תחת הכותרת התאבדות לאומית מביא לנו העיתונאי-משפטן בן-דרור ימיני את המשל הזה:

בבית מורשת רבין התקיים השבוע כנס של חסידי שחרורו של יגאל עמיר. דווקא בבית רבין? התקשרתי לבדוק. “חופש הביטוי”, ענו.

אבל מייד הוא עובר לנמשל:

זאת לא בדיחה, זה קרה אבל מהצד האחר של המפה. השבוע התקיים בבית ציוני אמריקה כנס של עמותה שדוגלת בחיסול ישראל לטובת הקמת פלסטין הגדולה. זו לא טעות: כנס להשמדת הציונות, בבית ציוני אמריקה.

העמותה, שדוגלת בזכות השיבה וב”מדינה אחת”, כלומר פלסטין, רק פלסטין, כבר השתתפה בעבר באירוע דומה. לגיטימציה לחסידי החיסול, כדי להכשיר את הדה-לגיטימציה של ישראל. אחד המרצים בכנס היה האדריכל אמנון בר-אור. הוא דיבר על “עקרונות של שימור לבנייה מחדש של יישובים פלסטיניים”.

עם כל הכבוד, לבד מכך שהכותב אינו מגלה לנו מי היא העמותה ומהו אותו “אירוע דומה”, ולבד מכך שמטרותיה הנטענות של הכותב אין אלא פרשנותו-הוא (לה אין הוא נותן כל תשתית) – אין המשל דומה לנמשל:

• ככל הידוע לי בית ציוני אמריקה (בצ”א) משכיר אולמות לפעולות שונות, כדי לממן את עצמו, בעוד שבית מורשת רבין, ככל הנראה, לא.

• ריבונותה של מדינה כוללת גם את הריבונות לוותר על הריבונות (בדרכים דמוקרטיות, כמובן), ולכן פירוק מדינת ישראל בדרך דמוקרטית (נניח בדרך של הסתפחות-מרצון לארצות הברית) הוא דבר לגיטימי, שמותר להטיף לו, לא פחות מאשר לשחרורו של יגאל עמיר בדרך חוקית (וכיוון שלרעיון הזה אין שום סיכוי, ההתנגדות להטפה נגדו משדרת רק חולשה).

• השאלה אם ימיני, אני, ו-99% מאזרחי המדינה מתנגדים לדבר זה או אחר אינה רלוואנטית, כי חופש הביטוי נבחן דווקא בזכותו של המיעוט להטיף למטרותיו.

• ואם זה לגיטימי, מותר לבצ”א להשכיר לו אולמות.

ובחזרה למשל בית מורשת רבין: גם אם הם היו משכירים אולמות לאירועים חיצוניים, אני מניח שהם לא היו משכירים לכנס חסידיו של יגאל עמיר, כי הם מיזם פרטי (גם בצ”א הוא כזה) וחופש-הביטוי עדיין אינו מחייב מיזמים פרטיים להעמיד את עצמם למי שלא נראה להם.

השאלה אינה, איפוא, חופש-הביטוי, אלא חופש העיסוק, והחופש של בצ”א ושל מרכז רבין להסתכל על אותם הדברים בראייה שונה.

באשר לאדריכל בר-אור מוסיף ימיני:

השם שלו נשמע מוכר. התקשרתי לדובר העירייה, שאישר: “בר-אור מועסק זה כשנה וחצי על ידי החברה לפיתוח יפו העתיקה כיועץ השימור להכנת תוכנית בניין עיר”. שפשפתי את העיניים. האיש שמטיף לשימור לצורך שיבה פלסטינית אחראי לשימור אתרים על חשבון משלמי המסים? האם הוא מכין את התשתית לשיבה הפלסטינית ליפו?

כדאי לשים לב למשפט הרב-מפרקי הזה:

שפשפתי את העיניים (עובדת-אמת, מן הסתם). האיש שמטיף לשימור לצורך שיבה פלסטינית (לצורך הדיון כאן אני מוכן לצאת מההנחה שגם זאת עובדת-אמת) אחראי לשימור אתרים (כן, עובדת-אמת, כי זה תפקידו) על חשבון משלמי המסים (מה הרלוואנטיות? ואם הוא היה עושה מלאכתו בהתנדבות, היית שותק, ימיני?) האם הוא מכין את התשתית לשיבה הפלסטינית ליפו? (שאלה רטורית שהיא, למעשה, אמירה פוזיטיבית אשר מטרתה “לסגור את הקצוות” בתת-התודעה שלנו).

אז עם כל הכבוד, אם הייתי מועסק על ידי החברה לפיתוח יפו העתיקה כיועץ השימור להכנת תוכנית בניין עיר, הייתי נותן, כאדריכל, בדיוק את אותו הייעוץ – בין אם הייתי בעד חיסול מדינת ישראל, בין אם הייתי בעד חיסולה של היישות הפלשתינית, וגם באשר להרצאה בנושא “עקרונות של שימור לבנייה מחדש של יישובים פלסטיניים”, הייתי נותן בדיוק את אותה ההרצאה – בין אם הייתי בעד הפקעתם של היישובים האלה לצורך התיישבות יהודית, בין אם הייתי בעד הכנתה של “התשתית לשיבה הפלסטינית ליפו” (או לכל מקום אחר).

ובינתיים, תודו, יופייה של הארץ הזאת ניזון יותר מהבנייה הערבית מאשר מקוביות-השיכון היהודיות, ואם הבנייה הערבית מאבדת מיופייה בשנים האחרונות, זה משום שהערבים לומדים מהיהודים דווקא את הדברים הרעים, ולא את הדברים הטובים – בדיוק כשם שהיהודים לומדים מהערבים דווקא את הדברים הרעים ולא את הדברים הטובים.