“המחלקה הכלכלית” (א) מי קובע מהי “הפרשה המסעירה את הציבור”

“המחלקה הכלכלית” (א) מי קובע מהי “הפרשה המסעירה את הציבור”

חנה אייזנמן
14.07.2008 09:53
"המחלקה הכלכלית" (א) מי קובע מהי "הפרשה המסעירה את הציבור"


בספרו, “מדינת ישראל המחודשת”, מביא בן-גוריון בפירוט רב את פרשת אייכמן. מן ההודעה: “המפלצת בכבלים” ועד פיזור אפרו על פני הים התיכון. מה שבטוח בטוח. מיום חטיפתו של אייכמן, עד הוצאתו להורג, עברו שנתיים … חשבו שמשפט גרינוולד/קסטנר יימשך מקסימום שבוע ימים… השופט בנימין הלוי קבע, שקסטנר “מכר את נשמתו לשטן”… ועל זה, אף לא מלה אחת אצל בן-גוריון…



ב”ה

 

 

 

“המחלקה הכלכלית”

 

 

מי קובע מהי “פרשה המסעירה את הציבור הישראלי”

 

 

ד”ר קסטנר זה היה אדם צעיר, כבן גילי, עורך דין קר כקרח, ציוני פנאטי. הוא הסכים לסייע בשידול היהודים שלא יגלו התנגדות לגירושים…  בגינוניו המהוקצעים ובהתאפקותו, עשוי היה בעצמו להיות קצין-גסטאפו אידיאלי…”.

              (“וידויי אייכמן” – כפי שפורסמו בכתב העת “לייף” ב-28 בנובמבר וב-5 בדצמבר 1960, “כחש”).

 

 

בספרו, “מדינת ישראל המחודשת”, מביא בן-גוריון בפירוט רב את פרשת אייכמן. מן ההודעה: “המפלצת בכבלים” ועד פיזור אפרו על פני הים התיכון. מה שבטוח בטוח. מיום חטיפתו של אייכמן, עד הוצאתו להורג, עברו כשנתיים.

 

נכון שהעדויות בפרשה עניינו את עם ישראל, אך בעדויות הניצולים על זוועות הנאצים, כבר לא היה מן החידוש. היה זה מעין שידור חוזר של סרט אימים. וודאי שלא היתה זו הפרשה המסעירה ביותר בחיי העם היושב בציון. אמרגני המופע הבינלאומי הזה, בראשות בן-גוריון, יצרו את ה”סערה”, שלא היתה. המשפט היה חזרה על משפטי נירנברג, שכבר גוללו קבל עולם את פשעי הנאצים.

 

“שכחו המרצחים, שבעשותם אתנו כלה, בו באופן שלא נעשה עוד במשך כל הדורות, ע”י עמים משחיתים, המה מתכוונים דווקא לרצונם של עמים אחרים האוהבים את מלאכת ההשמדה וההחרמה, אלא, שתהא מלאכה זו נעשית ע”י אחרים… אלה פריצי החיות הגרמנים אינם פריצי חיות בעיני העמים הרוצים בזה ועומדים מנגד, לראות מה ייעשה בו, בישראל – כי אם ה”אחרים”… המקיימים מתוך הכנעה של עבדים חרופים את רצונם החשאי של אדוניהם. אין כגרמנים עבדים! ואולם אלה, האחרים, חוששים למצוויהם-מתוך-שתיקה, אולי ידרשו את הדם הזה? אולי יהיו “מתממים”, יעשו את עצמם כלא יודעים וישאלו לדמנו – פחד שווא! שום טשערטשיל, שום רוזוולט ושום סטאלין – בבוא יום דינו של עם קללה זה לעולם – לא יזכירו להם את “חטאם” זה….” (המשורר יצחק כצנלסון, הי”ד, פנקס ויטל).

 

הקטע האבסורדי בענין היה, שהנאצים היו שליחי כל האומות לעשות כלה ביהודים, והשופטים היו אשמים לא פחות מן הנאשמים. הנאשמים היו, פשוט, המטומטמים שביקשו להאמין, ששולחיהם, בעלי המצפון המלוכלך, יוכלו להרשות לעצמם להתעלם מן הפשעים המזוויעים, שניצבו לפניהם כמראה….

 

יצחק כצנלסון, הי”ד, הבין את מחציתה של האמת – היות הנאצים שליחי כל האומות לרצח העם היהודי – רק טעה בכך, שהאמין גם, שאלה לא “ידרשו את הדם”, כלומר, את ניקוי מצפונם המלוכלך!

 

באותם ימים, עדיין חי זכר מראה ערימות הגויות והשלדים והרי הנעלים, בלבם של אלפי חיילי בנות הברית שהגיעו למחנות ההשמדה, עם תבוסת גרמניה הנאצית. אייזנהאואר דאג לתיעוד חזותי של הזוועות, והתמונות סיפרו לעולם, שידע אך לא ראה…

 

לא כלום על משפט קסטנר

 

בספרו זה (2 כרכים) אין גם מלה אחת על משפט “מדינת ישראל נגד מלכיאל גרינוולד”. במסמכי ארכיון המדינה ראיתי: “היועץ המשפטי לממשלה נגד מלכיאל גרינוולד”, שהואשם בהוצאת דיבה על קסטנר. גם משפט זה שפע עדויות על זוועות הנאצים ועוזריהם, כולל, הרבה מאד על אייכמן; עדויות ראשוניות ביותר על פעלו של אייכמן, אבל, גם לא מלה אחת בספרו של בן-גוריון… לא כלום, נאדא. לא היה ולא נברא.

קסטנר, שהעדיף שפרשת שיתוף הפעולה שלו עם אייכמן וחבריו, תרד לתהום הנשייה, לא הגיב על ה“דיבה” (ויקיפדיה מספרת לבורים, שקסטנר הגיש תביעת דיבה), אך היה “אישיות” חשובה במימסד, והמדינה נעמדה על רגליה האחוריות. חשבו שהמשפט יימשך מקסימום שבוע ימים, הוא נמשך ארבע שנים, בהן התברר שהמימסד הבן-גוריוני שיתף פעולה עם הנאצים. השופט בנימין הלוי קבע, שקסטנר “מכר את נשמתו לשטן”. וזה היה שופט מימסדי, שכבר בתחילת המשפט הציע לשמואל תמיר/למלכיאל גרינוולד, להודות באשמה, ולסיים במהירות את הפרשה, בעונש קל. גרינוולד לא הסכים. כל רצונו היה, להוציא לאור את האמת על קסטנר, ואף הצליח בכך. ועל זה, אף לא מלה אחת אצל בן-גוריון.

 

גם את ה”שואה” עצמה פוטר בן-גוריון בכמה משפטים, שעיקרם, מה מגיע ל”עם ישראל”, כלומר, לדיקטטורה שלו, בעקבות ה”שואה”. וכבר קראנו בספרו של שבתי טבת, “הדרך לאיר”, שבן גוריון שם את מדינתו יורשת לנכסי המושמדים ולקבלת הפיצויים. וכך הווה, להוותנו.

שבתי טבת מתפעל מכשרונו של בן-גוריון להפוך כל אסון ליתרון, רק שוכח להזכיר שהאסונות לא נפלו לחיקו של בן גוריון כפרי בשל, אלא הוא דאג לגידולם ולטיפוחם, כדי שאלה ישמשו לתועלתו.

לפי טבת, בן גוריון שתק במשך שלש השנים הקריטיות בהשמדת יהודי אירופה, כי ידע שאינו יכל להושיע…. אז שותקים! אז לא מרעישים שמים וארץ, כי ממילא אין מה לעשות… עד כדי כך היה “מיואש” מן ההצלה, שהטיל צנזורה על הידיעות המגיעות ממחנות ההשמדה לעתונות הארצישראלית, כדי למנוע מן היהודים בארץ ישראל לדעת את הזוועות הנעשות במחנות המוות

ברור וידוע שבן גוריון יכל היה לעשות הרבה מאד להצלה, ואפילו למנוע את ההשמדה, אבל, גם אם נניח שלא, אז שותקים? לא מזעיקים שמים וארץ? לא! לא זועקים! כי לא די שגורל יהודי אירופה לא עניין אותו, אלא, היה לו אינטרס למנוע מאלה להגיע לארץ ישראל ואולי ליצור רוב, שלא יראה בבן גוריון את המלך המשיח….

 

לא הצדק היה “אזור מתניו”

 

הדבר האחרון שאפשר לומר על בן-גוריון הוא – שדאג לעשיית צדק. צדק, אמת, מוסר, מצפון היו רק מלים בשבילו; מלים שאפשר לעשות בהם שימוש תעמולתי טוב, בקרב עם רגשני, שוחר אמת וצדק, כמו היהודים, לפני שמורשת בן-גוריון הרסה בו כל חלקה טובה.

 

לא לפני חטיפת אייכמן ולא לאחריה, דאגו בן גוריון ומימסדו להביא לדין פושעים נאציים. ועכשו, 46 שנה לאחר חיסול אייכמן, נזכרים שהוא לא היה היחיד וגם לא הנורא מכולם. לא שאפשר למדוד את מידת המפלצתיות, אך, עובדה, ש“ד”ר מוות” נקרא מישהו אחר ולא אייכמן. בתחילת דרכו היה אייכמן ממונה על זירוז הגירת היהודים מגרמניה, אבל ליהודים לא היה לאן ללכת, כל השערים היו סגורים בפניהם, ויותר מכולם, שערי מולדתם. רק בהמשך נדרש אייכמן ל”טיהור” פיזי, ממש, כי רק כך יכלו הנאצים ל”טהר” את אירופה מיהודיה. גם בגוש קטיף, היה אחד ה“מעגלים” מעגל של צלפים, שתפקידם היה לירות במי שיילחמו ב”אלימות” על ביתם…. וזו מורשת “התותח הקדוש”.

 

פוליטיקלי לא קורקט

 

בן-גוריון, שייחס חשיבות ליחסים הקורקטיים עם כל מדינה ומדינה בעולם, גם עם גרמניה, כשהוא הראשון הטובע את מטבע הלשון “גרמניה האחרת” – בטרם חלוף עשור להשמדהכסף, כסף, כסף, כסף… – הטיל על ה“מוסד” לאתר ולחטוף את אייכמן, הוא לא טרח לנוע בדרך הדיפלומטית של בקשת הסגרה, מחשש, שאייכמן יפתח את פיו באזני מי שאינם אמורים לדעת ולפרסם.

 

שאייכמן חוסל על ידי בן-גוריון/”מדינת ישראל”, כולם יודעים, אך לא כולם משוכנעים שבן-גוריון חיסל גם את קסטנר. לי, אישית, אין ספק בדבר. רק כך אפשר לסתום את פיו של אדם לנצח. היה זה כדי למנוע את הגשת התביעה נגד קסטנר, בתום משפטו של גרינוולד, שהפך, בעיקרו, למשפט קסטנר, אך בלי האפשרות לפסק דין ולגזר דין על קסטנר ועל המימסד ששלח אותו לבצע את פשעו המחריד.

אצל שמואל תמיר נערמו ההוכחות לאשמת קסטנר, אך נמנע ממנו להגיש את המשפט, וליתר בטחון, קסטנר נרצח…

 

תחת הכותרת “הפרשה שהסעירה את המדינה” מביא בן – גוריון את פרשת “האדם השלישי”/”מי נתן את ההוראה”. פרשה שהסעירה מאד את בן-גוריון, עד כדי התפטרות, כשלא נעמדו דום לשמע השגותיו ותביעותיו. ההתפטרות היתה פאטנט קבוע אצל בן-גוריון. אבל לא זה הענין; הענין הוא, שהוא גם החליט, איזו פרשה מסעירה את הציבור – “מי נתן את ההוראה” – ואיזו פרשה אינה מסעירה את הציבור – פרשת קסטנר – שדווקא הסעירה מאד את הציבור, לכן, חשוב היה למהר ולטאטא אותה אל מתחת לשטיח ה”לאומי”, שאין עוד כמוהו בעולם, לכיסוי הררי אשפה – אשפת האדם המנהלת זה דורות את ה”מדינה” שלה – דיקטטורה לקידום מחיקת היהדות מעל פני האדמה – אם קשה לעשות זאת רוחנית, אז עושים זאת פיזית, ויש, ברוך-סטאלין, גרמנים, ערבים, בריטים ועוד רבים, שמוכנים לסייע בנושא זה.

 

אחד מל”ו

 

 

היה אחד ויחיד –  מל”ו צדיקים, ללא ספק – גם אם לא היה שומר תורה ומצוות וכמעט מתבולל, שלא אבה להניח לנושא שיתוף הפעולה הבינלאומי לקידום שואת העם היהודי. הוא פרסם את פשעי ארה”ב, את פשעי בריטניה – שהיתה נערצתו לפני שלמד את נושא המנדט הבריטי, רדיפתו את היהודים, הספר-הלבן ושיתוף הפעולה עם הנאצים, בהחזרת אניות המעפילים לאירופה הנאצית או להטבעתם בים – ולאחר שנוכח בעצמו לדעת את התנכרות ארה”ב, בשעה שיכולה היתה להציל בקלות. כל שנדרש ממנה היה – לאפשר ליהודים להגר לתוכה, אך היא לא איפשרה!

 

הצדיק הזה היה בן הכט. מי שהיה תסריטאי מבוקש ועשיר, החל להקדיש את כל כולו להצלת היהודים. בבריטניה החרימו אותו, את סרטיו ואת ספריו. בארה”ב זכה לאיומים, ליריקות ובוז. כל אלה רק חיזקו את דעתו השלילית על הגורמים הנדונים.

 

בן הכט נדרס למוות על ידי משאית ברחוב במנהטן, והוא בן שבעים… וגם פיו שלו נאלם לנצח… נוח, לא?



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר