סמרטוט אדום – טור שבועי, 14 בנובמבר, 2008: בעזה הנצורה

סמרטוט אדום – טור שבועי, 14 בנובמבר, 2008: בעזה הנצורה

גדעון ספירו
16.11.2008 01:15
סמרטוט אדום – טור שבועי, 14 בנובמבר, 2008: בעזה הנצורה


יומן מסע בעיר הנצורה, סוף אוקטובר, 2008



בעזה הנצורה (סוף אוקטובר 2008): יומן מסע

27 באוקטובר 2008

כאשר צלצלה אלי מריד מגווייר ( Mairead Maguire) כלת פרס נובל לשלום מצפון אירלנד וביקשה ממני להצטרף להפלגת המשלחת ההומניטרית מלרנקה (קפריסין) לעזה במטרה לשבור את הסגר הישראלי ולהביא תרופות לעיר הנצורה, השבתי בחיוב ללא היסוס. זהו המשט השני לעזה, לאחר הראשון שהגיע באוגוסט.

אני מתנגד לסגר על עזה מאחר ומדובר בענישה קולקטיבית על מיליון וחצי תושבים, בהם תינוקות, ילדים, נשים וזקנים שלא לדבר על החולים שהסגר מונע מהם תרופות, אוכלוסיה חפה מכל עוון ופשע, שסובלת על לא עוולה בכפה. לכן לא היה לי כל קושי להיעתר להזמנה ולהיות חלק מהמשלחת הבינלאומית. ראיתי חשיבות להשתתפותי גם מכוח היותי עיתונאי, שחובתו המקצועית לדווח ממקומות אליהם אין למרבית בני האדם נגישות.

יצאתי השכם בבוקר מישראל לקפריסין, טיסה שנמשכת לא יותר מ-45 דקות, וכבר ב-8.30 נחתנו בלרנקה. לאחר ביקורת דרכונים קצרה כבר הייתי במונית שלקחה אותי למלון בו שהתה המשלחת.

מרבית חברי המשלחת כבר הגיעו, אני הייתי בין האחרונים. היא בת 25 חברים, ויחד עם צוות הספינה מנינו 30 איש ואשה. הרכבה מגוון ומעניין. מרביתם מאירופה (אנגליה, אירלנד, איטליה), אבל יש גם מארה”ב. יש נציגות מכובדת לפלסטינים, שמרביתם חיים בגולה. בין המשתתפים מריד מגווייר , כלת פרס נובל לשלום מצפון אירלנד שכאמור יזמה את השתתפותי, וד”ר מוסטפה ברגותי חבר הפרלמנט הפלסטיני ובעבר שר בממשלת האחדות הפלסטינית.

כמשלחת המביאה עימה תרופות, לא נפקד מקומם של הרופאים, 4 במספר.

גיל החברים היה מגוון ביותר, החל משנות ה-20 וכלה ברופא מסקוטלנד שנושק ל-80.

במשך כל המסע ליווה אותנו צוות מאל- ג’אזירה.

חברי המשלח נפגשו למספר שיחות הכנה, בעיקר לאור הודעת ממשלת ישראל כי לא תיתן לספינה לעבור. עלו מספר רב של תסריטים אפשריים, בין השאר כמה זמן תוכל הספינה להחזיק מעמד אם חיל הים הישראלי יחסום את דרכה בלב ים. המזון יספיק לשלושה ימים. לאחר מכן נצטרך לפנות לנמל הקרוב ביותר, האופציה המועדפת, ביירות. אני כבר מפנטז על נחיתה בביירות ועל הצפוי לי, אבל הפלסטינים שבמשלחת מרגיעים אותי, אל דאגה שום רע לא יאונה לך. אתה לא לבד אלא עם המשלחת ויש בה ערבות הדדית.

28.10.2008

בצהריים שמנו פעמינו למעגן בו עגנה הספינה. העיתונות המקומית כבר חיכתה לנו. ראיונות, צילומים ופרידות מהמארגנים שנשארו בלרנקה כאנשי קשר לסיוע מהחוף והיה וניתקל בבעיות בעת ההפלגה.

בין הנפרדים מאיתנו גם ילד פלסטיני מעזה בכסא גלגלים, בן 12, שנפצע קשה מירי צבא הכיבוש הישראלי . רגלו נקטעה לכל ארכה, והוא הגיע לקפריסין עם סירות המשט הראשון שחזרו מעזה. בקפריסין אין מוסד רפואי המסוגל לטפל בו והוא מחכה להתקבל לטיפול באחד ממדינות אירופה.

הסירה או הספינה היא למעשה יאכטה בינונית שנבנתה בשנות ה-70 של המאה ה-20 ונרכשה על ידי התנועה FREE GAZA שמארגנת את כל המסע. היאכטה נועדה למשפחה בת ארבע או שש נפשות לכל היותר אבל לא ל-30 איש. אכן היה צפוף. כל שטחי האכסון נוצלו עד למ”מ האחרון לכבודת הנוסעים ולארגזי התרופות.

לקחנו איתנו גם מגאפון, למקרה ודרכנו תחסם על ידי חיל הים, ועלי יוטל התפקיד לפנות אל החיילים בעברית ולהסביר להם כי חסימת דרכנו נוגדת את החוק הבינלאומי וכי מדובר בפקודה בלתי חוקית שחובה עליהם לסרב.

עזבנו את המעגן ב-5 אחה”צ . הצפיפות לא פגמה באווירה הטובה בין חברי המשלחת. בטרם שינה, הסתדרנו במקומות הישיבה. אולם בלילה, דמתה היאכטה לספינת פליטים. כל אחד תפס לו איזה מקום בו ניסה להירדם. זה לא היה קל. מדובר בספינה לא גדולה, שגם כאשר הים לא סוער במיוחד, היא מיטלטלת. כל הליכה לשירותים, בעיקר בלילה, מחייבת כמעט כישורי לוליינות כדי לא לדרוך על הנמים את תנומתם, מה עוד וההליכה כרוכה באיבוד שיווי משקל מחמת התנודתיות של הספינה, ואין אחד שיוצא נקי ממכות יבשות כתוצאה מהטלטולים. חלק מאיתנו סבלו ממחלת ים והקיאו את נשמתם. והיו גם כאלה שהצליחו לישון מספר שעות.

הפלגה לילית בים התיכון בספינה קטנה עם תאורה מאד מצומצמת היא חוויה מיוחדת. חושך מוחלט מסביב, שמיים צלולים והכוכבים מאירים את היקום.

29 באוקטובר

עם עלות השחר אנחנו מתקרבים לחופי עזה. באופק יש מי שרואה את ספינות חיל הים הישראלי. אני הייתי הפסימיסט בחבורה וסברתי כי ניעצר. בעניין זה הפסדתי בהתערבות עם גרטה ברלין, מראשי התנועה שלקחה על עצמה לשבור את הסגר.

אנו מקבלים תשדורת מהחוף הישראלי: מה שם הספינה? כמה אתם מונים? מהו נמל היעד? הקפטן עונה: עזה, והתשובה: תודה ושלום. הדרך פנויה, איש לא עוצר בעדנו, והשמחה בין חברי המשלחת רבה. הספינות של חיל הים נשארות במרחק רב מאיתנו. שמחתי על הפסדי בהתערבות. אמרתי לחברים במשלחת שבניגוד למצופה ממשלת ישראל נהגה הפעם בתבונה, מישהו בצמרת שם הבין כי לעכב בלב ים ספינה שמביאה תרופות ומשלחתה כוללת את כלת פרס נובל לשלום, יוציא לישראל שם רע בכל העולם. בהחלט הפתעה נעימה.

לאחר 15 שעות הפלגה אנו מתקרבים לנמל עזה. דייגים פלסטינים צופרים ומריעים לנו. ב-8.30 בבוקר אנו עגנו. בחוף חיכו לנו עשרות צלמי טלוויזיה. המשטרה הפלסטינית נמצאת במקום עם עשרות אנשים. מיד עם העגינה עלו עליה שוטרים חמושים במטרה למנוע מכל אדם שאינו מורשה לעלות על הספינה. אנו ירדנו לחוף, והתקבלנו בסבר פנים ידידותי על ידי כולם. ברכת ברוכים הבאים ((WELCOME נשמעה שוב ושוב.

לקראת בואנו לעזה, הייתי במתח מה. לא ידעתי איך אתקבל על ידי עזתים בהיוודע שאני ישראלי. ההפתעה הייתה מוחלטת. בכל מקום אליו הגעתי, לא זו בלבד שקיבלו אותי במאור פנים, אלא ביקשו לראיין אותי שוב ושוב. עזה, כך למדתי בימי שהותי בה, מלאה בעשרות צלמי טלוויזיה. חלקם מייצגים תחנות עולמיות מוכרות, חלקם האחר הם פרילנסרים, שמקווים למכור את מרכולתם לאחת התחנות, בין בעזה בין בעולם הערבי.

בכל הראיונות חזרה על עצמה השאלה: מהו המסר שלי לאנשי עזה? תשובתי הייתה: המסר שלי לעזתים ולישראלים הוא זהה: לא לירות-לדבר; והוספתי כי הסגר הוא פשע, ענישה קולקטיבית על חפים מפשע. אני לא הישראלי היחיד המתנגד לסגר, יש עוד רבים כמוני. אנחנו שכנים וצריכים ללמוד לחיות אחד עם השני מתוך כבוד הדדי ושמירת זכויות אדם. תנאי מוקדם לכל אלה – חיסול הכיבוש. התרשמתי כי הדברים נפלו על אוזניים קשובות. בכל הראיונות הדגשתי גם כי יש להביא לחילופי שבויים בין ישראל לממשלת עזה. זהו צעד בונה אמון. גם זאת התקבל בברכה.

לאחר שירדנו מהספינה, ולאחר שחברי המשלחת סיימו להתראיין, סיפור שנמשך לא מעט זמן, נכנסנו לאוטובוס שממשלת עזה העמידה לרשותנו בסיורנו בעזה. האוטובוס כבר ידע ימים טובים יותר, אבל איש לא בא בטרוניות שהרי אנו יודעים שזו תוצאה של המצור.

התייחסו אלינו כאורחים חשובים ביותר. האוטובוס לווה כל הזמן במכוניות משטרה עם קוז’אקים וסירנות שדאגו לפנות לנו את הדרך. אנשי ביטחון נסעו עימנו ושמרו עלינו שלא יאונה לנו כל רע. מעולם לא חשתי בטוח יותר.

התחנה הראשונה שלנו הייתה בית המלון “מארנה”. מנהל המלון באסיל שאווא קיבל אותנו בידידות ובאדיבות. זהו מלון עם חצר יפהפייה שמשמשת כמסעדה ובית קפה. כל שני חברים במשלחת קיבלו חדר. החדרים גדולים,יש טלוויזיה (שלא הצלחתי להפעיל, אולי מפאת כישורי חסר בהפעלת שלטים למיניהם) ושירותים. המצוקה ניכרת בדברים קטנים, זרם המים לא תמיד תקין וכיוצא באלה, אבל על הכול מחפה שירות אדיב לעילא. לאחר שהנחנו את חפצינו בחדרים, ושתינו כוס קפה, עלינו שוב לאוטובוס לביקור בבית חולים שיפא.

בבית החולים קיבל אותנו שר הבריאות ד”ר באסים נעים. כפי שלמדנו גם בביקורים הבאים, קודם כל מתכנסים ושומעים דיווח על המקום וקשייו. באופן טבעי הסגר והמצור חוזרים ומככבים בכל ההרצאות ששמענו כעילת העילות למצוקה הגדולה הניכרת בכל מקום.

בית החולים שיפא הוא הגדול שבבתי החולים הפלסטינים. מתחם רב בניינים.

לאחר טקס מסירת התרופות שהבאנו סיירנו במחלקות השונות, סרטן, רדיולוגיה, ועוד. הרושם של איש לא מקצועי הוא שבית החולים עושה מאמצים לתת לחולים את המרב שיכול, אלא שהמרב הזה לא מספיק. בכל מחלקה חזרה ונשנתה התופעה: אפשר היה לתת טיפול הרבה יותר יעיל וטוב אלמלא הסגר והמחסור בתרופות.

לאחר שנודע כי אחד מחברי המשלחת הוא ישראלי, ניגש אלי אדם לבוש בגלאביה, ובעברית שוטפת ביקש שאעזור לו להעביר את אחיו חולה הסרטן לישראל.

האיש הוא איסמאעיל יוסף אבו זור, שעבד שנים בתל-אביב בשיפוצים. הוא אמר לי בהתרגשות רבה, תראה מה הסגר עושה לנו, הורג חולים. אחיו, מוחמד יוסף אבו זור חולה בסרטן הדם והרופאים בשיפא המליצו כי יקבל טיפול בישראל. יש סיכוי כי יחלים אם יקבל טיפול מתאים. אלא שהסגר האכזרי אינו מאפשר זאת, ומעטים מצליחים לעבור את שבעת מדורי הגהנום של השב”כ, שקובע מי לחיים ומי למוות, וברוב המקרים גוזר מוות על חולים “מסיבות ביטחוניות”, ואיסמאעיל מתפוצץ. הסברתי לו שאינני האיש עם הקשרים הנכונים בשב”כ, שהרי אני כאן בגלל התנגדותי למדיניותו. סיפרתי לו על עמותת רופאים לזכויות אדם בישראל שהיא אולי תהיה עוגן הצלה עבורו. לרופא המטפל בעזה יש קשרים עם העמותה ונקווה שיעזור.

ממחלקת הסרטן עברנו למכון האם אר איי. הרופאים דיווחו לנו כי המכון עובד רק באופן חלקי מאחר וישראל אינה מאשרת מעבר חלקים נוספים שיאפשרו את ניצולו המלא. עוד דוגמה לרוע ולרשע שעומדים ביסוד הסגר הפוגע בחולים הזקוקים למכון.

בית החולים הקצה שני חדרים למוזיאון צנוע המוקדש לתוצאות ההפצצות של ישראל. המוזיאון מכיל בעיקר תמונות של אזרחים שנפגעו בהפצצות, בהם ילדים ונשים, בוודאי לא אוכלוסיה לוחמת, וכן שולחנות עליהם מונחים רסיסים של פצצות וטילים ישראלים.

המוזיאון מרשים דווקא בגלל צניעותו. אין שם ההדר והטכנולוגיה של “יד ושם” אבל הוא מראה בצורה בהירה את התופת אליה נקלעו מי שנפגעו בהפצצות הישראליות. כישראלי חשתי את אי הנעימות המלווה גרמנים שמבקרים ב”יד ושם”. על מנת למנוע אי הבנות, אני מבקש להדגיש כי אין כאן השוואה בין השואה להפצצות על עזה, אלא האמור מתייחס רק לתחושת אי הנוחות שתוקפת את המבקר שבא ממדינה שגרמה את הפשע.

מבית החולים חזרנו למלון לארוחת צהריים. לא ארוחת גורמה במסעדת יוקרה תל-אביבית אבל בהחלט ארוחה טעימה ומשביעה.

בתום הארוחה קיבלנו הודעה מהמארגנים כי סדר היום שלנו השתנה מעט מאחר וראש הממשלה, איסמאעיל הנייה, מבקש לפגוש את המשלחת.

משרד ראש ממשלה שוכן בוילה בסופו של רחוב שקט. בכניסה למתחם שני שוטרים, שמצדיעים למשלחת. מה שהרשים אותי הוא הפשטות שבכניסה לבנין, בהשוואה לנעשה בישראל. אין בדיקות תיקים, אין מתקנים לגילוי מתכות, אין אנשי משמר שסורקים את גופו של המבקר במכשירים לגילוי מתכות , אין צורך לרוקן את הכיסים. בכל זאת, חשבתי בליבי, יש ישראלי במשלחת, אבל לא הפלו אותי לרעה, ולא עברתי בדיקות מחמירות.

ההשוואה לנעשה בישראל מתבקשת. משלחת, ותהיה הידידותית יותר, שנפגשת עם ראש הממשלה בישראל, חבריה צריכים לעבור בדיקות מחמירות ביותר, ואם יש שם ערבי, הוא יופרד ויושפל בסדרת בדיקות המיועדות לערבים בלבד.

משרד ראש הממשלה הוא בהחלט מרשים. בחדר קבלת הפנים עמדו בשורה שרי הממשלה. כל אחד מאיתנו לחץ את ידי השרים עד שהגענו להנייה, איש גדול מידות, לבוש חליפה אבל לא מעונב. הצגתי עצמי בשמי תוך ציון המדינה ממנה באתי, הוספתי מספר מלים בגנות הסגר והבעתי תקווה שבקרוב יתבצעו חילופי שבויים בין שני הצדדים, והוא ענה אינשאללה.

חדר קבלת הפנים מלא בצלמים, ולא בכדי. הממשל העזתי תכנן טקס במלוא מובן המלה. תחילה נשא דברים איסמאעיל הנייה.

הוא העלה על נס את חברי המשלחת, כינה אותם גיבורים שסיכנו את חייהם והציע לכל אחד מאיתנו אזרחות פלסטינית. העם הפלסטיני, המשיך, הוא עם שוחר שלום וצדק, אבל לא יוותר על זכויותיו החוקיות. הוא לא הזכיר א ישראל בשמה, אלא דיבר על הכיבוש השולל את זכויות הפלסטינים וכל עוד זה יימשך, תימשך גם ההתנגדות.

איננו נגד היהודים, אמר, עובדה שבמשלחת גם יהודי, כשהוא מכוון כלפי, אלא נגד הכיבוש והכובש ששוללים מהעם הפלסטיני את זכויותיו הבסיסיות. עזה היא מקום סובלני לכל הדתות, וכראיה הוא מורה לעבר הכומר הקתולי של עזה שנכח במקום.

לאחר הנייה נשאו דברים כמה מחברי המשלחת. ראשון שבהם, ד”ר מוסטפה ברגותי, כאמור חבר הפרלמנט הפלסטיני ובעבר שר בממשלת האחדות הלאומית. ברגותי, חילוני העומד בראש מפלגת היוזמה הלאומית הפלסטינית, זכה לכבוד רב משום שסרב להיות חלק מממשלת אבו מאזן. (אותה הוא מבקר קשות כמשת”פית עם הכיבוש הישראלי וכינה אותה באוזניי “ממשלת פטן”). הוא קרא לאחדות פלסטינית והנייה מיהר להזמינו להשתתף בישיבת הממשלה בעזה. ברגותי ענה משהו שגרם לצחוק רב, אבל לא תורגם לאנגלית (אני מנחש: יש לי מספיק צרות, אז אתה רוצה לסבך אותי עוד יותר?). זה מה שנקרא חיבוק דב. חברי משלחת נוספים היו בין הדוברים, ביניהם כלת פרס נובל לשלום מריד מגווייר שגינתה את הסגר, והדגישה את חשיבות המאבק הבלתי אלים. הבעיות העומדות על הפרק בסכסוך בין שני העמים קשות וסבוכות, אבל הסכם השלום בצפון אירלנד הוכיח כי במו”מ ניתן לפתור גם סכסוכים ארוכים וקשים, והביעה תקווה כי שלום ישראלי פלסטיני יושג לרווחתם של שני העמים.

בתום הנאומים העניק איסמאעיל הנייה לכל אחד מחברי המשלחת צעיף בצבעי הדגל הפלסטיני ומדליה מוזהבת עליה מודפסת מפת פלסטין כאשר עזה מודגשת באדום ועליה כתוב בערבית ואנגלית “לשחרר את עזה”. בתום הטקס עברנו עם כל פמליית השרים ומכובדים אחרים, לחדר אחר בו חיכה לנו כיבוד קל, פחיות משקה לא אלכוהולי ועוגות.

עם תום הטקס, ניסיתי את מזלי בסוגיית השבוי גלעד שליט. פניתי לכומר הקתולי, איש קטן קומה, בעל גוף מלא, לבוש כובע ברט, מחייך הרבה, מחליף מלים עם כל המי ומי, והתרשמתי כי הוא מצוי היטב בנבכי הפוליטיקה העזתית. ניגשתי אליו, הצגתי עצמי, וסיפרתי לו על רצוני לפגוש את גלעד שליט. אמרתי לו כי יש חשיבות ששליט יפגוש בשביו ישראלי מתנועת השלום הישראלית, וישמע מפיו של אדם המתנגד למדיניות ממשלת ישראל על נסיבות שבייתו הארוכה. הוא חשב שזה רעיון מצוין. שאלתי אותו עם מי ראוי לדבר מבין אנשי הצמרת הנוכחים במקום, והצביע על שר הבריאות כמי שמקורב מאוד להנייה.

שר הבריאות, מעין חצי מכר, הרי נפגשנו בבוקר בביקור בבית החולים שיפא, ושם החלפתי איתו מספר מלים. זה מקל במשהו על המשימה. פניתי ל שר וביקשתי להיפגש עם גלעד שליט. חזרתי על הנימוקים אותם העליתי בפני הכומר. אמרתי לשר כי אני ער לרגישות הכרוכה בנושא, ואני מוכן להיות מובל למקום שביו בעיניים מכוסות, שתפתחנה רק בחדר בו נמצא גלעד שליט, וכי השיחה בינינו תהיה בנוכחות אחד משוביו שדובר עברית, כך שלא יהיה דבר נסתר. השר לא השיב בשלילה, רק אמר כי מדובר בנושא מאוד מסובך, אבל הבטיח לברר ולתת לי תשובה למחרת. לצערי הדבר לא הסתייע.

מתוך שיחות עם אנשים מדרג יותר נמוך, הבנתי כי יש מעט מאוד אנשים היודעים היכן נמצא שליט, והסיבה העיקרית שבגינה אין מאפשרים ביקורים, (למשל של אנשי הצלב האדום) נעוצה בחשש מהיכולת הישראלית עתירת הטכנולוגיה לערוך מעקב אחר המבקרים ולאתר את המקום בו הוא מוחזק.

באופן פרדוכסלי ניתן לומר, כי החמאס רוצה בכל מחיר לשמור את גלעד בחיים, ולמנוע מישראל פעולת חילוץ צבאית שעלולה להביא למותו, כפי שקרה במקרה של נחשון וקסמן, שנשבה (“נחטף” בשפת הממסד שאומצה על ידי התקשורת), ומקום שביו אותר. במקום לנהל מו”מ לחילופי שבויים שלחו יחידה צבאית “לשחררו”, והתוצאה, וקסמן נהרג עם שוביו ובמהלך הפעולה נהרג עוד חייל ישראלי.

במלים אחרות, כפי שהדברים נראים מעזה, גלעד ישוחרר רק כתוצאה ממשא ומתן בו תיענה ישראל לדרישות החמאס לשחרור שבוייהם, או שלא ישוחרר כלל. (עד שחס ושלום יתאדה כמו הנווט רון ארד).

עבור ממשלת ישראל גלעד שליט כבר אינו חייל שיש לשחררו בהסכם לחילופי שבויים אלא בעל תג מחיר שלא שווה כל סחורה. כך בוגדת הממשלה בחייליה.

בערב נפגשנו עם החברה האזרחית, המורכבת מארגונים שונים שבחלקם הגדול הם בעלי אוריינטציה חילונית.

באולם היו תלויות תמונות של ד”ר חיידר עבד א שאפי, רופא בהכשרתו, מאבני התשתית של השמאל הפלסטיני החילוני. במלחמת העולם השנייה לחם נגד הנאצים במסגרת צבא המדבר שהקים הצבא הבריטי. היה ממקימי אש”ף, וייסד את הסהר האדום הפלסטיני, היה איש שיח עם השמאל הישראלי, היה ראש המשלחת הפלסטינית ירדנית בועידת מדריד (1991), תמך בפתרון שתי מדינות אבל התנגד להסכמי אוסלו משום שעקפו את נושא ההתנחלויות. כמובן שהיה מתנגד חריף לכיבוש הישראלי מתחילתו, והוגלה מספר פעמים מביתו שבעזה, פעם לסיני, פעם אחרת ללבנון אבל תמיד חזר לביתו בעזה. הוא נפטר ב-2007 בן 88.

אין ספק כי ד”ר חיידר עבד א-שאפי הוא הקוטב הפוליטי הנגדי לשלטון החמאס. אולם הנסיבות בהן נפגשנו עם החברה האזרחית, לא אפשרו דיון רציני בבעיות החברה הפלסטינית. הסגר ובעיותיו מאפילת על הכול. שמאל וימין סובלים יחדיו ומתנגדים יחדיו, והמסר העיקרי במפגש עם האורחים מחו”ל – הסירו את הסגר.

אחת ממנהיגות החברה האזרחית היא ד”ר מונא אל פרא (פא רפויה עם פתח, Mona El Farra) פעילה חילונית ופמניסטית פלסטינית ותיקה , איתה שוחחתי מעט בערב במלון. היא תומכת נלהבת במדינה חילונית דמוקרטית לשני העמים. אם אין מנוס מפתרון שתי מדינות הרי שהיא רואה בכך שלב מעבר למדינה האחת. אם כבר מדברים על חזון, אמרתי לה, אז בואי נחלום על מזרח תיכון חופשי דמוקרטי וחילוני. הרעיון בהחלט מקובל עליה.

אין ספק ששלטון החמאס והסגר הישראלי אינם הסביבה האופטימלית לפעילות פוליטית חילונית ודמוקרטית, אבל עינינו הרואות שהיא וחבריה פועלים בקרב האוכלוסייה במסגרת התארגנות עממית (GRASSROOT).

30.10.2008

בבוקר יצאנו לסיור ברצועה, בדרכנו למחנה הפליטים ג’בליה ולבית להייה. ברחובות עזה ניכרת תנועה רכב דלילה. המדריך המלווה אותנו אמר כי עתה אנו נוסעים ברחוב הראשי של עזה, בדרך כלל רחוב עמוס לעייפה, אולם לנוכח הסגר הישראלי שקיצץ באופן דרסטי בדלק המועבר לעזה, התוצאות ניכרות לעין. אין כמעט קיר ללא סיסמאות, חלקן פוליטיות, לא רק של החמאס אבל בעיקר שלו, וחלקן מעלות על נס את השאהידים שנפלו בקרב על עזה.

הדרך לג’בליה עוברת ברחובות סלולים למחצה ואחרים עדיין דרכי חול מלאות מהמורות ושלוליות. המדריך הסביר לנו כי הכול תוצאה של מחסור בחומרי בנייה. בניינים שהחלו בבנייתם וכבישים שהחלו בסלילתם, הכול נעצר לנוכח הסגר שמונע מעזה חומרי בניין וסלילה.

צידי הדרכים מלאות באשפה, גרוטאות, וכיוצא באלה פגעים. השלטון לא פנוי עתה לניקיון ואיסוף אשפה. עיקר האנרגיה מכוונת להישרדות, כך השלטון וכך התושבים. מחנה הפליטים, מונה למעלה ממאה אלף נפשות, מקום צפוף מאד. בית נוגע בבית, הרחובות בחלקם צרים מאד והאוטובוס מתקשה לתמרן בין המכוניות החונות והנוסעות.

כפי שהדברים נראים מהאוטובוס הנוסע דווקא במחנה התנועה יותר ערה, החנויות פתוחות אבל בעלי החנויות יושבים בחוץ ומחכים לקונים. אנו בדרך לבית להייה ומשם לנקודה הקרובה ביותר לגבול הישראלי.

ירדנו מהאוטובוס ומצאנו עצמנו עם קבוצה לא גדולה של מפגינים, רובם נערים, חלקם ילדים, צועדים עם דגלים וקוראים קריאות נגד ישראל והסגר. הצלמים ליוו אותנו כל העת. צעדנו כברת דרך עד לבית הרוס, ביתו של חקלאי הסמוך לגבול הישראלי שנהרס באחת ההפצצות. במרחק לא רב נראתה העמדה המאוד מבוצרת של הצבא הישראלי. במקום נישאו נאומים שאמנם לא הבנתי אותם אבל שיערתי את תוכנם.

מיכאל ג’ורג’יו, כתב המזרח התיכון של העיתון האיטלקי “אל מניפסטו” שנכח במקום שאל אותי איך אני מרגיש כאן, מול עמדת הצבא הישראלי, בעיצומה של הפגנה פלסטינית נגד ישראל ? השבתי לו כי אין ספק כי זה מצב לא נוח, אבל באתי לעזה בגלל שאני מתנגד לסגר, וזהו המסר שלי כישראלי ואזרח העולם לפלסטינים, גם כאן מול הצבא הישראלי.

בדרכנו חזרה לעזה, עצרנו במחנה ג’בליה כדי לבקר במרכז קהילתי. בכניסה לבנין חיכו לנו קבוצת נערות ונערים בבגדים מסורתיים וברכו אותנו לשלום. ניכרת יד חילונית במרכז הזה, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שלחצנו את ידי הנערות לשלום, דבר שלא מקובל בדרך כלל בחברה מוסלמית מאד דתית.

באולם של המרכז קיבלנו באמצעות מצגת ודברי הסבר של המנהל, קורס מזורז על המצב ברצועה. מרבית העובדות ידועות, כמו למשל שזהו האזור הצפוף בעולם, שישראל הפכה את רצועת עזה לבית הסוהר הגדול בעולם, אבל למדתי גם דבר ושניים חדשים, שממוצע הילודה לכל אשה פלסטינית ברצועה הוא 5.7 והדובר ציין זאת בגאווה. סברתי ביני לביני שאין כאן סיבה למסיבה, כי חברות שבהן מספר ילדים גבוה לאשה, הן בדרך כלל גם סובלות מעוני ותת פיתוח.

לאחר ההרצאה הופיעה בפנינו להקת הריקודים של המרכז הקהילתי , בנים ובנות יחדיו, בריקודי דבקה שסחפו למעגל את מרבית חברי הקבוצה.

עם תום החלק האמנותי עלינו לגג המבנה שם ציירו הילדים ציור קיר גדול וכל אחד מאיתנו התבקש לחתום את שמו על הציור.

לפני עזיבתנו קיבלנו אוגדן תמונות של עזה, שאלמלא ידענו היכן אנו נמצאים ובאלו נסיבות הגענו למקום, ניתן היה לחשוב שמדובר באזור תיירות ונופש מהיפים במזרח התיכון, אם לא בעולם, שהרי זו האמת, יש בעזה פוטנציאל לתיירות, אם רק יגיע השלום.

המשכנו למרכז שיקום. בנין חדש ומצויד, תרומה מחו”ל. במקום עוברים שיקום ילדים ונערים שנפגעו מהפצצות ישראל. רובם בעלי נכות גבוהה כתוצאה מאיבודי גפיים. כולם ישבו באולם בכיסאות גלגלים. חשתי בושה על היותי ישראלי.

כמו כל הביקורים הקודמים, גם זה היה מלווה בנאומים, והם לא ערבו לאוזן הישראלית, שהרי תוצאות ההפצצות ניצבות כאן בפנינו במלוא כיעורן. זהו מאותם רגעים בהם הסולידריות והחמלה נושקות אחת ברעותה.

בסופו של הביקור קיבלה המשלחת מפה גדולה של פלסטין ההיסטורית כפי שהייתה בטרם קמה מדינת ישראל.

החזרה לישראל

נפרדתי מהקבוצה אחה”צ, בדרכי למחסום ארז. נאלצתי לעזוב יום וחצי מוקדם משאר החברים, בגלל התחייבות להשתתף ברב שיח ביום שישי 31.10.2008 שארגן הוועד נגד עינויים בבית האמנים בתל-אביב כחלק מאירועי התערוכה “שקט על פני תהום”.

האחראים על הקבוצה ארגנו מיד מכונית משטרה, שלקחה אותי למחסום ארז. בחיי לא חששתי מנסיעה כמו זו. הנהג נסע במהירות מטורפת, ברחובות הצרים של ג’בליה, והסירנה פעלה ללא הפסק כאילו מדובר בהסעת ראש מדינה שיש לפנות עבורו את הדרך. ליד הנהג ישב שוטר חמוש, כך גם לידי במושב האחורי, שחס ושלום לא יאונה לי כל רע. הגענו לנקודה האחרונה לשם רשאית מכונית עזתית להגיע, הודיתי לשוטרים על השירות שקיבלתי, והמשכתי רגלית למחסום ארז. כי זאת לדעת, מהנקודה הפלסטינית האחרונה ועד למחסום הישראלי, יש אזור שומם מאדם לאורך קילומטר או שניים אותו יש לחצות ברגל.

בעוד שהמדיניות הרשמית גורסת “שלא מדברים עם החמאס”, המציאות בפועל היא שמדברים איתו כל הזמן. נקודת הביקורת הפלסטינית האחרונה מדווחת לשב”כ הישראלי בארז על כל אדם שעומד להגיע. כך גם באשר אליי. לאחר שחציתי את האזור המפורז והגעתי לשערי הכניסה של ארז, כבר חיכו שם מספר לא רב של אנשים, מרביתם עיתונאים ואנשי או”ם ומיעוטם פלסטינים ואנוכי הישראלי הבודד. דלתות הכניסה “להיכל הבידוק” (ואכן בנו שם היכל אדיר ממדים) היו אטומות וכל האזור מוקף חומה אדירה שמשדרת את הרושם שרק פצצת אטום יכולה להחריבו.

לפתע ניגש אלי פלסטיני והגיש לי את הטלפון הסלולרי שלו לשיחה עם מישהו מהביטחון הישראלי. מדובר בפלסטיני שעובד במקום על פי הוראות השב”כ, המורה לו את מי להכניס ומי יחזור לעזה.

הקול האלמוני שאל אותי לשמי, מספר תעודת הזהות (סתם בירוקרטיה, הרי הם כבר יודעים הכול מהמידע שמסרה נקודת הביקורת הפלסטינית) וסגר את המכשיר.

חלפו עוד כמה דקות והפלסטיני (האלמוני לגבי- לא היה זמן לפתח שיחה) ביקש ממני להתלוות אליו לאחת מדלתות הפלדה שנפתחה כמו בסרטי ג’יימס בונד.

מצאתי עצמי ניצב באולם ענק, שופע דלתות חשמליות ושרוולי בדיקה אלקטרוניים.

העובד הפלסטיני ביקש ממני לפתוח את הרוכסן של המזוודה, שם אותה על מסוע נפרד שבוודאי עובר דרך מתחם אטום מבטון מזוין שמא יש שם פצצה. זו הפעם האחרונה שאני רואה אדם בשר ודם באולם הבידוק האדיר הזה. מכאן ואילך מדברים אלי באמצעות רמקולים כמו ב”אח הגדול” אלא שכאן זה לא משחק, אלא יותר דגם של 1984 מספרו של ג’ורג’ אורוול.

הקול האלמוני מהרמקול נותן לי כל הזמן הוראות. תיכנס בדלת מימין כאשר האור הירוק דולק, לאחר מכן תיכנס לשרוול בדיקה, פסק רגליים ושים אותן על הרגליים המוטבעות על הרצפה, תרים את הידיים, תוציא מהכיסים את כל מה שיש לך ותחזיק אותם ביד. מכונת שיקוף מצלמת את כולי, 360 מעלות. אני יוצא מהשרוול ואז אומר לי הקול להיכנס בדלת מימין (או משמאל או מולי) שדולק בה אור ירוק ואני מוצא עצמי שוב באזור נעול ואטום עד לקבלת ההוראה הבאה. מחכה ומחכה ואז משמיע הקול הוראה לפתוח דלת נוספת, אני מחפש אותה, הקול רואה הכול, ואומר לי לא כאן, משמאל (או מימין או מולי, תלוי איך אני עומד) ובסופו של תהליך ניסוי ותעייה מצאתי את הדלת והנה הוקוס פוקוס ואני באולם בדיקות המזוודות, ברוך השם אני רואה שוב בני אדם.

עתה מגיע שלב בדיקת המזוודה. אני רשאי לראות את הבדיקה אבל במרחק כך שלא אוכל להושיט יד לדברים. בודקת הלובשת כפפות לבנות, עוברת פריט פריט. כל גרב, וכל תחתונים עוברים בדיקה מדוקדקת שמא מוסתרים שם חומרי נפץ. התרופות נבדקות אף הן אחת לאחת, כאילו שהיא מבינה במה דברים אמורים, והיא לא. (הכיצד אין במקום רוקח או רופא שיאשרו כי התרופות הן לגיטימיות ולא מכילות חומר נפץ? ממש הפקרות).

הבודקת מודיעה לי כי היא לוקחת את המזוודה לבדיקה נוספת שלא בנוכחותי. אני מוחה, מבקש להיות נוכח, אבל קצין הביטחון מודיע לי כי זהו הנוהל, אני מוחה ואומר לו כפי שאתם לא מאמינים לי אינני מאמין לכם, אולי תטמינו לי משהו מרשיע, והתשובה הישראלית האופיינית ממנו היא “אל תדאג”. אשרי הדואג תמיד, אני אומר לו. להם הכוח ולמעשה אין לי אופציית התנגדות ממשית מעבר לזו המילולית והמזוודה נלקחת לאותה בדיקה סודית.

בעוד אני מחכה למזוודה שתחזור מהבדיקה הסודית, ניגש אלי קצין הביטחון והודיע לי כי אני צריך לחזור לאולם הבדיקות הגופניות שם מדברים אלי כזכור באמצעות רמקול. מה קרה? מה יש עוד לבדוק לאחר ששיקפו אותי מכל עבר? השלמות, הוא מכנה זאת. וכך אני מוצא עצמי שוב באותו שרוול בדיקות, מפסק רגליים ומרים ידיים, אלא שהפעם, עם סיום השיקוף הנוסף, אני מובל לחדר אטום אחר ובו אני מתבקש להתפשט לחלוטין ולהישאר בתחתונים בלבד. “האח הגדול” מורה לי לשים את הבגדים בתוך מכונת שיקוף הנמצאת בחדר. כמובן שלא נמצא ממצא חשוד. אולם בכך לא די. על פי המוח העקום של השב”כ בארז, יתכן ובלעתי נפל של פצצת מצרר ישראלית שלא התפוצץ, שהפלסטינים ביקשו להחזירו דרכי לישראל, אשר על כן נכנס לחדר בודק בטחוני מצויד במכשיר לגילוי מתכות ומעביר אותו על גופי הערום. אין ממצא מרשיע.

לאחר הבדיקה הותר לי שוב להתלבש. עתה כאשר בגדי החשודים עד לפני רגע שוב על גופי, אני מחכה להוראת רם קול לפתוח את דלת הפלדה ומוצא עצמי שוב באולם בדיקות המזוודות.

לשם מה הייתה הבדיקה הגופנית הנוספת? לדעתי היא נועדה להשפלה בלבד. נהגו בי כמו בפלסטיני חשוד. אני מוצף שנאה לטרטור, למטרטרים ולאלה שהגו את מסלול ההשפלות הזה. אם אצלי כך כתוצאה מבדיקה חד פעמית, לא קשה לשער מה חשים פלסטינים שעוברים את סאת ההשפלות הזו מאות פעמים, שדבר אין לה עם ביטחון המדינה. אולי כאן נעוץ אחד ממקורות הנכונות לשאת חגורות נפץ ומטעני צינור.

סיומה של אורגיית הביטחון היה שלב א’ בדרכי חזרה לישראל. דרכוני הועבר לבקרית הגבול, אבל הוא לא הוחתם, ומבחינה זו אני עדיין מצוי מחוץ לישראל. דרכוני נמסרו לנקודת המשטרה במקום. יש לי יותר מדרכון אחד, בהם דרכון אזרח העולם שהוצא על ידי ארגון המאמין בעולם ללא גבולות לפיו כל באי עולם הם אזרחי כדור הארץ. הדרכון הזה עורר את חשדם של אנשי השב”כ והם צילמו אותו מספר פעמים. כפי שהתברר לי מאוחר יותר הם מסרו אותו למשטרה בתוספת מזכר לפיו מדובר בחשד למסמך מזויף. עבור אנשי השב”כ במחסום ארז אזרח העולם הוא דבר חשוד, שהרי במסגרת עולמם הצר כנמלה, מי שרוצה לחיות בעולם ללא גבולות הוא לפחות זייפן אם לא חמור מכך.

התבקשתי לחכות באולם היציאה שם התייבשתי כשעה. לפתע אני שומע צעקה משוטר מקצה האולם “ספירו (עם שיבוש, קמץ במקום שווא) בוא הנה”. נזפתי בו על סגנון פנייה זה. בפעם האחרונה שפנו אלי כך היה בטירונות לפני 55 שנים. הועברתי לשוטר אחר, והוא הודיע לי כי אני מועבר עתה לתחנת שדרות לחקירה. הדרכונים אצלו ביד. הידד למשטרה,ששלחה רכב מיוחד להסיע עבריין ממשפחת פשע ידועה הישר לחוקרי המשטרה.

ברוב הדר משטרתי הגעתי לתחנת שדרות בתשע בערב, והובלתי לחוקר התורן. השוטר שהסיע אותי הגיש לחוקר את הדרכונים וכן את המזכר מהשב”כ לפיו דרכון אזרח העולם חשוד כמזויף.

החוקר, רב סמל מתקדם מאיר אברג’יל, הקריא לי את סעיפי האישום, שהעיקרי בהם, הפרת צו אלוף הפיקוד האוסר על אזרחים ישראלים להיכנס לרצועת עזה. אינני חייב לומר דבר, אבל כל שאומר יכול לשמש נגדי. אם לא אומר דבר, גם זה יחשב נגדי. אני רשאי להיוועץ בעורך דין בטרם תתחיל החקירה. החוקר עושה רושם ענייני, לא מתלהם, מפתיע לטובה.

ויתרתי על היוועצות עם עורך דין. אמנם מדובר באופן פורמלי בעבירות פליליות, אבל למעשה מדובר בחקירה פוליטית, ואני כבר מנוסה בהן, והמדיניות הנקוטה בידי היא תמיד לדבר ולהרחיב עד כדי כך שלעתים העדות של הופכת להרצאה פוליטית, ומי יודע, אולי גם תשפיע על החוקר.

אינני מתכוון למסור דו”ח על כל העדות, שהתמשכה על פני שעה ויותר. השעה כבר מאוחרת וגם רשימה זו מתארכת מעבר למתוכנן. בתמצית, התמקדתי בכך שהוזמנתי להצטרף למשלחת כעיתונאי וגם כמי שמוכר כפעיל ומתנגד לכיבוש ולסגר. חובתו של עיתונאי להיות במקומות שאזרחים אחרים מתקשים להגיע אליהם.

אשר לצו האלוף, לא נהיר לי כי הוא מקיף עולם ומלואו, ובוודאי יש מקרים שהוא לא תקף לגביהם. אילו הייתי חוזר כשמאחורי פגישה עם גלעד שליט בוודאי שלא הייתי נחקר אלא מתקבל באהדה רבה. לכן הפעלת הצו הוא עניין של שיקול דעת פוליטי שבהכרח הוא גם שרירותי. הסברתי לחוקר כי לעניין החקירה אני מצהיר שביקרתי בעזה לאו דווקא כישראלי אלא כאזרח העולם המתנגד לענישה קולקטיבית כפי שישראל מטילה על עזה.

הרחבתי בהסברים מדוע דרכון אזרח העולם לא זו בלבד שאינו מזויף אלא מייצג השקפת עולם הומניסטית ודמוקרטית. קיבלתי את הרושם שבנקודה זו נטה החוקר להסכים שאין מדובר במסמך מזויף, אלא שמצוות השב”כ חזקה מכל הסבר הגיוני, ולכן הדרכון נשאר במשטרה “לבדיקה”. (ב-12 בנובמבר הודיעו לי ממשטרת שדרות כי אין מניעה להחזרת הדרכון. ביקשתי לשלוח אותו אלי, אבל החוקר עמד על כך שאבוא אישית לקבלו, וכך טורטרתי עוד פעם מתל אביב לשדרות).

בסוף החקירה שוחררתי בערבות עצמית, תוך התחייבות לא לבקר בעזה ב-30 הימים הבאים. לקראת חצות חזרתי לביתי. תם ונשלם הפרק השני של חזרתי לישראל.

למחרת השתתפתי כמתוכנן ברב שיח בבית האמנים בתל-אביב.

לסיכום

אני מלא סיפוק על שנפל בחלקי הכבוד להיות חלק מהמשלחת ההומניטרית שיצאה במשט השני לשבור את הסגר הישראלי על עזה. (במשט הראשון השתתף ידידי פרופ’ ג’ף הלפר, יו”ר הוועד הישראלי נגד הריסת בתים). סיוע למיליון וחצי בני אדם נצורים גובר על צו אלוף. ובכלל: במדינה דמוקרטית גנרלים לא מוציאים צווים נגד אזרחים. עוד דוגמה מדוע ישראל אינה דמוקרטיה תקינה.

מצאתי בעזה אנשים הכמהים לשלום. הם שתו בצמא, אם יותר לי להשתמש בביטוי מעט מליצי, את מסרי השלום שלי, שכמובן לא היו רק שלי אלא ביטאו ציבור גדול בישראל, הגם שאינו רוב, הוא עדיין עם רב.

הסגר ניכר בכל. אין תחום בחיי האזרחים בעזה שאינו מושפע ממנו, הסובלים הקשים ביותר הם כמובן החולים, ובעיקר תינוקות וילדים.

אין ברצועת עזה רעב כמו בכמה אזורים באפריקה, אבל יש מצוקה גדולה, ולא צריך לחכות עד שהמצב יגיע לשפל כזה.

שלטון החמאס הוא עובדה פוליטית מוצקה, בשלב זה לפחות. הסירוב להידבר עימו מזכיר את הסירוב בשעתו להידבר עם אש”ף. זה לא היה חכם אז וזה לא חכם היום. הרושם שאני קיבלתי הוא, שיש עם מי לדבר ויש גם על מה. אין לי ספק כי מחוות ישראליות כמו ביטול הסגר יניב יותר פירות, גם בסוגיית שחרור גלעד שליט, מאשר המשך המדיניות הכוחנית הישראלית.

בימים אלה מתברר כי שר הביטחון מאס ברגיעה שכובדה על ידי שלטון החמאס, והחליט להחזיר את שפת הטילים, הפצצות והפלישות בתואנות חסרות שחר. הכתבים הצבאיים פעלו כדרכם כזרוע מוארכת של דובר צה”ל והצדיקו את הפרת הרגיעה על ידי צבא הפלישה הישראלי.

ביומיים ששהיתי בעזה, שהיו מאד דחוסים, גם הצלחתי ליצור מספר הכרויות עם אנשים מרשימים, ואני מקווה להדק עימם את הקשר.

השהות בעזה לא הפכה אותי לתומך חמאס, שהרי כאדם חילוני אני מתנגד לכל פונדמטליזם דתי, באשר הוא. יש ישראלים רבים הסבורים כי הפילוג הפנים פלסטיני שהכיבוש הישראלי מעודד ובמידה רבה גם מייצר עושה לישראל טוב. זו חוכמת כסילים לטווח קצר.

יש להשאיר לעם הפלסטיני לבור את דרכו כאשר הוא משוחרר מאזיקי הכיבוש.

אני קורא לישראלים שוחרי שלום ומתנגדי הסגר להפעיל את העיקרון של הכומר מרטין לותר קינג, חתן פרס נובל לשלום, של אי ציות אזרחי. הקריאה מופנית בעיקר לגמלאים בני ה-60 וה-70 שבריאותם מאפשרת להם להפליג בספינה מקפריסין לעזה.

הצעירים שבינינו, כמו סרבניות הכיבוש האמיצות היושבות עתה בכלא הצבאי, מפעילים את אי הציות בסירובם להתגייס לצבא הכיבוש. אנו, הגמלאים יכולים למלא תפקיד דומה בשבירת הסגר על עזה. העזתים יקבלו את הבאים בידידות ובאהדה. ככל שיגדל מספר סרבני צו האלוף כך יקשה יותר על העמדתם לדין. המדינה תתקשה להכניס לכלא עשרות ואולי מאות קשישים שיאמרו לשלטון: חוק האוסר עלינו להביע בפעולה לא אלימה סולידריות עם הסובלים, הוא בלתי חוקי בעליל.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר