שמחה ניר, עו”ד

משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

פקס 09-7424873

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

כפר סבא, 14.1.2009

לכבוד

מר אליעזר גולדברג

נציב תלונות הציבור על שופטים

ירושלים

נכבדי,

הנדון:   השופט סלים ג’ובראן, ביהמ”ש העליון, רע”פ 7491/08

מספרכם 1172/08/י/עליון י-ם

להחלטתה של הגב’ רונית זמיר מיום 1.1.2009, בעניין תלונתי על השופט סלים ג’ובראן.

החלטה זו, המונה 245 מלים, אינה אלא עלבון לאינטליגנציה.

לבד מהפתיח (10 מלים) מכילה ההחלטה:

סע’ 1 – 112 מלים;

סע’ 2 – 72 מלים;

סע’ 3 – לא קיים;

סע’ 4 – 30 מלים;

סע’ 5 – 43 מלים;

וסע’ 6 (הסגיר) – 8 מלים.

את הסעיף הראשון (112 מלים) יכלה הגב’ זמיר להביע ב-25 מלים בלבד: עם הגשתה של בקשת הרשות לערער הגיש המתלונן ארבע בקשות נלוות, ובהמשך הגיש המתלונן בקשה חמישית, ולטענתו הנילון התעלם מהן, ולא נתן בהן כל החלטה.

הסעיף השני (72 מלים) בכלל מיותר, משום שאם הגב’ זמיר אומרת כי “מדובר בהחלטה שיפוטית שאין הנציב מוסמך לדון בה”, אין היא יכולה לדון בה, ובוודאי שלא לחפש בתוכה נקודה ארכימדית לעצמה (אין דבר כזה!).

לשם מה מכבירה הגב’ זמיר ומגבבת מלים-על-מלים? כדי להעניק להחלטתה רושם כוזב של “החלטה מפורטת ומנומקת” …

אני קורא לזאת הנמקת ישרא-בלוף.

סעיף 4 (30 מלים בלבד), שהוא-הוא ההנמקה האמיתית, זה לשונו:

“בית המשפט הדן בעניין הוא שמחליט כיצד יש להתייחס לטענות ולבקשות שהועלו בפניו, אם בכלל, וכך אף נעשה במקרה דנן. מדובר, על כן, בהחלטה שיפוטית שאין הנציב מוסמך לדון בה”.

זהו משפט רב-מפרקי קלאסי, המתחיל בדבר-אמת ונגמר בדבר-אמת, אבל מחדיר לתת-התודעה של הקורא מסקנה מופרכת מיסודה.

·                “בית המשפט הדן בעניין הוא שמחליט כיצד יש להתייחס לטענות … שהועלו בפניו”:

אכן, דברים כדרבונות, אבל לית מאן דפליג שבית המשפט הוא המחליט, ולא הצדדים, או הנתל”ש, או מסעודה משדרות. מה החידוש?

·                “… ולבקשות שהועלו בפניו …”:

כאן הגב’ זמיר כבר מדביקה “בקשות” ל”טענות”, כדי ליצור “גזרה שווה”, ועוד נגיע לכך;

·                “… אם בכלל …”:

פה מתחילה הבעייה: אם אפשר שלא להתייחס לטענות (כמקובל, לצערי, אצל רבים מהשופטים), מביאה אותנו הגב’ זמיר, בלי שנרגיש, למסקנה שאפשר לא להתייחס גם לבקשות.

·                “… וכך אף נעשה במקרה דנן”:

זה בדיוק: הגב’ זמיר מציבה עובדת-אמת במקום לדון בטענה המרכזית של התלונה: בוודאי ש”כך נעשה … במקרה דנן”, אבל על כך בדיוק נפשי בוכיה.

ומה פשר המילה “אף”? כך אנחנו, השופטים, נוהגים תמיד, וכך נהג הנילון גם במקרה הזה.

ועל כך נפשי בוכיה כבר למעלה מארבעים שנה.

וגם לכך אגיע בהמשך.

·                “מדובר, על כן, בהחלטה שיפוטית …”:

עם כל הכבוד, לא מדובר על החלטה שיפוטית, אלא על העדר החלטה שיפוטית, ולמעשה – חמש החלטות שיפוטיות שצריכות היו להינתן, ולא ניתנו.

·                “… שאין הנציב מוסמך לדון בה”:

זו סגירת ה”ספין”: כיוון שהנציב (זה נכון) לא מוסמך לדון בהחלטות שיפוטיות, סימן ש”מדובר” ב”החלטה שיפוטית”; כיוון שמדובר החלטה “שיפוטית”, האמירה “וכך נעשה אף במקרה דנן” ממש “מתבקשת”; ואם “כך נעשה אף בנקרה דנן”, סימן שהכל בסדר, ומותר לשופט להתעלם מבקשות כמו מטענות, ומכל מה שמתחשק לו …

אז בוא נעשה קצת סדר בדברים

באשר לחובת ההנמקה, ראה חוות-דעתה מס’ 8/07 של קודמתך-בתפקיד.

אמנם הגב’ טובה שטרסברג-כהן לא התייחסה ל”עמקות” ההנמקה, אבל הנמקה חלקית אינה הנמקה כלל ועיקר (תאר לעצמך שאתה נאשם בנהיגה במהירות 180 קמ”ש בדרך עירונית, והשופט מרשיע אותך בנימוק היחיד ש”הוכח שהנאשם נהג ברכב”, ולא מתייחס לטענה שהעבירה התיישנה, וכן שלא הוכחה המהירות ולא הוכח שהמקום הוא דרך עירונית, תאר לעצמך שאתה מואשם ברציחתו של שמחה ניר, ובית המשפט מרשיע אותך כשהוא מתעלם מכך שהבאת את ה”מנוח” אל דוכן העדים, וזה העיד שהוא חי ברציפות “מגמר לידתו ועד לרגע הזה” …).

כן, כן, אני מכיר את התשובה הנדושה: התרופה היא בערעור …

אבל, לבד מהעובדה שלא תמיד ישנה אפשרות לערער (כמו במקרה דנן), הערעור אינו מכסה את הפן ה”התנהגותי” של השופט: תאר לעצמך שהערעור אכן מתקבל, וערכאת הערעור מזכה אותך, ואפילו פוסקת הוצאות לטובתך, אבל אתה דורש לנקוט צעדים “פרסונאליים” כנגד השופט עצמו, על עינוי-הדין שהביא עליך, וגם מדגיש את העניין הציבורי-כללי.

האם, לדעתך, אין כאן רבב התנהגותי?!

על חוות-דעתה הנ”ל של קודמתך-התפקיד אוסיף את אלה:

·                החלטתו של כב’ נשיא ביהמ”ש העליון, בשעתו, מאיר שמגר, בפרשת בקר נ’ שטרן (רע”א 478/88 – עו”ד דוד בקר ואח’ נ’ רונית שטרן ואח’ . פ”ד מב(3), 679), בו הודגש כי בית המשפט חייב להתייחס לכל הטענות, כולל אלה אשר אינן מקובלות עליו;

·                מאמרו של משה לנדוי, נשיא ביהמ”ש העליון, בשעתו, הלכה ושיקול-דעת בעשיית משפט (משפטים, כרך א’ חוב’ ראשונה), בו הוא אומר, בין השאר:

“שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו … מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כלו”.

·                אהרן ברק, נשיא ביהמ”ש העליון בתקופה מאוחרת יותר, אומר (עפ”י עו”ד שלומית יניסקי-רביד, גלובס 20.1.02):

“אני חושב שאם נימוק פלוני עמד לנגד עיניו של בית המשפט, הוא צריך להביא אותו בפסק הדין. זו השקיפות האמיתית.

“אצלי אין ‘קניפלעך’ בראש. רבותי, מה ששקלתי אני כותב. ואין לי שיקולים שמאחורי הראש ששקלתי אותם ואיזנתי אותם ובכלל לא הזכרתי אותם.

“השיקולים שאני חושב עליהם – אותם אני מביא. הם פתוחים. כל אחד מכם יכול לעיין, יכול   להסכים, יכול לא להסכים”.

·                הד”ר מישאל חשין, לימים המשנה לנשיא ביהמ”ש העליון, בהרצאה בפקולטה למשפטים, מתריס כלפי השופטים:

“אל תעלמו מטענות, אל תצפצפו על בני-אדם!”.

·                ואני, הקטן, אוסיף: כל מה שהשופט משאיר בראשו פנימה, ולא מעלה אותו על הכתב, הינו עניינו-הוא כאדם פרטי, אבל כשופט – רק מה שהוא מעלה על הכתב “נחשב לו”;

·                אבל גם בדברי אלה אין כל חידוש משום שכבר לפני 30 שנה, אולי יותר, אמר נשיא ביהמ”ש העליון, יואל זוסמן, משהו מעין (ואני מצטט מהזיכרון): “השופט דלמטה לא התייחס לטענה, וממילא לא דן בה”.

ולסיכום: שופט לא יכול לעשות מלאכתו במחשכים, כגנב-בלילה, ואחר-כך, ברוב טובו, לחלוק איתנו מה שמתחשק לו מכל מחשבותיו, כי מחשבותיו של השופט – מחשבותיו כשופט, להבדיל ממחשבותיו כאדם פרטי – הן רכושו של הציבור, המשלם לשופט את שכרו על מנת שיעשה את מלאכתו לאור השמש – שהוא, כידוע, חומר-החיטוי הטוב ביותר – “לבל יהיו אצלנו כאותם בתי משפט ידועים לשמצה, העושים מלאכתם בחדרי-חדרים, ואין איש יודע על מה דנו, וכיצד שפטו” (המובאה הזאת היא של מ”מ נשיא ביהמ”ש העליון, חיים כהן, גם כן מהזיכרון).

הזלזול בחובת-ההנמקה הביא עלינו את החלטות “נחה דעתי” הידועות-לשמצה, אשר בגללו כל היוצא מבית המשפט מקיא על הדשא בחוץ את מה שהוא אכל במזנון בהפסקה שבין הדיון לבין שימוע ההחלטה.

ואתה עוד אומר כי “יש לנו שופטים מצוינים כמו בעבר”, אבל אתה “לא מבין את הסיבות לאי האמון שמביע הציבור” בשופטיו. קרא שוב את האמור לעיל, ותבין על נקלה.

ומה באשר להתייחסות לבקשות (להבדיל מהתייחסות לטענות)?

אם באשר לחובתו של השופט להתייחס לטענות יכולה עוד להיות מחלוקת, באשר לחובת ההתייחסות לבקשות לא יכולה להיות כל מחלוקת.

בקשה המוגשת לבית המשפט (או מועלית בפניו במהלכו של דיון) אינה “טענה” גרידא. בקשה היא הליך, ומי שפותח בהליך יש לו זכות קנוייה לקבל החלטה.

תאר לעצמך ששופט לא נותן החלטה בבקשת התביעה לתקן כתב-אישום, להזמין עדים, לקבל ראייה פלונית וכו’. תאר לעצמך שהוא לא נותן החלטות כאלה ב-100 מקרים, ומזכה 100 נאשמים, וכל 100 הערעורים מתקבלים במובן זה שהזיכויים מבוטלים וכל תיק מוחזר אל השופט כדי שייתן החלטה, וימשיך את המשפט על פיה;

תאר לעצמך שבהמשך השופט נותן החלטות בכל הבקשות האלה, וכל 100 הנאשמים אכן מורשעים;

ותאר לעצמך שהתביעה, אשר, לכאורה, באה על סיפוקה, לא מסתפקת בכך, ומתלוננת בפניך על “אופן ניהול המשפט” בכל אחד מ-100 התיקים האלה. לטענתה של התביעה אמנם רשאי השופט לטעות, ואילו היה נותן בכל בקשה החלטה הדוחה את הבקשה, לא היה בכך רבב התנהגותי, אולם הימנעות ממתן ההחלטה היא דבר שונה לגמרי (ועובדה היא שאותו השופט, אחרי שאולץ לתת החלטות, אכן קיבל את כל הבקשות, וההמשך ידוע).

אמור מעתה: הימנעות ממתן החלטה בבקשה אינה סתם “טעות” שיפוטית, אלא מחדל התנהגותי בניהול המשפט.

הגב’ רונית זמיר, אני לא אידיוט!!!

אחרי שהגב’ רונית זמיר מסיטה – בעזרת הנמקת הישרא-בלוף והמשפט הרב-מפרקי – את תשומת-הלב הרחק מנשוא התלונה, היא מפטירה, כאילללללו אגב-אורחא, את ה”מעבר לדרוש” שלה, סע’ 5, אשר, כאמור, מונה 43 מלים:

“מעבר לדרוש נוסיף, כי מכל מקום בארבע בקשותיו של המתלונן אשר הוגשו לצד הבקשה העיקרית … מדובר בעניינים שנוגעים לשלב שלאחר מתן רשות ערעור, אם אכן זו היתה ניתנת”.

עם כל הכבוד – כמה כבוד אפשר לרחוש למי שבלי ניד-עפעף צוחק עליך ישר-בפנים?! – הגב’ זמיר חושבת שאני לא אלך לבדוק את מה שכתבתי בתלונתי.

הנה הפתיחים לכל ארבע הבקשות:

הפתיח לבקשה בעניין ההרכב, זה לשונו (ההדגשה לא במקור):

מבוקש בזה לקבוע את ההרכב שידון בבר”ע המוגשת עם בקשה זו, כדלקמן:

הפתיח לבקשה למתן צו-שחזור, זה לשונו (ההדגשה לא במקור):

מבוקש בזה ליתן צו-שיחזור לגבי הסיכומים שהוחזרו למבקש ע”י כב’ בימ”ש השלום, כאמור בחלק ה’, סע’ 5.8. לבר”ע המוגשת עם בקשה זו.

ואם יש ספק מה נאמר בחלק ה’, סע’ 5.8 לבקשה העיקרית, הרי זה לשונו:

5.     ניהול המשפט בערכאה הראשונה ע”י השופטת היה רצוף עיוותים, והרי חלק מהם:

– – – –

8.             יחסה של השופטת לעניין סיכומי ההגנה היה שטוף-אגו, ומביש במיוחד.

כיוון שהיה ברור למבקש שהזמן אשר הוקצב לו לא יספיק להתייחסות רצינית לכל טענות ההגנה, הוא הגיש את סיכומיו חלקים-חלקים, כדי להראות שהוא לא נח אפילו לרגע, ושהזמן שהוקצב לו אינו מספיק להתייחסות רצינית לחומר שבתיק – עובדות וטענות משפטיות.

ואכן, משחלף המועד ביקש המבקש הארכת מועד, ומבקשו אשר ניתן לו – עם הערה שהארכה נוספת לא תינתן – הספיק בדוחק להכנת חלק אחד נוסף.

באנלוגיה – ואף מקל-וחומר – לעיקרון שבסדר-הדין האזרחי, לפיו כל עוד לא ניתן פסק הדין רואים כמוארך את המועד להגשת כתב-ההגנה, המשיך המבקש לעמול על סיכומיו,  והגיש חלק נוסף – חודש ימים לפני שניתנה הכרעת-הדין!

אבל האגו של השופטת גבר על חוש הצדק, והיא הורתה למזכירות להחזיר את הסיכומים למבקש.

עם כל הכבוד, לא היה כדבר הזה, ומי שעוקב אחרי הכרוניקה השוטפת מכיר מקרים בהם הוגשו סיכומי הסנגוריה חודשים ארוכים, ואף למעלה משנה, אחרי המועד שקבע ביהמ”ש, אבל מעולם לא הוחזרו הסיכומים למגישם.

ההוראה להחזיר את הסיכומים כמוה כאמירה גם אם בסיכומים יש טענה המצדיקה זיכוי, אני מתעלמת ממנה, בגלל שהאגו שלי חשוב יותר!

ואם מעבר צומת באור אדום הוגדר כ“אבי אבות הטומאה” ע”י בית משפט נכבד זה, נשאלת השאלה איך להגדיר את החזרת הסיכומים, אבל ייתכן מאוד כי אפשר להסתפק גם בביטוי בו השתמש שופט ביהמ”ש העליון דהיום, אליקים רובינשטיין, כמוזכר בסע’ 8 לחלק ד’, לעיל.

הפתיח לבקשה להזמנת תיק, זה לשונו (ההדגשה לא במקור):

מבוקש בזה להזמין לצורך הדיון בבר”ע המוגשת עם בקשה זו את תיק ע”פ 3094/08, שמחה ניר, עו”ד נ’ מ”י.

הפתיח לבקשה לפי סע’ 3 לחסד”פ, זה לשונו (ההדגשה לא במקור):

מבוקש בזה להורות על פיצול הדיון בבר”ע המוגשת עם בקשה זו לשאלות נפרדות, ולאפשר למבקש להציע את סדר השאלות.

הנה כי כן, מכל האמור בבקשות, ובמיוחד מההדגשות שהוספתי למילות-המפתח בפתיח לכל בקשה, עולה בבירור שמדובר בעניינים אשר נוגעים גם נוגעים לבקשת הרשות לערער גופה, ואין כל ממש בפרשנותה של הגב’ זמיר לפיה הגשתי את הבקשות הנלוות יחד עם הבקשה העיקרית, מחשש שלא תינתן לי שהות להגישן בין מתן הרשות לערער לבין הערעור עצמו.

אציין עוד כי הבקשה בעניין ההרכב כלל לא הייתה בסמכותו של הנילון, אלא רק בסמכותה של הנשיא, או בסמכותו של המשנה-לנשיאה, אם היא הייתה אוצלת לו מסמכותה זו.

כיוון שכך הוא, לא היה הנילון מוסמך, לא לדון בבקשה הזאת ולא להתעלם ממנה, לא לקבל אותה ולא לדחותה, ולפיכך אסור היה לו, לנילון, לגעת בבקשה הזאת, זולת להעבירה אל שולחנה של הנשיאה.

הספין

מה שעשתה הגב’ זמיר הוא ספין-כל-הספינים: מסיטה את הדיון למקומות לא-רלוואנטיים, ואת לב-ליבה של תלונתי היא גם מזייפת, וגם מציגה כעניין אגבי-שבאגבי.

אם הגב’ זמיר פירשה את הבקשה שלי בתום-לב – היא אידיוטית;

אם היא פירשה את הבקשה שלי שלא בתום-לב – היא מושחתת;

ואם היא עשתה מה שעשתה, בסוברה שאני לא אשים לב לפיברוק הזה, ו/או שאעבור עליו בשתיקה – היא גם אידיוטית וגם מושחתת.

ועל כן, “מעבר לדרוש”, אוסיף כי יש להעיף אותה מהנציבות לאלתר.

ולפני שאתה מתריס כנגדי את ה”באיזה סגנון אדוני מדבר” המפורסם, אזכיר לך כי את הביטוי “אבי אבות הטומאה” אתם, השופטים, ייבאתם והשמשתם לשיח הציבורי, וכאשר הביטוי הזה הוא לגיטימי, כל הביטויים האחרים “כבר בפנים”.

הערת-סיכום

כפי שכבר הזכרתי לעיל, אתה אמרת לאחרונה כי “יש לנו שופטים מצוינים כמו בעבר”, אבל, הוספת, אתה “לא מבין את הסיבות לאי האמון שמביע הציבור” בשופטיו.

למקרא הדברים הצעתי לך לבוא אליך מרחוק ולהסביר לך את הסיבות לכך, אבל אתה לא אבית שמוע.

אכן, יש לנו שופטים מצויינים, ומאמר בשם הזה כתבתי ופרסמתי לפני כמעט חמש שנים:

,https://www.quimka.net/?l=he&a=8385

בו הקשיתי, בין השאר:

השאלה הרביעית מה בצע לו למתדיין, אשר לעולם לא יכול לבחור את שופטיו, בכך שישנם שופטים מצויינים, אם הסיכוי שלו לזכות בשופט מצויין שואפים לאפס.

השאלה החמישית היא כמה שופטים לא-מצויינים ישנם במערכת המשפט, ואיך ההתפלגות הגאוסיאנית שלהם.

השאלה הששית היא מהי איכותו של השופט הגרוע ביותר בכל ערכאה, בכל בית משפט. הפחות-שבאומנין, כדאמרינן. כיוון שהמתדיין אינו יכול, כאמור, לבחור את שופטיו, הוא תמיד נמצא בסיכון להתדיין בפני השופט הגרוע.

אבל זה עוד לא הכל, כי אם שופט – גם שופט מצויין – מצפצף על בני אדם, ומתייחס רק למה שנוח לו, ומתאים לתוצאה אותה הוא סימן מראש – עניין של יושר אינטלקטואלי (http://www.quimka.com/legals/intelectual_integrity.htm) – את הציבור זה לא מנחם שהוא שופט מצויין.

אבל, כיוון שמערכת המשפט גם היא כפופה לעקרונות ההתפלגות הגאוסיאנית, יש לנו במערכת – ושנינו מכירים אותה לא רע – לא רק שופטים מצויינים אלא גם שופטים טובים, בינוניים, גרועים ואף אידיוטים, ונשאלת השאלה מדוע לא ייפגע אמון הציבור בשופטיו כאשר הוא נתקל יום-יום בשופטים שהם גם אידיוטים וגם מצפצפים עליו, על הציבור.

וזאת תשובה חלקית לתהיות שלך מהן הסיבות לאי האמון שמביע הציבור בשופטיו.

ואם אתה רוצה תשובה מלאה יותר – רק תזמין אותי, ולך אגל.

בינתיים אתה מוזמן לעיין בהחלטתה של הגב’ רונית זמיר, ולתת תחתיה החלטה אחרת, החלטה שיהיה בה בסיס לראשית השיקום של אמון הציבור בשופטיו, בבחינת השיבה שופטינו כבראשונה.

 

בכבוד רב,

שמחה ניר, עו”ד

 

העתקים

הפרופ’ מנחם בן-ששון, ח”כ, יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת

הפרופ’ דניאל פרידמן, שר המשפטים

______________

התלונה על השופט סלים ג’ובראן