מכתב לגדעון לוי
מכתב לגדעון לוי
שלום לך גדעון לוי,
אני איש שמאל מובהק, קורא את הארץ זה למעלה מארבעים שנה, מצביע “מרץ” מאז שהיא קמה, ויש בכיכר רבין בלטה שקועה מעודף משקלי בהפגנות “שלום עכשיו” בכיכר.
כמוך, אני בוש ונכלם על מה שעוללנו לעצמנו עם הכיבוש, אך באותה מידה אינני יכול להתעלם מהתנהגותו של הצד השני ותרבותו שמבעירה את הסכסוך:
תרבות השאהידים, מה שהחמאס עולל ומעולל לאנשי הפתח בעזה, זריקת מתנגדים מקומה ה-17( ואולי ה-16 בלבד כפי שסינגרו על עצמם), את “שכלול” מעוף פיקות הברכיים של מתנגדיהם, שהם התגאו בהן בהשוואה לכישוריהם של אנשי הפתח בנדון, כפי שדווח בעיתון ע”י אבי יששכרוף. (בזמנו אף שקלתי לפנות לד”ר אחמד טיבי שיסביר לי במונחים רפואיים המצאה זו), את התקפותיהם על מתקני מים וחשמל ישראליים (מה לעשות שכאן הצדק עם פואד) ואת התנגדותה של ההנהגה הערבית בארץ לשרות אזרחי, שדומני שהיא נגועה באנטישמיות לא מועטה, ועוד כהנה וכהנה… אני מודה שאני שרוט במוחי, אני פליט השואה.
אני מעריך את כישרונך כעיתונאי, אך החד צדדיות של דיעותיך לא אחת הוציאה אותי משלוותי. הרבה פעמים רציתי לכתוב לך על כך, אך משום מה לא התפניתי לעניין זה. והנה אתמול זה קרה:
גם אני צפיתי בערוץ 10 ושלא כמוך, לא התמלאתי בושה למראה התפרצותו של מוטי קירשנבאום על אליאס כראם, אולי המאורעות הפכו גם אותי ללאומן – אני הזדהיתי עם קירשנבאום.
עיתונאי מיומן כמוך, צריך גם להתייחס לדברים ולא רק לדבוק כמתמכר לעמדות שהוא אוחז בהן שנים רבות, והבה ונחזור לפרטי האירוע ולעובדות:
– כראם האשים את הדמוקרטיה שלנו – על כך ענה לו קירשנבאום שישווה אותנו לדמוקרטיות הערביות – למה אתה מתעלם מכך, וכי העובדה הזו היא מופרכת?
– למה אתה מבטל את דבריו של קירשנבאום לגבי הדמוקרטיה של אלג’זירה, על שלא הסכימו לפגוש את קירשנבאום באולפנם, למה ההוכחה צריכה להיות רק עלינו?
– האם צפית בדיווחי אלגז’ירה על סבלותיהן של משפחות שלנו שנפגעו מן הצד המסוקר על ידך בעוטף עזה (גם כאן אני מוטה- שהרי משפחתה של בתי חיה כשנה וחצי בקיבוץ ניר יצחק).
באחת מתוכניות הטלביזיה הואשמת על ידי אחת מגברות הימין שאתה סובל מבעייה נפשית שגורמת לאובססיה הכתיבתית שלך, אני לא ארחיק לכת עד כדי כך, אך אני בטוח שהיית תורם הרבה יותר לעניינים שאתה מסקר, לו היית משתחרר מן החד- צדדיות שלך, ומחלק את זמנך גם לסקירת הצד הפגוע שלנו – לא, אינך חייב לצורך זה לוותר על סקירותיך את הצד הערבי. למשל, שמא תתחיל בסקירה של הטיפול הרפואי שילדים עזתיים זוכים להם בבית חולים בילינסון? החמלה היהודית שבי לא עצרה בעד דמעותיי למראה כתבה זו ששודרה אתמול בטלביזיה.
לו אני עורך הארץ, אף הייתי מחייבך לחלק את סקירותיך ובכך בלא ספק תקדם בעזרת כישורי הכתיבה שלך את סיכויי ההידברות בין הצדדים.
בכל הכבוד הראוי,
ישראל שפרן