סמרטוט אדום – טור שבועי, כ”ט בנובמבר, 2007: אחרי הנאומים

סמרטוט אדום – טור שבועי, כ”ט בנובמבר, 2007: אחרי הנאומים

גדעון ספירו
22.02.2008 05:53
כ"ט בנובמבר

כ”ט בנובמבר


אחרי הנאומים *** בתי ספר קרביים *** כ”ט בנובמבר



אחרי הנאומים

נאומים חגיגיים הינו מצרך שאין בו מחסור בסכסוך המזרח תיכוני. לכן לא התרשמתי מנאומי המנהיגים בוועידת אנאפוליס, בוודאי לא מאלו של נשיא ארה”ב דבליו בוש וראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, שמאחורי דברת השלום שלהם עומדים שני ברוני ובריוני מלחמות מיותרות שזוקפים לחובתם הרג, הרס וסבל שעליהם טרם נתנו את הדין.

דיבורי השלום של אהוד אולמרט בוועידת אנאפוליס ייבחנו במעשיו עם חזרתו לישראל!

אם יפטר את השרים ליברמן וישי, יקים ממשלה חדשה ללא מפלגות הימין הקיצוני ויצרף אליה את מרץ והמפלגות הערביות, יתחיל בפירוק מאחזים, יפסיק לחלוטין את הבנייה בהתנחלויות ויקצץ דרסטית את הזרמת הכספים אליהן, יחוקק כבר עתה חוק פינוי פיצוי למתנחלים שמעוניינים לחזור לתחומי מדינת ישראל, יבטל את כל המחסומים המקשים על תנועה חופשית של פלסטינים בתחומי הגדה המערבית, יבטל את המצור על עזה וייכנס למו”מ גם עם החמאס להפסקת אש, יתחיל בפרויקט הזזת גדר ההפרדה לעבר הקו הירוק – רשימה חלקית, אם יעשה את אלה בשלב ראשון, יהיה זה איתות כי האיש נמצא בתהליך של חזרה בתשובה ומתכוון ברצינות לנהל מו”מ לשלום עם הפלסטינים. אחרת הכל חרטא ברטא.

בתי ספר קרביים

במקביל לתהליך המבורך של גידול במספר הצעירים שלא מתגייסים לצבא, מתנהל במקביל מאמץ אדיר של הצבא למיליטריזציה של בתי הספר בישראל. מתברר כי אגף כוח אדם בראשות האלוף אלעזר שטרן מנהל מעקב מדויק אחר כל בית ספר בישראל, לא רק באשר לאחוז המתגייסים לצבא מקרב הבוגרים, אלא גם באשר לאחוזי הגיוס ליחידות קרביות.

לא מכבר פירסם ידיעות אחרונות את רשימת 50 בתי הספר “הקרביים ביותר” ובצידה את 50 בתי הספר “הפחות קרביים” על פי המידע שהתקבל מהצבא. האלוף אלעזר שטרן, נמצא עתה בעיצומה של התנפלות על כל מיקרופון שעומד לרשותו במאבק נגד מה שקרוי “המשתמטים”. העיתונות הכתובה והאלקטרונית התגייסה אף היא למשימה, ומנהל של בית ספר עם מספר קרביים נמוך, כמו למשל בית הספר לאמנויות תלמה ילין, הופיע במשדר טלוויזיה כנאשם והמסכן ממש הצטלב ונשבע בכל היקר לו שבבית ספרו לא זו בלבד שאין מדיניות של “אנטי קרבי” אלא מעודדים גיוס לצבא. במסגרת אותו “מסע נגד השתמטות” שמארגן המטכ”ל בראשות אותו שטרן, מופיעים גם כל מיני בעלי עסקים שמתחייבים לא להעסיק צעירים שלא שירתו בצבא.

ידיעות אחרונות פירסם (25.11.2007) כי האלוף שטרן בשיתוף עם מפקדת קצין רפואה ראשי והאגף החברתי של משרד הביטחון בראשות “גיבור ישראל” תא”ל אביגדור קהלני (בעברו גם משרת שר המשטרה) מתכננים הסתערות על מה שהם מכנים “בתי ספר חלשים” כדי “לעבור תלמיד תלמיד בצורה פרטנית במטרה לאתר את החלשים” ולגרור אותם בכוחה של שטיפת מוח לצבא.

בתי הספר שזכו במקומות הראשונים של גיוס קרבי נמצאים באזור התנועה הקיבוצית. בשלושת המקומות הראשונים ניצבים: בית ספר עמקים תבור (מקום ראשון), בית הספר העמק המערבי בקיבוץ יפעת (מקום שני) ובית ספר עין חרוד במועצה האזורית גלבוע (מקום שלישי). ההפרשים ביניהם זעירים. כל השלושה הגיעו לאחוז גיוס קרבי העולה על 80 אחוזים.

מתברר כי מעט מאד השתנה ב-54 השנים האחרונות בנושא זה בחינוך הקיבוצי מאז שסיימתי את לימודי בקיבוץ.

החינוך הקיבוצי מייצר סוג של יונקרים פרוסים תוצרת ישראל, מעמד של אצולה נמוכה שמשלבת בעלות על קרקע עם צבאיות.

כבוגר החינוך הקיבוצי שהצליח להשתחרר מהאתוס הצבאי קיבוצי, שלחתי מכתב למנהלות ולמנהלים.

להלן המכתב:

 

לכבוד

דורון סקל – מנהל בית ספר עמקים תבור;

בלהה שובל – מנהלת החטיבה העליונה בבית הספר העמק המערבי, קיבוץ יפעת;

אילנה לוסטיג – מנהלת בית הספר עין חרוד במועצה האזורית גלבוע;

 

שלום רב,

על פי נתוני המטה הכללי, אגף כוח אדם (משאבי אנוש בשמו המשודרג) שפורסמו בעיתונות, בתי הספר שלכם ניצבים בראש המצעד שבוגריו מתגייסים ליחידות קרביות.  שלושתכם הגבתם בסיפוק רב.

אתה, דורון, אמרת כי מדובר “במנוע פנימי שאנו בונים אצל הילדים מגיל 12”. (ידיעות אחרונות 25.11.2007).

את, בלהה, אמרת “אנו עוסקים בתרומה לחברה ולא במגיע לי”. (ידיעות אחרונות כנ”ל).

ואת, אילנה אמרת כי “הנוער גדל על תרומה לקהילה ויונקים מגיל צעיר את ערכי התרומה לזולת”. (ידיעות אחרונות כנ”ל)

ואילו אייל בצר, ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל מסכם בגאווה: “הנוער הנהדר הזה שגדל על סיפורי הגבורה של אלכסנדר זייד, משה דיין, משפחת בצר ואליק רון, רק טבעי שיגיע ליחידות המובחרות בצה’ל”. (ידיעות אחרונות כנ”ל).

 

 (אליק רון? גיבור? זה לא האיש שכמפקד מחוז הצפון במשטרת ישראל היה אחראי להריגת 12 אזרחים בהפגנות אוקטובר 2000?).

 

החומרה בפעילותכם החינוכית היא, שאתם מגדלים ביודעין ובכוונת מכוון צעירים לתפקידים שכרוכים בפשעי מלחמה. אתם יודעים שהצבא הישראלי הוא צבא כיבוש קולוניאלי ששולט על עם אחר ושולל ממנו זכויות אדם בסיסיות. אתם יודעים שהיחידות הקרביות של הצבא עוסקות בעיקר ביישום מדיניות הטרור הישראלית בשטחים הכבושים; אתם יודעים שהחיילים מגינים על קיני הפשיזם הישראלי בחברון, בתפוח ואתם יודעים כי כל מפעל ההתנחלויות בשטחים הכבושים הוא פשע מלחמה שחניכיכם מופקדים על הגנתו.

אתם לא חיים בחלל החיצון ואתם יודעים על דו”חות ארגוני זכויות האדם בישראל כמו בצלם, האגודה לזכויות האזרח, הוועד נגד עינויים, נשים בשחור, נשות מחסום ווטש, תאעיוש, אנרכיסטים נגד הגדר, יש גבול, רופאים לזכויות אדם וארגונים רבים נוספים אשר מפרסמים מדי זמן את ממצאיהם הקשים על עינויים, הרג ילדים, מעצרים מנהליים, ענישה קולקטיבית, השפלה יומיומית במחסומים, פלישות ליליות לבתי משפחות פלסטיניות, שוד, ביזה וכל אלה לא יכולים להיעשות בלי “הנוער הנהדר” שלכם שמשרת את מדיניות הפשע ביש”ע.

אתם מודים כי אתם מתחילים לחנך את הילדים למשימות אלו מגיל 12, האם כך נראית “עזרה לזולת”? “תרומה לחברה”?

אתם תורמים לאלימות בחברה הישראלית, להפיכת הנוער “הנהדר” לכת אלימה שרבים מחבריה נדבקים במחלה גם לאחר עזיבתם את הצבא.

החינוך שלכם לדחוף את הצעירים ליחידות קרביות היא עיוות חינוכי, הוא הפיכת ילדים טובים לרוצחים בפוטנציה. החינוך שלכם הופך את הנוער לגזענים המוכנים לשרת את משטר הגזענות והאפרטהייד בשטחים הכבושים. אתם מרוקנים אותם מערכים אוניברסליים בסיסיים של כבוד האדם.

במשטרי עריצות, שם שולחים לגרדום מי שמערערים על חוכמת השלטון, אפשר להבין אם מורים נכנעים לתכתיבי השלטון, אולם אתם לא נתונים תחת מכבש של לחצים אלימים ואיומי מאסר. לכן מעשיכם כה חמורים, שהרי אתם מרעילים בעשייתכם החינוכית את תלמידיכם להתמסר למכונת ההרג הצבאית, שהיא ההפך מתרומה לחברה או סיוע לזולת. שלא לדבר על סיכון חייהם למטרות נואלות. אתם שוללים מתלמידיכם את הזכות לחיים. 

בתחומי הקו הירוק יש ליהודים עדיין מרחב של חופש פעולה, ואיש לא היה שולח אתכם לבית הסוהר אם הייתם כופרים באתוס הצבאי ומלמדים את תלמידיכם על חשיבותם של מצפון ומוסר וזכותו של האזרח לא לקוד קידה בפני עוולות השלטון ולשמור על צלם האדם, כי “חביב אדם שנברא בצלם” כפי שנכתב במקורותינו.

עצתי לכם, לעצור ולחשוב ולשנות כיוון.

במקום לחנך על גבורת משה דיין, שהחל את משטר הכיבוש אחרי 1967 (והיה ידוע גם כשודד עתיקות שרשויות החוק העלימו עין מעבריינותו), ובמקום להזמין לבתי הספר אנשי צבא ששוטפים את מוחם של הצעירים בסיפורי גבורה מפומפמים, להזמין פעילי זכויות אדם שיציבו בפני התלמידים את הדילמות המוסריות שבשירות צבאי במציאות הכיבוש והפרת זכויות אדם.

אני כותב לכם לא רק כאזרח הפעיל בארגוני זכויות אדם ובמאבקים נגד הכיבוש, אלא גם כבוגר החינוך הקיבוצי שמוחו נשטף בשעתו להתנדב ל”יחידות מובחרות” כ”שליחות תנועתית”. למקרא עמדותיכם ומימדי ההתגייסות ליחידות הקרביות לא נותר לי אלא לציין בצער כמה מעט השתנה בתחום זה מאז שסיימתי את לימודיי בתיכון הקיבוצי בשנת 1954 ועד היום.

כמי שהצליח להשתחרר מערכים אלה, והצטרף לסרבני הכיבוש לאחר מלחמת יוני 1967, אני מבקש לתרום עתה גם לשינוי ממוקד יותר בתנועה הקיבוצית ומזמין אתכם להזמין אותי לשוחח עם תלמידי התיכון בבתי ספרכם על שינוי הערכים שחל בי.

 

                    בברכה, גדעון ספירו

כ”ט בנובמבר

ב-1947 התנגדה הנהגה של הפלסטינים יחד עם העולם הערבי לתכנית החלוקה עליה החליט האו”ם בכ”ט בנובמבר. הנהגת הישוב היהודי קיבלה את ההחלטה, לפחות באופן רשמי. מה היה קורה אם גם הפלסטינים היו מקבלים את תכנית החלוקה? האם הייתה המלחמה נמנעת? לא בטוח.. השר לשעבר מהליכוד עוזי לנדאו, אמר בתכנית טלוויזיה שהוקדשה לנושא בערוץ הראשון, כי בן גוריון קיבל את תכנית החלוקה משום שידע שהערבים יתנגדו.

הריקודים ברחובות למחרת קבלת תכנית החלוקה,לא צריכה לטשטש את העובדה כי ההנהגה של הישוב היהודי לא הייתה מרוצה מהנתח שקיבלה, רק 55 אחוזים משטח ארץ ישראל-פלסטין בצרוף אחוז ניכר של אוכלוסיה פלסטינית. במגירות הסוכנות היהודית היו תכניות מלחמה גם למקרה שההנהגה הפלסטינית תסכים לחלוקה.

הסירוב הפלסטיני והערבי לתכנית החלוקה שיחק לידי ההנהגה היהודית.

במבט לאחור מסכימים היום מרבית המנהיגים הפלסטינים, כי הסירוב היה טעות, וכך גם התבטאו באותה תכנית טלוויזיה בערוץ הראשון. היהודים ניצלו את הסירוב הפלסטיני עד תום. העם הפלסטיני שילם מחיר כבד על החלטות הנהגתם, בעיקר זו של המופתי הירושלמי, שישב בקהיר והביע התנגדות מוחלטת לתכנית החלוקה, מתוך הערכה שהרוב הערבי יכניע את המיעוט היהודי.

היום התחלפו היוצרות. הפלסטינים הם התומכים בחלוקה, אבל מדינת ישראל מתנגדת לה. הלקח ההיסטורי הוא כי מי שמתנגד לחלוקה משלם מחיר כבד. האם הגיע תורה ישראל לשלם את מחיר הסירוב?

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר