כמו בשוק

כמו בשוק

אביתר בן-צדף
24.07.2008 18:08
כמו בשוק


עשרה נעדרים ו-190 נופלים, שמקום קבורתם אינו ידוע, רשומים כיום בתיקי צה”ל * מדינת ישראל שילמה מחיר רב על פדיון שבויים. המחיר הזה מיותר למדי ומסכן את עצם קיומו של כל אזרח ישראלי באשר הוא הופכו למטרה נכספת לחטיפה – בארץ ומחוצה לה * למרות שפדיון שבויים היא מצוות-על, “אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם” * רבנים סירבו להשתחרר מכלאם, כיוון שחששו פן יעברו על הלכת רבנן * בולטת הטיפשות בעסקת ג’יבריל ובעסקת טננבאום * אל תקשיב לי כאמא” * ממשלה גרועה, שאין לה לגיטימיות, לא תוכל לקבוע מדיניות נכונה ואכזרית כלפי הסחיטה, שמפעילים חמא”ס וחזבאללה *



יש כמה דרכים לנהל מכירה פומבית, אמר לי פעם חבר. יש דרך אנגלו-סקסית, שבה מחיר המוצר עולה ככל שהוא שוהה בזירת המכירה. יש שיטה פלמית, ההפוכה לגמרי: מחיר מוצר יורד ככל שהוא נמצא בזירת המכירה. כך, דרך אגב, מוכרים פרחים בבורסה ההולנדית. ויש שיטה ישראלית, שבה משלמים מחירים עצומים וגם יותר מזה תמורת לא-כלום.

נזכרתי בדבריו כשהחלה הבורסה של ההדלפות לדון בפרשת שבוינו – גלעד שליט (בידי חמא”ס), אלדד רגב ואהוד גולדווסר (בידי חזבאללה).

אין ספק, שבויים ונעדרים הנם סוגיה קשה ביותר. עד היום טרם נסגרו כמה פרשיות של נעדרים ממלחמת הקוממיות, ואנחנו ממשיכים לצבור תיקים פתוחים. אלא שאצלנו כבוד האדם הוא סיסמה נבובה, שכמה שופטים מקדמים באמצעותה את סדר-היום (אג’נדה), היקר ללבם. מי שיביטו אל מה שנעשה – ובעיקר, אל מה שלא נעשה – בסוגיה סבוכה זו, יבינו היטב למה כוונתי. אזכיר כמה שמות מהשנים האחרונות:

נעדרים ממלחמת יום הכיפורים

זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, שלושת הנעדרים מקרב סולטן יעקוב במלחמת שלום הגליל

 

רון ארד

גיא חבר

מג’די חלבי

עשרה נעדרים ו-190 נופלים, שמקום קבורתם אינו ידוע, רשומים כיום בתיקי צה”ל. “חלל שמקום קבורתו לא נודע (מקל”ן) הינו לוחם צה”ל אשר קיימות לגביו עדויות מהי מנות כי נהרג בקרב (איש צוות טנק שידוע כי עלה באש, איש צוות אויר שמטוסו התרסק לים וכד’), אולם לא ידוע מקום הטמנת גופתו” – קובע אתר הענף לאיתור נעדרים (אית”ן) במחלקת נפגעים.

סיפורי נעדרים וסיפורי נופלים, שמקום קבורתם אינו ידוע, הנם סיפורים עגומים, המייצגים את ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל – ובחלקם את מה שמתרחש בצבא – בעיקר, כשהוא מוכה ונסוג. כך, למשל, התקפת-הנפל על כפר-סבא הערבית (13 במאי 1948) של חטיבת “אלכסנדרוני”, הקרבות בלטרון וקרבות משמר הירדן הותירו נעדרים – כמו מטוסים, שאבדו מעל הים, וספינות שטבעו.

מדינת ישראל שילמה מחיר רב על פדיון שבויים. המחיר הזה מיותר למדי ומסכן את עצם קיומו של כל אזרח ישראלי באשר הוא הופכו למטרה נכספת לחטיפה – בארץ ומחוצה לה.

“אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן”

חז”ל פסקו כבר לפני מאות שנים, כי מצוות פדיון שבויים הנה מצוות-על – כדברי הרמב”ם, “פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים … ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים” (הלכות מתנות עניים, פרק ח’, הלכה י’). אך התלמוד אסר על פדיון שבויים בכל מחיר (למשל, גטין, נ”ח ע”ב).

“על כן, כבר בתקופת בית שני, תוקנה תקנה, אכזרית לכאורה, ולפיה אין להיענות לתביעות השובים והחוטפים בכל מחיר” – כותב מיכאל ויגודה, ראש תחום המשפט העברי במשרד המשפטים – “כנאמר במשנה: ‘אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם’ [גטין, ד’, ו’]”.

 

ולעומת זאת, מספרת מסכת גטין

 

“ת”ר: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עיניים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים. אמר: “מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים?” (ישעיהו מ”ב, כ”ד) ענה אותו תינוק ואמר: “הלא ה’ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו” (שם). אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה [לשון שבועה] שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה [יתר על כדי דמיו], ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו [ומי הוא]? רבי ישמעאל בן אלישע” [גיטין, נ”ח ע”ב].

וידועים מקרים, שרבנים סירבו להשתחרר מכלאם, כיוון שחששו פן יעברו על הלכת רבנן.

 

האם הדברים הללו רלוונטיים?

נראה לי מהסתכלות על פרשות שונות (החטיפה לאנטבה, עסקת ג’יבריל, פרשת טננבאום, פרשת רון ארד ופרשיות שבוינו כעת), שיש להצטער על שמנהיגינו נכנעו ליצר הרחמים, ועשו מעשי שטות נואלים על מנת לפדות שבויים וגם גופות של חיילינו. יותר מכל בולטת הטיפשות בעסקת ג’יבריל ובעסקת טננבאום. למרות הדמגוגיה של מנהיגינו, נראה, שהם ומערכת הביטחון לא למדו דבר מן העבר, והם נחושים בדעתם לעשות כל טעות של קודמיהם בעצמם ואף יותר מכך.

מקובל עליי, שאי אפשר לשחרר כעת שבוי ישראלי תמורת שבוי ערבי בעסקה פשוטה של תן-וקח. משך שנים קלקלה מערכת הביטחון את היחס, והעמידה אותו על מספרים אסטרונומיים: מאות ולפעמים אלפי שבויים תמורת שבוי ישראלי (כמו אחרי מלחמת סיני, אך הייתה לכך הצדקה, כיוון שבידי המצרים היה רק הטייס השבוי יונתן אטקס, ולנו אלפי שבויהם). יתר על כן, לפעמים שילמנו מחירים אסטרונומיים תמורת מידע בלבד, או תמורת גופות וחלקיהן. אם איני טועה, אחרי מלחמת יום הכיפורים החזרנו שטחים בסיני רק תמורת הסכמה מצרית, שנחפש את נעדרינו בשטחם – עוד טעות חמורה במצעד האיוולת.

 

ברמה הלאומית, אסור להקשיב לתחינת המשפחות. אחד הלקחים מפרשת אנטבה היה הצורך להפריד בין הקברניט, מקבל ההחלטות, לבין משפחות השבויים. זה לא נעשה, וראש הממשלה בגין נסחט רגשית על-ידי אם, שבנה נפל בשבי בנסיבות מבישות.

ראוי להזכיר כאן את העמידה האיתנה של מאיר עמית, ראש “המוסד”, אחרי מלחמת ששת הימים, כי יש לשחרר את אנשי “הפרשה” במסגרת חילופי השבויים – גם אם המצרים מגלים עוינות לרעיון. כתוצאה מכך, היה חשש, ששחרור שבוינו ממלחמת ששת הימים יתעכב – למורת-רוח משפחותיהם. בסיכומו של דבר צלחה העסקה, ואנשי “הפרשה” הגיעו ארצה.

האמנם עלינו להיות רק אכזריים?

זאב ז’בוטינסקי דיבר על הצורך בדור “גאון, נדיב ואכזר” לגאולה. במאבק מי שלא יהיה אכזר, סופו, שיתאכזר לרחמנים – כמאמר הפתגם. מקבל החלטות שקול צריך לקבל החלטה קשה. על כך נאמר, “אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי”. החלטה זו קורעת אותו בין האנושי, הפרטי, לבין ראיית טובת הכלל. לא הייתי מוכן להתחלף עמו.

“אל תקשיב לי כאמא”

מספרים, שגאולה כהן (מתנגדת חריפה לפדיון שבויים בכל מחיר) נשאלה מה תעשה אם בנה ייפול בשבי. אומרים, שהיא ענתה, “אומר לראש הממשלה, אל תקשיב לי כאמא”. ואכן זו ההתנהגות הראויה. אם, אב ובני משפחה אחרים רוצים, שהשבוי ישוב לביתו – גם בכל מחיר – והם צודקים. מקבל ההחלטות צריך לראות היבטים נוספים – את טובת האומה כולה.

זה לא נעשה בעסקות האחרונות.

קרובִי נחטף לאנטבה, והיה שם ממנהיגי החטופים. הוא הרגיז את החוטפים הגרמניים בהתנהגותו הגאה, עד ששמו אותו בראש רשימת המוצאים להורג. פעם, שוחחנו על הא ועל דא, והוא אמר, שלו ידע, שישחררוהו תמורת עשרות מחבלים – היה מסרב להשתחרר.

קרובי שוחרר, כידוע, בכוח – כיוון שאלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר, שלא קיבל בהכנעה את גזר-הדין של ה”מומחים”, שאין אופציה צבאית לשחרר את החטופים.

כיום יש לנו ממשלה הרבה יותר גרועה, שאיבדה כל טיפה של לגיטימיות. לכן, גם לא תוכל לקבוע מדיניות נכונה ואכזרית כלפי הסחיטה, שמפעילים חמא”ס וחזבאללה. נראה לי, שכוונת מקבלי ההחלטות – בלשכת ראש הממשלה ובלשכת שר הביטחון – כעת להביא הישג בכל מחיר – לפני הבחירות ולפני החקירות הפליליות – גם בתחום פדיון השבויים. 

 

יתר על כן, מערכת הביטחון איבדה משך השנים, כתוצאה ממחדליה, חלק עצום מהתמיכה הציבורית בה. אם ייפתחו לעיון תיקי עשרת הנעדרים – ומשום כך הם לא ייפתחו לעולם – תחרד הארץ. אפילו אם רק מקצת מהשמועות נכונות – הרבה בכירים יצטרכו לברוח מהארץ לנוכח החרפה.

כדי לקבל החלטות אמיצות וכואבות – צריכים להנהיג. ובראש המדינה אין עומדים מנהיגים כבר זמן רב מדי.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר