לִהְיוֹת עַם נָקִי בְּאַרְצֵנוּ

לָשׁוּב לָאָבָק שֶבִּצְרִיף הַתְּנוּעָה,

לַחְזֹר בִּדְבֵקוּת עַל מִילוֹת הַשְּׁבוּעָה,

לָצֵאת לַמַּסָּע, לִכְבֹּשׁ עוֹד גִּבְעָה,

לַחְלֹק מֵי שְׁתִיָּה מֵאוֹתָהּ מֵימִיָּה

וְלִחְיוֹת בִּמְדִינָה נְקִיָּה.

לִרְקֹד כָּךְ עַד כְּלוֹת אֵיזוֹ הוֹרָה סוֹעֶרֶת,

לִצְלוֹת תַּפּוּדִים עַל הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת,

פַּחִית עִם קָפֶה כְּמִקְטוֹרֶת עוֹבֶרֶת,

וְאִישׁ לֹא חוֹשֵׁב שֶׁאֶפְשָׁר גַּם אַחֶרֶת,

רַק כָּךְ יִהְיֶה, כִּי כָּךְ זֶה הָיָה:

בָּנִינוּ חַיִּים בִּמְדִינָה נְקִיָּה.

עָלִינוּ לָאָרֶץ, קָלַטְנוּ עוֹלִים,

פַּחוֹן לִמְגוּרֵינוּ וְעִיר אֹהָלִים,

תִּקְווֹת עִם כְּבִיסָה עַל הַחֶבֶל תּוֹלִים

פַּת-הַלֶחֶם טָבְלָה בִּרְצוֹנוֹת נַעֲלִים,

כִּי מִמּוּשׁ אַגָּדָה בָּרָצוֹן הִיא תְּלוּיָה –

וַאֲנַחְנוּ נִחְיֶה בִּמְדִינָה נְקִיָּה…

“עַל שְׁלֹשֶׁת פִּשְׁעֵי”, אָמַר הַנָּבִיא

“וְעַל הָרְבִיעִי לֹא אֶסְלַח”

– “מַה מַפְחִיד הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה, הוֹ אָבִי!”

אַךְ הָאָב אֶת יָדוֹ אֶל הַנַּעַר שָׁלַח.

הוֹ אַיֵּה אֱלֹהִים וְאַיֵּה הַמַּלְאָךְ – – –

אֶל מוּל מַאֲכֶלֶת הַנַּעַר נִבְעַת

אַךְ אָבִיו – הֵן שָׁמַן – וַיִבְעַט.

גַם שָׁמַן, גַם עָבָה, רֹב-שִׁרְיוֹן גַם עָטָה

וְאֵין בּוֹ עוֹד צַעַר וְאֵין חֲרָטָה,

בְּמַכּוֹת יַכֶּה בְּנו: דָּמִים, עֲלָטָה,

וְאֵין דִּין מֵּאָה וְאֵין דִּין פְּרוּטָה.

לֹא אַגָּדָה רֵעַי וְלֹא חֲלוֹם עוֹבֵר,

מֵאָז אוֹתָהּ הָעֵת

אֵין עוֹד הַסְּנֶה בּוֹעֵר,

וְאֵין עַמּוּד הָאֵשׁ –

אַךְ יֵשׁ הַרְבֵּה עָשָׁן,

עַד אִם נַשְׂכִּיל לִזְרֹק חָדָשׁ

וּלְחַדֵּשׁ יָשָׁן.

כִּי מַה שֶׁיִּהְיֶה – אֵינוֹ מַה שֶׁהָיָה

אֵלַת-אֱמֶת אִבַּדְנוּ, סָגַדְנוּ לִשְגוּיָה,

וְאֵיךְ נִבְנֶה אַרְצֵנוּ מוֹלֶדֶת נְקִיָּה.