כמו בכדור-יד

כמו בכדור-יד

אביתר בן-צדף
20.06.2008 05:19
חוטפים שערים בהתקפות מתפרצות (למצולמים אין קשר לכתבה)

חוטפים שערים בהתקפות מתפרצות (למצולמים אין קשר לכתבה)


מי שמוותר על התקפה במאבק ההסברתי למען המדינה – מזמין התקפה על המדינה * אנחנו מטומטמים, ומגיע לנו, שיתייחסו אלינו כמו מטומטמים, שרוצים להפסיד במלחמה * אולי התקשורת יודעת משהו, שאיננו יודעים על מנהיגינו, על צבאנו ועל ממשלתנו?! * שרת החינוך רוצה, שילדינו יידעו על ה”נאכבה”, ומקצצת בחינוך לערכי היהדות * מה אפשר לעשות – פרט לכעוס? את מה שאני עושה כבר זמן רב: מדיר את רגליי מאירועים אנטישמיים, הממומנים בארצי מכספיי *



ניהלתי פעם קבוצת נערים בכדור-יד, שבני שיחק בה – חוויה מדהימה, שהחזירה אותי בכמה ממדים לתקופת הדרכתי ב”צופים”, והעשירה את עולם דימויי במונחים מעולם הספורט – למרות (וזה כמעט לא-ייאמן כיום) שהייתי ספורטאי פעיל מאוד בנעוריי.

בכדור-יד – כמו בכדורסל – כשנכשלת התקפה, המחיר כפול – הקבוצה מפסידה נקודה פוטנציאלית, וחוטפת מיד שער בהתקפה מתפרצת. כך, גם במשחק האהוב עליי, כדורגל אמריקני. בעצם, אלה החוקים בכל מקצוע תחרותי. 

גם בהסברה – הזירה החשובה ביותר במלחמתנו על ארצנו, שהישגינו בה מאופסים כבר יותר משישים שנה – זה המצב. 

מי שמוותר על התקפה במאבק למען המדינה – מזמין התקפה על המדינה. 

אלא שאצלנו סבורים בראש ובראשונה, שהסברה הנה זירה טפלה, ואין להשקיע בה. והתוצאות נראות היטב בשטח. 

גורמים שונים – בארץ, בצרפת בעולם – סיפקו לצה”ל הזד מנות להסיר את הרעלה מעל תפקוד התקשורת הבין-לאומית במזרח התיכון. בעניין עלילת-הדם סביב “הריגת מוחמד א-דורה” פסק בית-המשפט לערעורים בצרפת, בניגוד לרצונה של ממשלת ישראל, שתחנת הטלוויזיה פראנס 2 (כלומר, צלם פלשתינאי וכתב יהודי-ישראלי של הרשת) דיווחו שקר, והסיפור מזיל הדמעות מבוים. צה”ל, משרד החוץ וממשלת ישראל ממשיכים להימנע משימוש בפסק-הדין הצרפתי. גם ארגונים יהודיים גדולים – למשל, הקונגרס היהודי האמריקני (AJC) בצרפת – הצטרפו למחדל. לכן, עיתונאים פלשתינאיים, ש”עובדים” על התקשורת העולמית ועל התקשורת הישראלית, וסייעניהם יכולים להמשיך לשקר. 

אנחנו מטומטמים, ומגיע לנו, שיתייחסו אלינו כמו מטומטמים, שרוצים להפסיד במלחמה. אולי התקשורת יודעת משהו, שאיננו יודעים על מנהיגינו, על צבאנו ועל ממשלתנו?!

נזכרתי בזה כשראיתי באתר “חדשות מחלקה ראשונה“, שכמה עשרות “עיתונאים” פלשתינאיים צעדו בתחילת השבוע בעזה (עיר, הידועה בחופש העיתונות ובחופש ההפגנה בה) בדרישה, שצה”ל ישחרר לפרסום את ממצאי חקירת מותו של פאדל שנאעה, צלם רויטרס בעיר בירי של טנק ישראלי באמצע חודש אפריל. שנאעה נהרג כשצילם תנועות של כוחות צה”ל בגבול רצועת עזה. באותו היום נהרגו שלושה חיילי צה”ל ועשרים פלשתינאים; ול”תקשורת הפלשתינאית” חשוב רק גורלה של חברם למקצוע ההשמצה של ישראל.

בעקבות מותו של שנאעה פתח צה”ל בחקירה אך לא פרסם את תוצאותיה. בתגובה לדרישת העיתונאים נטען בצה”ל, כי החקירה טרם הסתיימה, וממצאיה יועברו לסוכנויות הידיעות מיד לאחר סיומה.
 
אך מה נלין על הפלשתינאים, שמשמיצים את מדינת ישראל ואת צה”ל בכל הזדמנות? שוב – הם עושים זאת כביכול למען עמם ובשליחות הבוסים הפוליטיים של חמא”ס ושל הרשות הפלשתינאית, שרוצים לקעקע את מעמדה הבין-לאומי של ישראל, ומצליחים בכך. דרך אגב, הם מצליחים, כיוון שצה”ל אינו מגיב על מתקפתם, וכשהוא עושה זאת – הוא עושה את כל הטעויות ההסברתיות האפשריות אף למעלה מזה. ושוב – ראו את פרשת א-דורה.

 

הממשלה מממנת את המשמיצים מבית

נזכרתי במקרה א-דורה, כיוון שמעורב בו ישראל – לכאורה, אחד משלנו – שארל אנדרלין, שאפילו עשה את מילואיו ביחידת דובר צה”ל (ואולי זה חלק מההסבר …).

בתחילת השבוע תמה ד”ר גיא בכור – מזרחן מוערך בעיניי, שאני מכירו כבר כעשרים שנה, מתחילת דרכו ככתב לענייני ערבים בגלי צה”ל. ד”ר בכור כתב בבלוגו החשוב, gplanet, על מבול הסרטים האנטי-ישראליים, שמפיקים קולנועני ישראל. על שנאה עצמית, וסיפורו הלא-יאומן של הקולנוע הישראלי, קורא ד”ר בכור לטורו המבריק והעצוב. חשוב לקוראו – בתנאי שאינכם מתפרקים מיד בשאגות כעס.

 

שואל ד”ר בכור:

“מה מאפיין את היצירות האלה, חוץ מרמה קולנועית, שאינה הכי גבוהה? העליבות הישראלית-יהודית, ההתבטלות העצמית, השנאה העצמית. היהודים והישראלים לפיהם הם עם סופני, זקן, דֵי-דוחה, נוטה למות, אם הם עם בכלל. הערבי לעומת זאת תמיד יתואר ביצירות הללו כאציל, נאצל, אמיתי, חי, צעיר, יצרי וגאה. היהודי הוא מגוחך, מבולבל וטיפשי, מכוער ומכער, כשבמקרה הטוב ראוי לרחמים. ואת הסרטים האלה אנו מפיצים ברחבי העולם, להעיד על עצמנו …”

וכאן מחדש בכור –  

“הבטתי שוב ושוב ברשימה הזו, מנסה למצוא מכנה משותף, עד שמצאתי. כולם ממומנים על ידי משלם המסים הישראלי, דהיינו, ממומנים או מסובסדים על-ידי ‘קרן הקולנוע הישראלי‘, שהוקמה בידי משרד החינוך והתרבות. זו קרן ממשלתית, ששייכת לכולנו.  

“הקרן הזו קיימת כבר 25 שנים, והיא מעניקה כ-18 מיליון שקלים בשנה להפקת סרטי מקור בישראל. נכנסתי לאתר של הקרן, והבנתי. לקרן הזו, לפי עדותה, מוגשים כ-120 תסריטים בשנה, ומתוכם מאושרים 6-8 תסריטים לשנה …  

“אני מעריך שהיוצרים כבר הבינו שסרט הנגעל מישראל יזכה אולי ברמה גבוהה יותר של ודאות במימון, ואף בתהילה מסביב לעולם. מן הסיבה הזו אני ממש לא מתרגש מן “הזכיות” שלנו בפסטיבלי קולנוע באירופה ובשאר מקומות. זו היתה תמיד חוכמה קטנה מאוד לזכות בתהילה – על השמצת ישראל. נראה אותם זוכים בסרטים ציוניים, פרו-ישראליים!השמץ את ישראל, וסע למסע תהילה מסביב לעולם!  

“כך קורה שסרטים אלה מוצגים על-ידי שונאי ישראל הגדולים ביותר בעולם הערבי, כהוכחה לצדקת טענותיהם. אם הישראלים מראים זאת, את עוולותיהם, את מוראות הכיבוש, את עליבותם, זו חייבת להיות הוכחה! כך קורה שישראלים בונים ומרוממים את הסיפור הפלסטיני, הערבי …”.

 

ועוד דוגמאות 

 

אכן, גם את הסרט , “ג’נין, ג’נין” – מקבץ של שקרים תעמולתיים, שמוחמד באכרי הפך לעלילת-דם קולנועית, מימנו גורמים ישראליים – בצד מימון שמן, שהקציבה לכך הרשות הפלשתינאית. כמותו גם הסרט, “גן-עדן עכשיו”, המשבח מחבלים-מתאבדים, ומציג את הצד האנושי והיפה בהם. ונחשו מי המכוער בסרט הזה? את האידיוט – הפקיד הישראלי, שמימן את הסרט – כבר הצגתי.

ובאותה הזדמנות יש לשבח את התיאטרון הקאמרי, שהעלה על בימותיו מחזה חשוב – “השיבה לחיפה” – שבלעדיו שום חובב תיאטרון לא יוכל להגיד, שהשלים את סאת חובו לאמנות. את המחזה הדגול כתב אוהב ציון ידוע, ע’סאן כנאפני שמו. למיטיבי-זכור – הוא חוסל, תודה לאל, במבצע “אביב נעורים” בביירות יחד עם חבריו חובבי האמנות ודם יהודי. למי שלא הבין – כנפאני היה ממנהיגי הטרור הפלשתינאי, עד שסיירת מטכ”ל סיפקה לו, באפריל 1973, 72 בתולות … והזדמנויות אין-ספור להתייחד עמן.

כיוון שהתיאטרון הקאמרי הינו מוסד מסובסד, החי על תקציבים ממשלתיים ועל תקציבים עירוניים – מעניין לדעת מי אישר את הפקת המחזה של המחזאי המתועב. כן, אני יודע, שיש חופש אמנותי וחופש ביטוי. האם הוא חל רק על מחבלים?

כמו כן, אתמה מדוע הוא עובד רק נגד העם היהודי בארצו היחידה בינתיים.

להחרים אותם!

מה אפשר לעשות – פרט לכעוס? את מה שאני עושה כבר זמן רב: מדיר את רגליי מאירועים אנטישמיים, הממומנים בארצי מכספיי.

כפי שאומר ד”ר בכור (שהוא מזרחן ומשפטן כאחד):

“נראה כי שיקולים פוליטיים מנחים את חברי הוועדה המאשרת את כספי המדינה, ואם אילו שיקולים פוליטיים, גם הייצוג של חברי הוועדה חייב להיות פוליטי. מן הראוי שבג”ץ יבחן את הסוגייה הזו.  

“ובאשר לסרטים המציגים אותנו בקלוננו ובעליבותנו המדומיינים בעולם, אם זהו הקולנוע הישראלי, נשאלת השאלה האם אנו צריכים אותו בכלל.  

“כדי לאותת ליוצרים כי דברים חייבים להשתנות, מן הראוי שגם אתם אלפי הקוראים תנהגו כמוני, לגבי הסרטים הישראלים: פשוט הפסקתי לראות אותם”.

 

יש לי ביקורת חריפה על ממשלת ישראל, ואיני מצליח להבין מדוע היא צריכה לממן את התועבה האנטי-ישראלית – כאילו בשם האמנות. כנראה, היא רוצה זאת. כידוע, שרת החינוך רוצה ללמד את ילדינו על ה”נאכבה”, שהמציאו כמה תועמלנים פלשתינאיים … וגם זה יהיה על חשבון תקציבי ממשלת ישראל ועל חשבון הזמן, שהיה יכול להיות מנוצל לתודעה יהודית ולתודעה ישראלית. 

ושוב – ממשלתנו הכושלת נטשה את זירת ההסברה – כולל חינוך הדור הצעיר להזדהות עם ערכי עמו (וכאמור, גם מממנת את תעמולת אויבינו). אין פלא אפוא שאנחנו חוטפים מיד שערים ללא הגבלה בזירה החשובה של ההסברה.  

 

לכתבה המקורית



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר