותיהם האזרחיות, ואף לא כנגד זקנים ונשים בהריון בעזה.
סרח עודף זה של אי רציונליות כלכלית (גם על פי ההיגיון הנאו- ליברלי) , למעשה חוסר גבולות לא לגמרי שפוי מתבטא למשל בתחום הצרכנות – סל מוצרי היסוד גבוה פי שתיים בממוצע מאשר במדינות מערביות אחרות, אף שהשכר נמוך בהרבה ואף שבישראל שיעור העוני גבוה מאשר בכל מדינה מערבית אחרת. במדינות אחרות איי עוני מביאים להוזלת מוצרי יסוד להמונים. כאן – ההפך.
אטימות מוזרה זאת לממשות הקיומית הפשוטה והיומיומית מתבטאת למשל בהצרת הניידות הממונעת במרחב, דבר אלמנטרי לחיים סבירים בתקופתנו – פקקי התנועה האיומים שאין דוגמתם בשום מקום בעולם, אולי פרט לג’קארטה בעולם השלישי. אין חשמליות, אין רכבת תחתית, אין רשת רכבות בין עירונית סבירה, התחבורה הציבורית מסורבלת וכרוכה באובדן זמן רב – ומליוני ישראלים סובלים זאת לעתים מספר פעמים ביום.
השיח הפנימי בישראל – מפעפע כולו בצדקתנות נברנית, מאזכר באובססיביות ”שואה”, ”אין ברירה”, ”הערבים”, ”רדיפות יהודים” – וכאן מתקיים סרח עודף של קירבון אוכלוסיות מטרה. אנשים כמו ליברמן (וה”רב” כהנא שנים רבות לפניו) זיהו בחושיהם החדים את הנישה הפוליטית המשתלמת הכרוכה בזריקת מטרות קירבון להמונים מתוסכלים ומצעו הפוליטי כלל רק זאת – לא היו בו כל פרוגרמות אחרות, למשל פיתוח מדעי, חינוך, כלכלה. זה גורם ראשי במעלה להסחת דעת מבעיות קיומיות אמיתיות, משכר העובדים, מכל נושא ממשי הכרוך ביצרנות, יצור, וזכויות היצרנים והעובדים.
טרוף עודף זה מתבטא בכך שבישראל חרף כשלים מערכתיים רבים, רווחים אתוסים של כוח “אנחנו חזקים, הם חלשים” .
בימין הסהרורי היקצינו זאת, ברוח הרב כהנא (“האנטישמי והערבי מכבדים רק יהודי שמפגין כוח”). אלא שבמסעי לאחרונה בבודפשט ובטרנסילווניה ראיתי שקיימת אנטישמיות קשה כשמעשי הזוועה של ישראל – מגבירים אותה תלולות. עושיהם סבורים שהאנטישמיים מכבדים כוח. אבל כוח אינו רשע. טבח עזה ודומיו מצטיירים לעין כל אדם סביר בעל מצפון ואנושיות כביצוע מעשי רשע, וזאת בדיוק הדחקות הישראליות היישר אל מלתעות הראייה האנטישמית – “היהודי רשע מתוך שילוב של חולשה קיומית ודמוניות והוא גבור על חלשים”. דומה הדבר כאילו את התסריט למלחמת עזה כתב יוליוס שטרייכר, עורך הדר שטירמר. בהיותי עם דרכון פולני, העירו לי הערות אנטישמיות לגבי ישראלים רעשנים שהיו בסמוך, ראיתי כמה שונאים כיום ישראלים – הם נחשבים תכופות למעין ברברים חסרי דעה, חסרי גבולות, רמאים כפייתיים שיש לשם לב אליהם כל הזמן.
הכוחניות המוקצנת כפי שהיציגה כהנא (שפעפעה לחלקים בישראליות) מדברת בבוז על המוסר הנוצרי והליברלי, בבחינת התגלמות החולשה והסיכלות. יש לבחון זאת עניינית:
ההשרדות האנושית תלוייה בכושר היצור האנושי. אנשים פועלים בחבורות. הסיטואצייה “החזק הדואג לעצמו (חסר האלטרואיזם והחמלה) לוקח ולכן שורד” – אינה כלל הדמייה של הקיום האנושי-חברתי.
“גזלן” כוחני שאינו תורם יביא עד מהרה להתגבשות קואליצייה נגדו למטרת ניטרולו. מאידך, המוסר מאפשר קיום ביחד של קבוצות אנושיות – בלי ש”ערפד” כלשהוא ישבש את שיתוף הפעולה הקבוצתי. כשהמוסר אינו קיים, יש מצב של קיום אנושי חרוף, דל, רע, אותו כינה הפילוסוף תומס הובס ”מלחמת הכל בכל”: כל אחד בחברה כזאת, מצפה שהאחר יתקע לו בכל רגע סכין בגב להשגת יתרון, ולכן מקדיש את כל שעותיו להגנה עצמית ותקיפת הזולת. בסביבה כזאת לא מתאפשר יצור .
חז”ל אמרו בנושא ”אילוליא מוראה של מלכות – איש את רעהו חיים אכלו”. הכוח האלים של השילטון יוצר אווירה של יראה בפני הפרת צווי קיום אנושי בסיסי מסוג ”לא תרצח”, ”לא תגנוב” (או – לא תגזול). ללא החוק המגובה באנשים חמושים – רבים היו מתפתים לבצע מחטפים לא מוסריים. החוק ממזער שיעורה של התנהגות לא מוסרית.
בנוסף, ההתנהגות המוסרית כרוכה במרכזים מוחיים גבוהים – האונה המצחית ( Frontal lobe) והקורטקס הפרה פרונטלי , ונעוצה בכושר האמפתייה – להציב את עצמך במקומו של הזולת (אל תעשה מה ששנוא עליך). אלה המבנים המוחיים המאוחרים ביותר באוולוציה – והם שמאפשרות המצאתיות, פתרון בעיות מורכבות. הם קשורים ברגש האהבה וברצפטורים (קולטנים עצביים) דופמינרגיים. תחושות אהבה הן שמאפשרות יצירה והמצאתיות.
תחושות שנאה מגייסות משאבים לפעילות של ניטרול והחלשת אובייקט השנאה. השנאה כמעט ואינה מאפשרת יצירתיות. הפילוסוף היידגר אמר בהקשר זה Denken ist Danken – חשיבה היא סוג של אמירת תודה – ההודייה על הקיום האנושי (האהבה למעשה) היא הנמצאת ביסוד החשיבה – שהיא הפעילות האנושית המובהקת ביותר – האדם החושב, ההומו סאפיינס. יש שיר מחמם לב כזה של זמר מזרחי (חיים משה) – ”תודה על כל מה שבראת… אשה אוהבת.. צחוק של ילד.. שבזכותם אני קיים”. זה נכון, זו תמצית הקיום האנושי. רק הקצנה פשיסטית יכולה למנוע התחברות לאינטואיציות הבסיסיות המובעות כאן.
אין זאת חולשה ותלישות אלא היפוכם – החשיבה יצרה את העוצמות האדירות בהיסטוריה – הגרעין, המטוס, וכד’, את כושר האירגון האנושי הגבוה. הנצרות (יש לידע לנושא, כפולמוס עם מתנגדי המוסר המערבי) – שנוצרה על ידי יהודים ארץ ישראלים, מעלה על נס גישה תמה של ילד – כלומר הסתכלות על העולם בעיניים תמות ומתפעלות מהדברים. סוקרטס אמר שההתפעלות – היא שעומדת ביסוד החשיבה לעומק – לא התחושה שהדברים מוכרים, אלא גילוי היבט חדש בהם. תחושה זאת עומדת ביסוד פיתוח המדע, המחקר, ההמצאתיות. לאיש השנאה הכל נראה מוכר וידוע, עולמו הוא דו מימדי, בדומה לראייתו של עבריין אלים את המציאות סביבו.
חשוב להבין את התרבות הנוצרית-קתולית, הנימצאת ברקע התנועות המהפכניות וההומניסטיות בעולם המערבי, בפרט בדרום אמריקה, וזאת גם כשמדובר באתאיסטים מושבעים. למשל, כשבמליאת האו”מ הוגו צ’אבס שעלה על הבמה, הצטלב באומרו “השטן היה כאן לפני” – כשהוא מתכוון לג’ורג’ בוש שנאם קודם. הנושא “כבד”, חשוב מאד, וצריך פרוט מסויים. הוא כמעט ואינו ידוע במקומותינו, ועם זאת הוא בעל חשיבות בהבנת גישת האקלים המוסרי הרווח כיום בחלקים נירחבים בקהילייה הבינ”ל והעולם הנוצרי, ובוודאי כך כשמובא ההיבט הכלכלי-חברתי. זה אסוני לאמר “עם לבדד ישכון”, “או”מ שמום” וכיו”צ. יש הרבה סילופים וסטראוטיפיות שיקרית בנושא, ורפרוף או ניסוחים כלליים כאן לא מספיק, שהרי אם כן, לא עשינו כלום.
הנצרות שוברת למעשה כל פעולה נוקשה ופורמליסטית, ומעלה על נס, בדומה לנביאי ישראל הגדולים את תום הלב (”לגול את עורלת הלב” ”מה בצע לה’ בעולות וזבחים” מדברי הנביאים). יש ספור מרגש על אשה שנחשבה לבעלת מוסר מפוקפק שבאה לישוע ושטפה את כפות רגליו בדמעותיה בבקשה כפרה. החכמים היהודים שהיו שם אמרו לו, איך אתה מתקרב אליה, אינך יודע מי היא? ישוע שבר את הכלל הפורמלי הזה באומרו, שדווקא משום חטאיה, ערך הסליחה גדול יותר מאשר סליחה לצדיק. במקרה אחר עמדו לסקול אשה נואפת, ושאלו את ישוע לדעתו. הוא לא ענה דבר, אלא שרטט משהו בחול. לבסוף אמר, מי שמעולם לא חטא – שיזרוק את האבן הראשונה. האנשים הרכינו ראשם , והסתלקו זה אחר זה, ולבסוף ישוע שנשאר איתה אמר לה, גם לי אין דבר נגדך, אני סולח לך, שובי מדרכך.
השליח פאולוס (שאול התרסי, תלמידו המחונן של רבן גמליאל) אמר שעצם הגדרת החטאים בתורה היא שיצרה את החטא. לדבריו (“איגרת אל הרומים”) חוקי התורה באו על ידי משה, והאמת והחסד באו דרך ישוע, המתואר בבשורה לפי יוחנן כאור העולם, שהיה מראשית הבריאה. החסד הוא אותו יסוד על-טיבעי ואלוהי של מעין הזרקת חיים חדשים וחיוניים לקרבנו, על ידי שחרורנו מהיסוד מדביר הנשמה של החטא, שיסודו בחטא הקדמון. התורה לפי פאולוס יצרה את החטא בעצם הגדרתו, ואילו החסד משחרר אותנו – החטא חדל לשכון בקרבנו, ואנו הופכים לטהורים. והטוהר מאפשר את תום הילד, היסוד המתפעל, האהבה, והיצירה האנושית.
זה שלב מפותח בתולדות האנושות המאפשר תום, חמלה, אהבה, חוסר נוקשות פורמלית, אוטונומייה אישית ומצפונית. ולכן יצירה. ואכן בתרבות זאת התפתחה האנושות באופן שלא התפתחה רבבות שנים קודם לכן. לגישתי (בניגוד למישל פוקו), ההעצמה הפרטנית מאד בימי הביניים המאוחרים על ידי הכנסיה את כמות החטאים הראויים לוידוי, לא רק שלא יצרה רגרסיה והדחקה (כםי שגורס פוקו) ולא רק שלא העצימה את תודעת החטא והלכלוך העצמי (כאן מעתיק פוקו את הרעיון של השליח פאולוס אודות חוקי התורה), אלא, בעצם האפשרות הנוצרית-קתולית למתנת החסד של מחילת חטאים והטהרות (דבר ממנו מתעלם פוקו) העצימה דווקא את תחושת הטוהר העצמי ותום הילד המשתאה מול הגוון האין סופי של העולם סביבו, ובכך חוללה להבנתי את המהפכה ההומניסטית והמדעית המדהימה של תקופת הרינסנס – שהיא פריצת הדרך המשמעותית ביותר משחר ההיסטוריה מבחינת התפתחות המדעים והרוח.
החסד, תום והשתאות הילד והאהבה הם יסודות תשתית של הקיום האנושי, ומאפשרים את כל מה שאנו, בבחינת יצורים גבוהים. הקדוש ברונו מקולון, מייסד המסדר הקרטוזיאני במאה ה- 11 העצים את דמותה של האם מרים, המגלמת את יסודות האהבה, החמלה והחסד.
המוטו של המסדר הקרטוזיאני הוא: Stat crux dum volvitur orbis – ”הצלב יציב בעוד העולם מתערבל וגועש”. ניתן לראות בכך גם הבנה שיסודות האהבה והחסד הם התשתית היציבה, אור העולם שהיה מראשית הדברים (הבשורה לפי יוחנן) בעוד השנאה מגלמת את הטלטלה הפרועה של מלחמת הכל בכל והמצב האנושי החרוף. ביטוי התפעלות מהמצב האנושי של טוהר, של ברונו הקדוש, היה O Bonitas – דהיינו, כמה טוב, מלא יושרה, ראוי.