לפני מספר ימים ראיין רפי רשף את חני בת ה-14 כשהיא שוכבת בבית חולים לאחר שקאסם נפל על ביתה. חני תיארה איך היא ומשפחתה עמדו מתחת למשקוף בזמן התראת “צבע אדום” ואיך התעוררה בתוך גל ההריסות כאשר כל הבית התמוטט.

כן, בשדרות יש אלפי אנשים שזה מצבם, אין להם אפילו מקום אחד קטן שאפשר להרגיש בו בטוחים, מקום שאפשר לישון עם חיוך על השפתיים כשיודעים שבשעות האלו המשפחה יכולה להרגיש בטוחה.

אני ישן כבר 4 שנים בממ”ד יחד עם אישתי וילדי וזה אחד הדברים המרכזיים שנותנים לי כוח להמשיך ולחיות בתוך המציאות המטורפת שאנו נמצאים בה ב-7 השנים האחרונות. אנשים שמדברים על “לא למגן עצמנו לדעת” לא מבינים לחלוטין את המציאות היומיומית של אדם שחי בשדרות.

כאשר רפי רשף שאל את חני מה היא מבקשת היא אמרה: “שילחמו עלינו כמו שצה”ל נלחם על תושבי הצפון”. המשפט הפשוט הזה מבטא לדעתי את האמת הברורה והבהירה שכל הועדות, התקשורת ומעצבי המדיניות מתקשים כנראה להבין. חני המשיכה ואמרה שהיא  גאה להיות חלק מתושבי שדרות, ואני, ניתאי, רוצה להוסיף שאני מתבייש היום להיות חלק מהמדינה ומהצבא.

השבועות האחרונים גרמו לי להבין שבמציאות שהתפתחה יש עיוות ערכי עמוק במשמעות שניתנת היום למושגים של “צבא”, “עורף”  ו”מנהיגות”. במקום שהצבא יגן על עיר בת 22,000 תושבים, הוא מסתתר מאחורינו כבני ערובה. כל יום, כבר 7 שנים, הצבא יורה על מבצעי הירי או האחראים עליהם ובתגובה הם יורים עלינו. הצבא אומר בכל הזדמנות,”לנו אין פתרון לירי הקאסמים”, כלומר: תמשיכו להיות בני ערובה לנצח. עד מתי? עד שכל הבתים בשדרות יפגעו? עד שנגיע  ל90%  תופעות של פוסט טראומה ונפסיק לתפקד כאנשים, הורים ועובדים? בכלל, המושג “פוסט טראומה” נמחק מהלקסיקון המקצועי של המטפלים בשדרות והפך ל”טראומה מתמשכת ומצטברת”. כולנו מסתכלים יומיום בשתיקה על עצמנו, על בני המשפחה שלנו ועל חברינו ושואלים בלב: האם בסיבוב הבא יהיה לנו את הכוח הדרוש כדי להמשיך ולהתמודד? האם נצליח להמשיך ולתפקד?

לתומי חשבתי והאמנתי, שתפקיד העורף לפתח יכולת עמידות מסוימת הוא כדי לאפשר לצבא להשיג את היעדים הצבאיים והמדיניים, אבל בשדרות הפכנו לחומת מגן של הצבא ושל מקבלי ההחלטות כנגד דעת הקהל העולמית, ההורים השכולים וועדות החקירה.

בועדת החקירה הבאה, המחדל הגדול ביותר שייחקר יהיה – “איך נתנו מעצבי המדיניות לעיר שלמה בת 22,000 להישחק ולהתפורר מבלי שהוגשה העזרה הדרושה”. בשפה הצבאית, זאת הפקרת פצועים בשטח.

תפסיקו להתעסק  כל היום, כבר חודשים, עם ממצאי הועדה שמזמן כבר נלמדו הלקחים ואשר מנסים ליישם אותם בדרך זו או אחרת ותתחילו להיות מנהיגים. מנהיגות זאת אחריות, זה להגיד עכשיו לתושבי שדרות, עוטף עזה “אנחנו איתכם”, באמת איתכם. שתיתנו לנו סוף סוף שני דברים שהם החמצן או התחמושת שאנחנו צריכים כדי להמשיך להילחם בשדרות על המשך שגרת החיים וחיזוק החוסן החברתי.

שדרות וישובי עוטף עזה צריכים היום שני דברים מרכזיים:

דבר ראשון – מיגון עכשיו:

יש לקבל החלטה שבדרך זו או אחרת יבנה מיידית, חדר ביטחון לכל משפחה שאין לה אזור בטוח בבית. החלטה כזו תיתן לאלפי תושבים בשדרות ועוטף עזה, כוח ותקווה להמשיך ולהתמודד. אפשר למשל להחליט שכל משפחה שמעוניינת לבנות בעצמה ממ”ד, בהתאם לחוק, תקבל החזר כספי בהמשך.

דבר שני: פעולה צבאית משמעותית כדי שתושבי שדרות ועוטף עזה יצאו ממעמד של בני ערובה.

אנחנו לא זקוקים להבטחות שזה יצליח, אנחנו רוצים לראות שמנסים לעשות מאמצים ומעשים משמעותיים שיכולים לשנות את המצב. אני יודע שזה כרוך בסיכון של חיילים ויהיו נפגעים אבל מה לעשות, זה תפקיד הצבא במדינה מתוקנת. צה”ל, כאחד הצבאות החזקים והמתקדמים בעולם יכול למצוא את הדרכים להגיע לתוצאות משמעותיות עם סיכון נמוך יחסית של חיילים ואזרחים בצד השני.

כחייל מילואים יצא לי לעסוק כ-10 שנים בהיערכות למניעת שיגור של סקאדים מעיראק. הצבא השקיע את מיטב הכוחות, המשאבים והטכנולוגיה כדי להתמודד עם סכנה שכזו. אנחנו מבקשים שיתייחסו אלינו, אל 30,000 התושבים שנמצאים בשדרות ועוטף עזה באותה צורה. אל תנטשו אותנו בגלל שהקאסם לא מגיע לתל אביב, ירושלים וחיפה.

מנהיגות כזו שתיקח אחריות אמיתית תיתן לנו כוח להמשיך ולהתמודד למרות המציאות המטורפת.

השנים האחרונות המחישו לי כאדם את המשמעות של המושג והערך “כל ישראל ערבים זה לזה”.

אין יום שלא מגיעות פניות מאזרחים, תורמים, עסקים וארגונים שונים שרוצים לסייע ומוכנים לתת את ליבם, ביתם וכספם למעננו כתושבים שנמצאים בחזית, וזה באמת מרגש מחזק. מה שחסר עתה, זה שגם מקבלי ההחלטות ברמה הלאומית והביטחונית ייקחו אחריות ויהיו מנהיגים ויפסיקו להסתתר אחרי תהליכים בירוקרטים וחוסר אמון בעצמם ובמערכת השלטונית והביטחונית.

אני כותב את הדברים כתושב שדרות שהגיע לישוב לפני למעלה מ-20 שנה וכאדם שמשקיע את מירב זמנו, יחד עם מאות אנשים נוספים, במאבק יומיומי למען חיזוק החוסן החברתי בשדרות.

ברגעים אלו ממש ממשיכים ליפול קאסמים על שדרות ומעגל הנפגעים, בעיקר נפשית, הולך ומתרחב.

בשבילנו זה קרב על הבית שלנו, על מפעלי החיים שלנו, אין לנו בית אחר ואנחנו לא רוצים להגיע למצב שנצטרך לחפש בית אחר.

אנחנו מבקשים את העזרה, לא ממקום של “תצילו אותנו” אלא ממקום של שותפים שלנו למאבק. אל תברחו ואל תנטשו אותנו ואת הערכים הבסיסיים שהביאו להקמתה של מדינת ישראל. אני מבקש מכל הלב ובאמונה שעדיין קיימת בכם – “תהיו איתנו”.

                                                      ניתאי שרייבר

                                                     ש ד ר ו ת