ובכן, סוף-סוף הדו”ח הסופי של ועדת וינוגרד ראה לאור ופורסם בימים אלה. כולנו חיכינו לו, למרות שכבר ידענו כמה דברים על מלחמת לבנון השנייה. חלקנו אף חשב שאנו כבר יודעים הכול, ובכל זאת חיכינו בכיליון עיניים למסקנות הוועדה – כל אחד מסיבותיו הוא.

מי שציפה לדו”ח פשטני, חד משמעי, הופתע לגלות  כי הכישלון, או ההחמצה, בקיץ 2006, כך עולה מהדו”ח, נבעו מצירוף נסיבות אומלל, אני תקווה  שחד פעמי כמעט בתולדות ישראל: ראש ממשלה חדש וחסר ניסיון, שר ביטחון חדש וחסר ניסיון, רמטכ”ל שלא הבין מלחמת יבשה מהי, וצבא שלא הוכשר, לא אומן ולא הוכן כראוי תחת ממשלות בשנים שקדמו למלחמה והתוצאה מונחת לפנינו.

למגינת לבם של רבים, ועדת וינוגרד לא שילחה את אהוד אולמרט למדבר הפוליטי ואולי טוב שכך. בכך עשתה מעשה חינוכי ראשון במעלה: במקום לחייב את אולמרט להתפטר היא הושיטה לנו הציבור את האקדח שנחליט, או כעת או בקלפי.

 עיקרי המסקנות העיקריות העולות מהדו”ח.

בצד השלילי: ישראל לא ניצחה במלחמה. זו הייתה החמצה גדולה וחמורה. הדרג המדיני ניהל את המלחמה באופן לקוי, צה”ל כשל ולא סיפק הישג צבאי. 

בצד החיובי: לא היה כשל בהחלטה על המהלך הקרקעי בסוף המלחמה, הוא היה כמעט הכרחי. למלחמה היו גם הישגים מדיניים של ממש, כולל קבלת החלטה מס‘ 1701.

הפרוט המלא  קיים בדו”ח ועדת וינוגרד, החשוף לעיני כל במדיה התקשורתית למעט החלק החסוי.

האפשרויות הפוליטיות לאור מסקנות הדו”ח

אפשרות א‘

אולמרט, לאור הלחץ הציבורי המשמעותי, מחליט לבצע “הצרחה” – להחליף תפקידים עם ממלאת מקומו, ציפי לבני. לבני תהיה ראש הממשלה עד למועד הקבוע בחוק לבחירות כלליות, או קודם לכן, אם הממשלה תיפול בהצבעה בכנסת, או אם יוסכם על הקדמת הבחירות.

אפשרות ב’

במהלך חודש פברואר 2008 יונח על שולחן הכנסת החוק להקדמת הבחירות. אם הצעת החוק תעבור בקריאה טרומית, אזי יש סיכוי גבוה שבתוך 90 יום יתקיימו בחירות.

אפשרות ג’

ניסיון להגיע להסכמה מראש ביזמת אהוד ברק או כל סיעות הבית, על תאריך בחירות מוסכם, שיהיה מוקדם יותר מהמועד הקבוע בחוק, כגון תחילת 2009 או אפילו בשלהי שנת 2008.

אפשרות ד’

לאור הלחץ הציבורי, אולמרט מתפטר, והממשלה הופכת להיות ממשלת מעבר. במצב זה הנשיא יטיל על ח”כ מהסיעה הגדולה בכנסת לנסות ולהרכיב ממשלה, או שתתקיימנה בחירות כלליות בתוך 90 יום.

אפשרות ה’

ניסיון להקים ממשלת חירום לאומית בראשות אהוד אולמרט או ציפי לבני, כאשר לממשלה יצורפו סיעות האופוזיציה כמו הליכוד, ישראל בתינו והאיחוד הלאומי, תוך חלוקת תיקים מחדש. ממשלה זו תכהן עד למועד בחירות כלליות או קודם לכן, על פי סכום מראש. 

אפשרות ו’

הממשלה הנוכחית בראשות אהוד אולמרט, חרף הסערה הציבורית של פרסום דוח וינוגרד, צולחת את הלחץ הציבורי ונשארת על כנה עד למועד הקבוע בחוק, דהיינו שנת 2010. באפשרות זו אדון במאמר זה.

מדוע ממשלת אולמרט צריכה להמשיך, למרות הכול

הקדמת הבחירות או התפטרות אהוד אולמרט, לא טובים מכל הבחינות, למדינת ישראל מאחר:

1.    המדינה נמצאת באחת התקופות הקשות מבחינת עלייה במדד האיומים הביטחוניים – איראן, סוריה, חזבאללה בלבנון, אינתיפאדה כוללת בגדה, הטרור והחמאס ברצועת עזה. זו לא העת להחליף סוסים, מה עוד שלא ידוע מי יירתם לעגלה החדשה והמורכבת הזו.

2.    יציבות שלטונית, דווקא בעת הזו על תהפוכותיה, היא אינטרס לאומי בעל חשיבות רבה לכל אזרח במדינה. בחירות יכניסו את המדינה לאנדרלמוסיה וקיפאון בתחומים רבים ובתהליכים שכבר החלו.

3.    הממשלה נמצאת בעיצומה של תנופת עשייה, הכלכלה יציבה, מתקיימים תהליכים מדיניים חיוביים ארוכי טווח, מערכת היחסים הבין-לאומיים תקינה, הממשלה פועלת נכון בנושאים עליהם היא מופקדת, שממשלות קודמות לא עסקו בהן; החל מצמצום אבטלה, המשך בפתרון לניצולי השואה, קידום החינוך והרווחה וכלה בטיפול בשיקול דעת בבעיות הביטחוניות הסבוכות העומדות בפנינו.

4.    נראה שבראשות הממשלה בכל זאת עומד אדם אחראי ומוכשר, אדם המרבה בהתייעצויות ובדיונים טרם קבלת החלטות, למוד ניסיון כי עבר מלחמה, שכבר פעל ופועל לתיקון הליקויים שהופיעו בדו”ח הביניים של ועדת וינוגרד – זאת חרף המשקלות הנקשרות לרגליו כל העת – מבקר המדינה, זליכה, חקירות המשטרה, אופוזיציה, הימין הקיצוני ועוד. אדם אחר, קרוב לוודאי שלא היה שורד זאת. 

על מלחמת לבנון השנייה

מעבר לכתוב בדוח הסופי וגם כחכמים לאחר מעשה, מן הראוי לבחון את היבטים הנוספים של ניהול המלחמה, דווקא מהפן החיובי:

·       אין מחלוקת על כך שהיינו חייבים לצאת למבצע, לולא כן, החיזבאללה היה משתלט על לבנון והיה מהווה איום על קיומינו.

·       הטעויות שנעשו על ידי ממשלות קודמות, החל ממלחמת קדש ואילך, לא היו פחות חמורות. אלא ששפר מזלן של ממשלות אלה והן לא עברו את המסרק הצפוף של ועדת וינוגרד, ולא היו נגדן מחאות והפגנות של הורים שכולים כמו בימינו.

·       למרות הספק, הוועדה החליטה כי הפעולה הקרקעית בסיומה של המלחמה הכריעה את הכף לשיפור ההחלטה הסופית מס‘ 1701 ומעמדה של מדינת ישראל, הן הבין-לאומי והן בשדה הקרב מול החיזבאללה ללא זאת, היה נראה אחרת וגרוע יותר.

·       חלק מהציבור נוטה לשכוח שהמלחמה הסתיימה גם בהישגים משמעותיים למדינה; חיזוק  כוח ההרתעה הישראלי על ידי הנחתת מכה כואבת וחזקה על החיזבאללה, עד כדי כך שנסראללה הודה בצעד נדיר מאין כמוהו שלוּ ידע למה תוביל החטיפה, היא לא הייתה מתבצעת. הגבול  הצפוני שקט כמעט שנתיים והחיזבאללה לא מראה את פניו בדרום לבנון, כוחות בין לאומיים מוצבים בלבנון, וצבא לבנון ירד דרומה לפעילות ביטחונית שוטפת – כל אלה לא היו בעבר.

·       בהיסטוריה של מלחמות ישראל תמיד היו, לצערנו, קרבות שהסתבכו ללא צורך, החלטות טקטיות שגויות ומתן פקודות מבולבלות וסותרות – זה לא דבר חדש.

·       אומנם טענות אנשי המילואים הן נכונות, אך לצערנו הן היו נכונות בכל מלחמות ישראל. ניתן לראות זאת בנקל בארכיונים של העיתונים בתקופות שלאחר מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור.

·       בכל מקרה, מלחמה זו, שהייתה יוצאת דופן, חייבה את הממשלה לקבל החלטות מורכבות, לעמוד בלוח זמנים מדוקדק, ופעולה בתיאום ובשיתוף פעולה, גם עם גורמים בזירה הבין-לאומית. הוכח כי אולמרט שיתף, התייעץ, שקל עם הפורומים המתאימים את המבצע לפרטי פרטיו. ניתח כל תסריט אפשרי, כולל תסריטים מזרי אימה. בהתלקחות אחת בלתי זהירה, יכלה גם לפרוץ מלחמה אזורית.

·       יתר על כן, מרבית הכשלים שנתגלו היו באחריות הממשלות הקודמות, הן מבחינת אחריותם למדיניות הביטחון, והן לגבי אחריותן להכנת הצבא שיהיה כשיר למשימותיו, אז מדוע דווקא הממשלה הנוכחית צריכה לתת את הדין?

·       נכון שראש הממשלה, והממשלה כולה, עשו במהלך המלחמה טעויות. אנו יודעים זאת בחוכמה שלאחר מעשה. ראשית, בהגדרת המטרות הבלתי ישימות, או טוב היה אם טרם ההחלטה על יציאה למבצע היה ניתן אולטימטום  לממשלת לבנון להחזרת החטופים. הדבר אולי היה נותן סיכוי להשבת החיילים וגם נותן שהות לצה”ל להתארגן טוב יותר, או הקדמת המהלך הקרקעי. 

לסיכום – עניין ניהול המלחמה ואי עמידת העורף; בתקופת מלחמת העולם השנייה, בקרב על בריטניה. הגרמנים, כהכנה לפלישה לבריטניה, הפציצו באופן מאסיבי את ערי הממלכה במשך 48 ימים, מ-13 באוגוסט עד סוף ספטמבר 1940. כתוצאה מכך נהרגו 27,450 בני אדם, נפצעו 32,118 ונזרע הרס רב בערים שהופצצו, בעיקר בלונדון. בסופו של דבר עמדה בריטניה במערכה זו, הרבה בזכות חיל האוויר הבריטי, אך הרבה לא פחות בגלל כושר העמידה הנחוש של העורף והעם הבריטי בראשותו של צ‘רצ‘יל.

ומדוע אני מזכיר זאת? גם שם לא היה העורף ערוך למלחמה. לא יצא דו”ח של מבקר מדינה, לא מינו ועדת חקירה ולא קראו “צ‘רצ‘יל הביתה” או “המדינה הפקירה את חיי החיילים והאזרחים”. אנו צריכים, בענווה, ללמוד מהם. 

הפעילות אחרי המלחמה

בשבועות האחרונים, לקראת פרסום הדו”ח ומיד אחריו, היינו עדים למסע תקשורתי פופוליסטי ומתוזמן היטב בדרישה להתפטרותו של ראש הממשלה בשל “אחריות הדרג המדיני”. מאחורי מסע זה עומדים גורמים אינטרסנטים פוליטיים מהימין וגורמים מהאופוזיציה, המנצלים בצורה צינית ואכזרית כמה הורים שכולים, חיילים ומפקדים במילואים.

עיקר האחריות לכשלי המלחמה מוטלת על צה”ל ועל המטה הכללי בראשות הרמטכ”ל אשר פעלו על פי תפיסה לא נכונה, בשונה מתוכניות סדורות וברורות ובאי הכנת הצבא וכוחות המילואים. החלטות הדרג המדיני, בנסיבות העניין ובזמן אמת, היו סבירות, וברוב המקרים גם נכונות. בהקשר האסטרטגי הרחב, שעליו אחראי הדרג המדיני, היו למלחמה גם הישגים נכבדים כפי שהוזכרו לעיל. זו האמת לאמיתה, גם אם רבים לא מקבלים זאת.

מלחמת לבנון השנייה על היבטיה, הולידה כנראה מנהיג שהפנים את כישלונו בכל תחומי התנהלותו, גם במערכת הפוליטית הפנימית וגם בהתנהלותו המאופקת, לדוגמה התגובות או אי התגובות להפגזות החמאס על שדרות. בפועל, אין יום שישראל אינה מבצעת פעולות תקיפה ממוקדות בתוך עזה. בשנה האחרונה נהרגו 260 מחבלים, ושלושה חיילי צה”ל. כניסה מאסיבית לעזה אינה כיום על סדר היום של אולמרט וממשלתו בשום מקרה. מעניין לדעת כיצד היו מתנהלות ממשלות אחרות במצב זה ומה היו התוצאות.

נכון, בעיית הקאסמים טרם מצאה את פתרונה. כי מן הסתם זו בעיה קשה, מורכבת ומסובכת – ימים יגידו אם הממשלה התנהלה נכון בנושא זה או לא. 

מדוע  ממשלת אולמרט צריכה להמשיך למרות הכול

אמנם איתרע מזלה של הממשלה שבימי כהונתה, פרצה מלחמת לבנון השנייה. למרות זאת ממשלה זו, והעומד בראשה, צברו ניסיון רב מהמלחמה עצמה, ניסיון שלא יסולא מפז. בהנהגתה, ביצע הצבא תחקירים והפקת לקחים מרשימה בכל הרמות כפי שלא היה בעבר.

כמעט כל הלקויים שהופיעו בדו”ח הביניים תוקנו באופן מסודר, למעט ליקויים שדרוש עוד זמן להפנימם.

נראה כי ועדת וינוגרד הייתה מודעת לסכנה זו, ביקשה מהנפשות הפועלות להעביר לה את כל הממצאים על הליקויים שכבר תוקנו. אם הוועדה הביאה בחשבון את המבצע בסוריה וכל מה שקדם לו, ואיך אולמרט תיפקד במישור הלאומי והבין לאומי – המסקנה היא שהמשגים תוקנו.

אם כתוצאה מהדוח אולמרט יודח ויתקיימו בחירות, הימין, מן הסתם, יתמוך בכך. הימין מעוניין להפסיק את השיחות המדיניות עם אש”ף, וסבור, לפי הסקרים, שזו הזדמנות לגזור “קופון”. בחירות ב-2008 כמוהן כאמירה ברורה שבשנה זו לא יהיה תהליך מדיני, ואילו ב-2009 אין כמעט שום סיכוי לקיים תהליך מדיני; ג‘ורג‘ בוש ואולי גם אבו מאזן יסיימו את תפקידיהם, והממשלות החדשות לא ימהרו להיכנס למו”מ רגיש כל כך. ניצחון של הימין בבחירות יסתום את הגולל על הניסיון להגיע להסדר עם הפלשתינאים.

לאחר המלחמה הבשיל אולמרט בהתנהלותו כמנהיג וכראש ממשלה. כעת הוא יכול לנצל את ניסיונו ולהמשיך ולהנהיג את ממשלתו עד הבחירות הבאות.

בבחירות הכלליות שייערכו במועדן, יחליט הציבור את מי ממנהיגינו הוא חפץ להעמיד בראשו.

הכותב: גרשון אקשטיין, רעננה, סופר ופובליציסט