“הכבוד הערבי” – מורשת הסכמי קורייש

“הכבוד הערבי” – מורשת הסכמי קורייש

חנה אייזנמן
13.12.2008 20:28
"הכבוד הערבי" - מורשת הסכמי קורייש


שמעתיכם מדקלמים את המונח “חומייניזם” (פעם זה היה “ימי הביניים”), כהגדרה לחיים לפי תורת ישראל – היצירה הנאורה והמתקדמת ביותר בכל הזמנים. לא היתה כמוה וגם לא תהיה. על כן אינה זקוקה להגנתי.
רק משפט אחד – קל יותר לפטור את התורה כ”חומייניזם”, מאשר לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהיא מציבה.



ב”ה

                                                                        ירושלים, אייר, התשנ”ז

 

 

 

לחברים הסימפטיים (באמת) בקורס לפסיכולוגיה חברתית

 

 

 

בשיחה על פתרון קונפליקטים אמרה עדה: “כל עוד לא שוקם הכבוד ולא הוחזרו האדמות, אי אפשר היה לעשות שלום…”.

 

“הכבוד” הוא כמובן של הערבים.  

 

אצלינו לא שרד שמץ של כבוד לאומי או אחר.

הערבים קמו עלינו, שוב ושוב, להשמידנו, במצוות דתם ובהתאם למנטאליות האימפריאליסטית שלהם. לנו היתה החוצפה לרצות לחיות, על כן מנענו מהם להשמידנו, ובכך השפלנו את כבודם, ועל כן עלינו לשלם. כל המלחמות נסתיימו בנצחונות שלנו בשדה הקרב ובנסיגות לצורך שיקום כבודם של הערבים, שגררו את המלחמות הבאות.

 

“האדמות” הן “האדמות הערביות הקדושות”,

 

לנו אין אדמה קדושה, אין נחלת אבות, יש “אבנים” ו“קברים עתיקים”. וגם קברים רבים חדשים, הודות לערבים, ימ”ש. כל אלה ב“שטחים הכבושים”.

מעולם לא הצלחתי להבין למה כיבוש ערבי של ארץ ישראל מקנה “זכויות לגיטימיות” וכיבוש ישראלי של ארץ ישראל הוא פויה!

 

אנו האומה היחידה בעולם שיש לה מסמך אלוקי המעיד על בעלותה על ארצה. וזה מה שאוכל את כל העולם. ודווקא אנחנו בועטים בה.

דווקא שלנו באמת קדושה! ניתנו לנו מצוות רבות התלויות בה, שמהן היינו פטורים בגולה.

הערבים טוענים לבעלות בת 1300 שנה על הארץ. איפה הם היו כל אותן שנים? מדוע חיכו ה”וותיקים” לשלדים שיצאו ממשרפות ומתאי גאזים, כדי לבנות להם מדינה? גם אחינו ה”אוהבים” מן השמאל, מתארים את המתנחלים כ”שעירים המקפצים על הרי טרשים“.

 

הידעתם שירושלים מוזכרת בתנ”ך 726(!) פעמים ובקוראן גם לא פעם אחת? אז מאיפה הזיקה הערבית? ואכן, כמו שאנו בגלותנו התפללנו תמיד לעבר ירושלים, כך, להבדיל, מתפללים הערבים במקום גלותם, בארץ ישראל, למכה.

 

לא מכבר הודיע לנו קריין רדיו נרעש, כי נעצרה אשה יהודיה ש“שלפה סידור והתחילה להתפלל” בהר הבית. שומו שמים! במשך אלפיים שנה, בקירוב, ייחלנו להתפלל בהר הבית. ואשה יהודיה העושה זאת נעצרת בידי שוטרים יהודים בארץ ישראל!!! כמו הערבים, שהניחו ליהודים לעלות רק עד למדרגה השביעית למערת המכפלה, קבורת האבות ואמהות האומה היהודית.

זאת, עד שטבחו את הקהילה, נערים וזקנים, אמהות ונערות, ילדים ותינוקות. כך, סתם. לא היתה מדינה. גם לא “שטחים כבושים”. היתה קהילת לומדי תורה, שוחרי שלום. אבל, טבע הוא טבע; הערבי הוא רוצח!

כמו שאר נאמני הר הבית, נעצרה גם היא לעיני ערבים צוהלים. אלה ה“מתפללים מוסלמים חפים מפשע”, הכורעים ומשתחווים בהר הבית, כשפניהם למכה ואחוריהם אל מקום קדש הקדשים שלנו, והזועקים “אידבח אל יאהוד”.

את מקום קדש הקדשים שלנו, אשר עליו “לא יונף ברזל”, כי הוא מרכז השלום, הנחנו בידי אלה שדתם בסיף. היש חילול ה’ גדול מזה?

 

ה”שלום” הוא, כמובן, עם מצרים.

 

מצרים היא המובילה את העולם הערבי להשמדת-ישראל. היא שפתחה במלחמות והיא שפתחה ב”שלום”. מה שניתן להשיג במלחמה יושג במלחמה, ומה שניתן להשיג מן היהודים המטומטמים בדרכי “שלום”, למה לא?

 

זו אותה מצרים, בה התקיימה בינואר, 1964, וועידת הליגה הערבית, שהקימה את הארגון אש”ף. אז היו כל שטחי יש”ע בידי הערבים. אם כן, איזו “פלשתין” הם התכוונו לשחרר? כמובן את זו שבתוך הקו-הירוק. וכוונתם זו לא השתנתה. הם גם אינם מסתירים זאת. רק ממשלות ישראל, וכתבלבי השלום, מתוצרת התיקשורת המגוייסת לענין הערבי, מסתירים זאת מעיניכם. אלה ואלה משתפים פעולה, לא מתוך אהבת השלום, אלא, מתוך שנאת ישראל, כפי שתראו בסדרות הקריקטורות, הערבית והיהודית, המצורפות (מצאו את ההבדלים), שנלקחו מתוך הדו-ירחון “נתיב”, העתון החשוב והרציני ביותר שיוצא בישראל. גם עליו לא שמעתם.

לאחר פיצוץ האוטובוס (בהתאם לשיגרת תהליך השלום), בשדרות אשכול בירושלים, שמעתי בקול ישראל הקלטה של שיחה בין “כתבנו” יוני בן-מנחם לבין ערבי שהודיע לו, כי הוא וחבריו אחראים לפיצוץ האוטובוס. ושמעתי את יוני בן-מנחם מסיים את השיחה ב“שוקראן”, יעני, תודה….

אז מה אני מתפלאה שעם ישראל קורא “תהליך שלום” להסכמים הנחתמים עם אלה שאינם מוכנים, ולו למראית עין (כדי לעזור לישראבלוף של “מחנה השלום”), לשנות את האמנה הכל ערבית שלהם להשמדת ישראל? אולי יש לי שכל דפוק, אבל, אני לא מצליחה להבין איך השלום והאמנה יכולים לדור בכפיפה אחת.

 

אין סכסוך יהודי ערבי, כמו שלא היה סכסוך יהודי גרמני. יש כאן השמדה שיטתית של העם היהודי, ע”י הערבים, שדתם מתירה להם לרצוח כרצונם. הם החליטו שמרחב המזרח התיכון (המזרח התיכון החדש של פרס) הוא ערבי, על כן מותר להם להשמיד את היהודים.

לא שהגויים צריכים סיבה מיוחדת לרצוח יהודים. הלא זה לגיטימי. גם היהודים עצמם חושבים שזה לגיטימי (קוראים לזה “הזכויות הלגיטימיות של העם הערבי הפלשתינאי”). הם אמנם נושכים קצת את השפתיים, כאשר אבותיהם, אמותיהם, אחיהם ואחיותיהם, בניהם ובנותיהם מושמדים כמו זבובים, אבל קוראים להם “קרבנות שלום”.

את הזועקים – הצילו, מעמידה ממשלתם לדין בעוון הסתה, ואת היורים באויר, במקום לירות בתוקפיהם המרצחים, מעמידים לדין בגין חבלה בתהליך ה”שלום”. אז מה רוצים מן הגויים?

 

שמעתיכם מדקלמים את המונח “חומייניזם” (פעם זה היה “ימי הביניים”), כהגדרה לחיים לפי תורת ישראל – היצירה הנאורה והמתקדמת ביותר בכל הזמנים. לא היתה  כמוה וגם לא תהיה. על כן אינה זקוקה להגנתי.

 

רק משפט אחד – קל יותר לפטור את התורה כ”חומייניזם”, מאשר לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהיא מציבה.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר