60 שנים להכרזה בדבר זכויות האדם

ב-10 בדצמבר 1948 חווה העולם רגע של חסד כאשר העצרת הכללית של האו”ם אימצה את “ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם”. מזרח ומערב, צפון ודרום התאחדו סביב המסמך המופלא והנפלא הזה. מאז מצוין יום זה כיום זכויות האדם ברחבי העולם.

30 סעיפי ההכרזה הם לדידי מעין שירת זכויות האדם, תמצית מזוקקת של עולם ומלואו המאגדת תחת קורת גג אחת זכויות אישיות, פוליטיות, כלכליות וחברתיות. ההכרזה היא מורה הדרך, המצפן העומד לנגד עיניהם של כל ארגוני זכויות האדם בעולם.

אין זה מקרה שההכרזה התקבלה זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר העולם עדיין נתון תחת הלם עשרות מיליוני קורבנות הפשיזם והנאציזם ובמרכזו שואת היהודים והצוענים, פשעי השמדת עם.

ההכרזה היא האלטרנטיבה לעריצויות ולרודנויות, היא הצהרת הכוונות לכל באי עולם, לכל בעלי השררה, כיצד עליהם לנהוג במטרה למנוע חזרה אל החשיכה שירדה על העולם ערב פרוץ המלחמה ובמהלכה.

יש מדינות שאימצו את ההכרזה אל חיקן, כללו אותה, או לפחות חלקים ממנה, בספרי החוקים ועשו מאמצים לפעול ברוחה. אולם למרבה הצער מרבית מדינות העולם עדיין מפרות בצורה בוטה זכויות אדם בסיסיות, וגם הנורא מכל, רצח עם, לא עבר מן העולם.

שוחרי זכויות האדם בכל אתר ואתר ממשיכים להיאבק על מימוש הזכויות הכלולות בהכרזה והמלאכה קשה וסיזיפית.

השנה אנו מציינים 60 שנים להכרזה, כמספר השנים של מדינת ישראל.

היו מי שציפו, בישראל ובעולם, כי מדינת ישראל, שכמו ההכרזה, קמה מאפרם של קורבנות השואה, תהיה “אור לגויים” בשמירה על עיקרי ההכרזה. האכזבה קשה כשאול.

מדינת ישראל נולדה בחטא גירוש המוני של מאות אלפי בני העם הפלסטיני, מרביתם אזרחים, בהם ילדים נשים וזקנים שבוודאי לא נמנו עם כוחות לוחמים, ומצטיינת דווקא בימים אלה, ערב יום ההולדת ה- 60 להכרזה, בביצוע פוגרומים נגד פלסטינים חסרי הגנה בנוסח פרעות ליל הבדולח בגרמניה.

האגודה לזכויות האזרח, שהיא אחד מארגוני התשתית הנאבקים למען זכויות אדם בישראל, מפרסמת מדי שנה, לקראת יום זכויות האדם, דו”ח על מצב זכויות האדם בישראל.

התמונה הניבטת מהדו”ח השנה היא מדכאת. ישראל הולכת בתחום זה מדחי אל דחי.

הדו”ח מציין מספר מעגלים של הפרות זכויות אדם בישראל. מצבם של הפלסטינים בשטחים הכבושים הוא החמור ביותר. משטר הכיבוש והאפרטהייד שישראל הקימה בשטחים הכבושים מתאפיין בהפרות זכויות אדם קטלניות בכל תחומי החיים. דומה, שאין ולו סעיף אחד מההכרזה שישראל מקיימת באשר לפלסטינים, וראשון לכולם, הזכות לחיים (סעיף 3).

המציאות האפילה של הפרות זכויות האדם בשטחים הכבושים שנמשכת כבר למעלה מ-40 שנים מטילה את צלה הכבד על תחומי החיים בתוך ישראל. הפלסטינים אזרחי ישראל מופלים לרעה, זכויותיהם של מהגרי עבודה מופרות ברגל גסה, המהגרים מאתיופיה סובלים מיחס גזעני ומפלה בתחומי התעסוקה והשכר, השלטון בישראל נוהג בגסות ובאכזריות בפליטים מבקשי מקלט, (כל כך מהר שכחנו כי גם אנו היינו פליטים שדלתות ננעלו בפנינו), זכויות נשים מופרות כעניין שבשגרה וראשון לכולן סחר הנשים שמשגשג לבושתנו, זכויות עובדים מופרות במסגרת עובדי קבלן, וכן הדבר באשר לזכויות נכים. ישראל היא בתחומים רבים מדינת שב”כ, בניגוד לכל נורמה דמוקרטית. בלי אישור השב”כ אין למנות שופטים, קאדים, מורים ובלי אישורו אזרחים לא יכולים לחיות עם בני זוגם שאינם ישראלים. הגבלות התנועה המוטלות על מרדכי ואנונו, מי שהיה 18 שנה אסיר מצפון בכלא הישראלי, הן דוגמה להתעללות השב”כ בזכויות האדם הבסיסיות שלו.

עוד לא הגענו לתחתית, יש עוד לאן להתדרדר. ארגוני זכויות האדם, כמו האגודה לזכויות האזרח, הם אחד המחסומים האחרונים המגנים עלינו מפני עריצות גורפת של השלטון.

פרעות תשס”ט

פינוי הבניין בחברון אליו פלשו המתנחלים במסגרת שוד הקרקעות ונכסי נדל”ן אחרים, היה מעט מדי ומאוחר מדי. הבניין, שהפולשים האלימים והגזענים נתנו לו את השם הפסטורלי “בית השלום”, מין חוש הומור מקאברי מבית המדרש המתנחלי, היה צריך להיות מפונה מפולשיו ביום הפלישה הראשון, ולא לתת למפלצת הגזענית את הגנת צבא הכיבוש במשך זמן כה רב. מעט מדי- משום שכל עוד מתקיים גטו האפרטהייד בחסות צבא הכיבוש, לא ייכון השקט באזור. יש לפנות את כל הקבוצה הטרוריסטית היהודית שהשתלטה בסיוע שלטונות הכיבוש על מרכז חברון, וכל המקדים הרי זה משובח.

אין פירוש הדבר שחברון חייבת להישאר ללא ישוב יהודי לעולם ועד. כאשר הפלסטינים ישלטו בגורלם, רשאים יהודים שירצו בכך לבקש רשות להתגורר שם, בכפוף להסכמת השלטון הפלסטיני ולהתחייבות היהודים לכבד את חוקי המקום, לחיות כשכנים ולא כשליטים עריצים.

הפינוי, הגם שכאמור נעשה באיחור, טוב שנעשה, אבל כמו שישראל נוהגת בסוגיות הכיבוש, הדבר נעשה תוך התנכרות להנהגה הפלסטינית, ללא תאום עימה, כפי שנהגו בפינוי רצועת עזה.

שלטונות הכיבוש ידעו כי בעקבות פינוי הבית ינסו המתנחלים לבצע פוגרום בפלסטינים, ועל כן היה צריך, או לתאם את הפעולה עם המשטרה הפלסטינית בחברון, למען תוכל להגן על הפלסטינים מפני טרור המתנחלים, או ששלטונות הכיבוש היו צריכים לפרוס כוחות כך שכל התנכלות לפלסטינים תמוגר באיבה. כפעולת מנע חשובה היה צריך לפרוק מנשקם את כל המתנחלים באזור, כדי שלא יעשו בו שימוש רצחני. הדברים לא נעשו.

ואכן, בעקבות הפינוי, כצפוי, פרקו המתנחלים את זעמם על השכנים הפלסטינים, ירו ופצעו פלסטינים חסרי הגנה, שרפו בתים ומכוניות, ניפצו חלונות ודודי שמש, וכל זאת שעה שצבא ומשטרת הכיבוש עמדו מהצד ונתנו לפוגרום להתרחש.

הפוגרום הזכיר לי את פרעות ליל הבדולח בגרמניה, שגם שם, כמו כאן, הקורבנות התמימים נבחרו רק על סמך שיוכם הלאומי והדתי, היו חסרי יכולת הגנה, והשלטון עמד בצד וצפה במתרחש.

אלוף פיקוד המרכז, שהוא הרשות המושלת והמחוקקת בשטחים הכבושים, ותפקידו על פי הדין הבינלאומי לספק הגנה לאוכלוסיה הכבושה, מעל בתפקידו והוא, יחד עם שר הביטחון שמעליו נושאים באחריות לפוגרום, בנוסף כמובן למתנחלים הפורעים. המעט ששלטון הכיבוש חייב לעשות ללא שיהוי, הוא לפצות את הפלסטינים שגופם ורכושם נפגעו.

הפוגרום הבליט את מצבה הנכה של הרשות הפלסטינית אל מול שלטון הכיבוש הישראלי. לא מכבר נפרס בחברון כוח משטרתי פלסטיני שאומן עלי ידי אמריקאים ואירופים בירדן. במבחן הראשון בו היה עליהם להגן על תושביהם הם נמנעו לעשות זאת. ידי השוטרים הפלסטינים כבולות ככל שמדובר במתנחלים. המשטרה הפלסטינית קיבלה הוראה לא להתעמת עם מתנחלים. כך בונים משטרת טאונשיפ בדומה למשטרה השחורה בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. הפלסטינים שסובלים מטרור המתנחלים מופקרים לגורלם.

הטרור במומבאי

פעולת הטרור במומבאי חיזקה את הדעה הרווחת בציבור

לפיה לא כל המוסלמים הם טרוריסטים אבל כל הטרוריסטים הם מוסלמים.

וזה לא נכון.

הטרור של קיצונים מוסלמים הוא אחד מענפי הטרור, אבל אפילו לא העיקרי שבהם. הטרור המוסלמי זוכה לתהודה תקשורתית רבה, גם בין השאר משום שהוא מכוון לעתים קרובות נגד חברות ומדינות שהתקשורת בהן מפותחת. טרור ממלכתי של מדינות הוא תופעה הרבה יותר נפוצה, וגם מספר קורבנותיו הינו גדול לאין שיעור מזה של הטרור של קבוצות חמושות שאינן מדינות.

טרור ממלכתי משותף למרבה ההפתעה למדינות דמוקרטית ומדינות דיקטטוריות. ההבדל הוא בעיקר ביעדי הטרור. הטרור הממלכתי של ממשלות דיקטטוריות כמו איראן, בורמה, צפון קוריאה או ממלכת סעודיה מכוון בעיקר נגד אזרחיהן. לעומתן, הטרור הממלכתי של מדינות דמוקרטיות, כמו ארה”ב, מיועד בעיקר נגד מדינות אחרות. ארה”ב היא יצואנית הטרור הממלכתי הגדולה ביותר בעולם. מספר הקורבנות של הטרור הממלכתי האמריקאי מאז תום מלחמת העולם השנייה, מגיע למיליוני בני אדם. אחת התקוות ששוחרי זכויות אדם תולים בנשיא הנבחר ברק אובמה, שיפסיק את יצוא הטרור הממלכתי האמריקאי. ישראל אף היא דוגמה למדינה המייצאת טרור ממלכתי בין באמצעות משטר הכיבוש ובין באמצעות יצוא נשק למדינות טרור.

סין מהווה אף היא דוגמה למדינה המפעילה טרור ממלכתי נגד אזרחיה, וידועה לכולנו הדוגמה של טיבט. הדלאי לאמה , חתן פרס נובל לשלום, הוא דמות אהודה בעולם ולכן הטרור הממלכתי בטיבט זוכה לתשומת לב בינלאומית רבה. אולם מעטים יחסית יודעים כי הודו הדמוקרטית מפעילה טרור ממלכתי לא פחות חריף על קשמיר בעלת הרוב המוסלמי.

הטרור, בין הממלכתי ובין של ארגונים לא מדינתיים, פוגע בחפים מפשע וזורע פחד. יש קשר בין שני סוגי הטרור, ולכן המאבק חייב להיות משולב נגד שניהם.