יאיר לפיד ודודו אלהרר – השחתה וקריסה מול חזון ותקווה
יאיר לפיד ודודו אלהרר – השחתה וקריסה מול חזון ותקווה
המדינה הזאת התפרקה מכל נכסיה והפכה להיות מדינה שאין בה חוק. ולא רק מעבר לקו הירוק! החוק מדיר רגליו מן המועדונים, משפת הים, מבתי הספר, מבתי הקפה והמסעדות, מן הכבישים וּמגרשי החנייה והאלימות חוגגת. מי מנסה לקרוא למשטרה? מי מבקש את הגנת החוק? החברה הישראלית מפורקת מבפנים! כל חלקיה אינם מבינים את החלקים האחרים, כל חלק פועל על-פי קודים משלו. אין כבוד ליחד, אין כבוד לצה”ל, אין כבוד למשטרה, אין כבוד לכנסת, לממשלה, לראש הממשלה, אין כבוד לכל מה שמייצגת המדינה.
דוד אלהרר הוא אומן, סופר, משורר ואיש זמר, מלח הארץ החי את רוחה, אדמתה ונשמתה של ארץ ישראל. דמותו, פניו, צליל שפתו הן העברית הצחה, שפה שלא נס ליחה אל מול התרבות הקלוקלת הפוסט מודרניסטית, האנטי יהודית, הסמולנית והדקדנטית להחליא, שיאיר לפיד הוא הביטוי הבולט שלה בתת התרבות של מדינת ישראל בדמדומי המשטר של ממשלת קדימה, וגרורותיה הסרטניות בשלטון המקומי של מדינת ישראל ורשויותיה.
מדי שבוע מפרסם יאיר לפיד את הגיגיו בגיליון 7 ימים של ידיעות אחרונות – ביטאונה הרשמי של צמרת השלטון, שועיה, שריה וסורריה המושחתים של מדינת ישראל.
לפיד הוא אב טיפוס של הישראלי המכוער, האטום לעוולות, חף מערכים, נעדר יושר אינטלקטואלי, מקובע בעמדות פוליטיות מקודשות, ישות המגלמת את הקוף העוצם עיניו, סוגר פיו ואוטם אוזניו לנוכח המציאות ההולמת כגרזן בכל אמונות השווא שלו. יאיר הוא בן אמיתי של דמות אביו ה
כאביו, יאיר לפיד הוא כוכב התקשורת הישראלית, סופר-סטאר של חדשות ערב שישי בערוץ השני. ללפיד אין סולם ערכים, וגם אם היה סולם בידיו, נמוך וצר עולמו כעולם נמלה, ולאן יעמידו? אל מורשת אורי אבנרי, אל הצווחות הרמות של אביו בפופוליטיקה? אל ההסתה שהטיף לה כנגד כל מי שדת או ערכי דת היו נר לרגליו?
כתב לפיד בעיתון דברים המעידים כאלף עדים על ריקנותו הרוחנית ואפסותו המוסרית:
“אתמול מלאו שלוש שנים להתנתקות. רוב מוחלט של הישראלים מתייחס אליה עד היום באופן אמביוולנטי. מצד אחד מרגישים שהניסוי נכשל, מצד שני שמחים שאנו כבר לא בעזה, מצד שלישי מתביישים על הדרך המחפירה שבה טופלו המפונים, מצד רביעי גאים על כך שהתברר שהמדינה בכל זאת מסוגלת לבצע משהו כשהיא מחליטה. יש עוד כמה צדדים, השאלה רק עם מי מדברים…. אבל במקום אחד אין התלבטויות, בארץ המתנחלים וההתנתקות היא פצע מדמם. היא שינתה לא רק את יחסיהם עם המדינה, אלא גם בינם לבין עצמם. ההנהגה המרכזית התפוררה, מי שמוביל היום את התנועה הן חבורות פרועות של צעירים שמאסו – בגלוי – בישראל ובמוסדותיה. הזעם מעביר אותם על דעתם.. קבוצת ילדים צועקת “נאצים” לעבר המילואימניקים ששומרים עליהם… מנקבים צמיגים של ניידת, מטילים מצור על תחנות משטרה משל היינו שלטון קולוניאלי….זוהי ארץ ללא חוק, ללא כובד, שבה חיים אנשים אחרים מאיתנו, ארץ שהדירה מעצמה את כל הערכים הבסיסיים שמחזיקים אותנו יחד….הם מביאים לכך שכשיגיע היום, וההסכמים יחתמו על המדשאה בוושינגטון, יהיה קל לוותר על ארץ כזו, שאינה שלנו באמת, שלא רק חוקיה שונים ונופיה שונים, אלא גם אנשיה שונים.” סוף ציטוט, וראשית מיאוס מהדמות האמורפית והמתיימרת הזו לדבר בשמו של העם היהודי, בשם הריבונות היהודית בארץ היחידה שנותרה שלנו, ורק שלנו בין הירדן והים, בין הגולן והגליל לבקעת הירדן להר הנגב ומפרץ אילת.
לא אנחנו מר לפיד, וויתרנו על הארץ, ולא אנו שנוותר בדרכי הרמייה, הכזב והפשע הפוליטי שבו אתם, בניגוד לרצוננו כפיתם אותה לאסוננו המשותף על העם היהודי כולו בלא לבקש רשותו, הפרתם אמונו, ובגדתם בו במעשה הבריחה וההתנתקות! לא אנו נמכור את נשמתנו לשטן. לא אנו שנעצור את יהודי אתיופיה מעלות למולדת של כולנו בגזענות הבוטה אותה מפגינה ממשלת ישראל הנוכחית, נציגתה שלה משטר קלון, ביזיון וכישלון המוליכה את כולנו לאבדון.
יותר לא ייחתמו הסכמים מעל גבו, ובחנק נשמתו של העם היהודי. לזאת נשבעו הצעירים שבגסות רוחך המתנשאת אתה קורא להם “חבורות פרועות”. בתשובה לדבריך כתב דודו אלהרר מדם ליבו את הדברים שאתה, ועורכי עיתונך, מוגי לב, וחסרי מצפון, סירבתם לפרסם. והדברים הללו נוקבים כחרב החודרת את חדרי הלב – לא לב כשלך, לב אבן, מצפון ערל ומוסר קופים:
ההתנתקות ריסקה את מדינת ישראל לרסיסים. מעגל השבר הנורא שאירע לנו עם רצח יצחק רבין נסגר כעבור עשר שנים בחורבן גוש קטיף וּצפון השומרון. הפצע המדמם הזה שינה את יחסה של כל החברה בישראל למדינת ישראל כמו אל החברה עצמה. אין עוד בעם הזה סולידריות, היא התפוגגה לה לכל העברים, אין ערבות הדדית, אין אמון במוסדות השלטון – בבתי המשפט, בנבחרי הציבור, במשטרה, בצה”ל – הכל התפרק! מי שמוביל היום את החברה הישראלית אל עברי פי פחת הם ממשל התקשורת על כל ענפיו, משפחות הפשע העברייניות, סוחרי הנשים, העבדים והשפחות, עברייני הצווארון הלבן והאוליגרכים בעלי הממון. שום דמוקרטיה ושום ריבונות של העם!
ועוד משיב לך אלהרר בדם לבו: “הזעם על ההתנתקות האווילית והפושעת מעביר חלק גדול בעם על דעתו ובצדק רב. היה זה מהלך של שלטון קולוניאלי זר ו
המדינה הזאת התפרקה מכל נכסיה והפכה להיות מדינה שאין בה חוק. ולא רק מעבר לקו הירוק! החוק מדיר רגליו מן המועדונים, משפת הים, מבתי הספר, מבתי הקפה והמסעדות, מן הכבישים וּמגרשי החנייה והאלימות חוגגת. מי מנסה לקרוא למשטרה? מי מבקש את הגנת החוק? החברה הישראלית מפורקת מבפנים! כל חלקיה אינם מבינים את החלקים האחרים, כל חלק פועל על-פי קודים משלו. אין כבוד ליחד, אין כבוד לצה”ל, אין כבוד למשטרה, אין כבוד לכנסת, לממשלה, לראש הממשלה, אין כבוד לכל מה שמייצגת המדינה.
והוא מטיח ובצדק בפניו של לפיד העיתונאי, השדרן ואיש התקשורת:
בתוך כך ראוי להזכיר לתקשורת את מעמדה העלוב בכל הדיונים שקדמו להתנתקות. היא הציגה לראווה את שנאתה העיוורת, את יקוד המשטמה שבערה בקרבם, את הרוע והרישעה נגד כל מי שחושב אחרת מהבון-טון השמאלני. במקום יושר עיתונאי קיבלנו מלאכת רמייה, דיווח עויין, תמיכה בשחיתות, רמיסת המשטר הדמוקרטי ברגל גסה, הכל היה כשר להחריב את עולמם של המתנחלים שנקראו בפיהם “אדוני הארץ”. לתקשורת היה חלק מכריע בהתרסקות הזאת ורק מעטים מאנשיה היכו על חטא בשפה רפה.
זאת ועוד:
ההתעסקות הבלתי נלאית עד לעייפה עם המאחזים החוקיים והבלתי חוקיים אינו רלבנטי יותר, עיניהם של הערבים נשואות אל המאחזים בתחומי הקו הירוק שיצאו מכלל מאחזים והיו לערים שוקקות חיים. את אלה הם חומדים! את המושבים והקיבוצים שקמו על אדמותיהם, את הכפרים שהיו ונקברו תחת עצי הקרן הקיימת לישראל. נוח מאד לכל מיני “שלומיסטים” למקד את הסוגיה רחוק מהם, רחוק מהאמת הערבית – סומייל, סָארוּנָא, יָאזוּר, נורדיה, מנשייה, מחלול, שייח מוניס… המאחז מיגרון מעניין את הערביים כמו הלחות במישור החוף כעת חיה.
ולנוכח התבוסתנות האולמרט’יסטית, הסמולנית היאיר לפיד’ניקית מצהיר אלהרר בשם כולנו על התקווה והחזון שנציגיו של משטר האוליגרכיה, הפשע והשחיתות השולטים במדינת ישראל זנחו זה מכבר:
בסופו של דבר יישארו בארץ ישראל רק המאמינים בצדקת דרכה של הציונות היהודית, וביניהם אלה שגורשו מבתיהם על-ידי יהודים. אלה הם היהודים הראויים למדינה על אדמת ארץ-ישראל והם יילחמו עליה. עַם ישראל היהודי-אמוני אינו מפחד מדרך ארוכה! גם אם שבע ניפול, נקום ונבנה מחדש. לא יהיה קל, אבל גם לא יהיו כל-כך הרבה מפריעים-שונאים בתוכנו.