“יש אבנים עם לב אדם”
“יש אבנים עם לב אדם”
ב”ה
הכתל, 1842
“יש אבנים עם לב אדם”
וכל עוד שהמקום הקדוש קיים, אי-אפשר להכחיש את בעלותנו על ארץ זו. קידשנו אותה בקדושת תורתנו, נביאינו, חכמינו ומקדשנו, ובהגנה רווית דם עליה…
כשנתקבלו החפצים והספרים יצאנו לירושלים. מנחם אוסישקין והגברת אוסישקין קבלו אותנו בסבר פנים יפות, ועד ששכרנו דירה בשכונת הבוכארים וקנינו קצת רהיטים, ישבנו בביתם. וכדאי לספר על מאורע קטן שנחרת בזיכרוני.
לירושלים יצאנו מתל-אביב באחד מימי-שבט (תחילת 1920), הגשומים והקרים. הנסיעה היתה קשה: הרכבת מיפו הלכה רק עד לוד. שם צריך היה להמתין כמה שעות ולעבור לרכבת אחרת, שהולכת לירושלים.הרכבת החדשה היתה מיועדת להובלה של משאות ובהמות ולא לנסיעה של בני אדם: הקרונות היו פתוחים ובלא ספסלים, והיה צריך לשבת על קרקע הקרון ולהישאר בלא מחסה על הראש אף בשעת גשם. והרכבת זחלה לאט לאט בצעדי-צב. וכך יצאנו מתל אביב בעשר לפני הצהרים ובאנו לירושלים בשש בערב. וכל הזמן תחת הגשם.
היינו עייפים ויגעים. התחממנו קצת בבית-אוסישקין על די שתית טה ושיחה מעניינית. בא גם מרדכי בן הלל הכהן, היה גם ד”ר יאסקי, שבא עמנו ב”רוסלאן” ונעשה אחר-כך המנהל של “הדסה” בירושלים, ועוד. והנה, באמצע השיחה אמרתי
– חושב הייתי, שרק אבוא לירושלים – מיד אלך לבקר את הכותל המערבי.
ואז אמר אוסישקין:
– אם ברצונך לילך לשם – אני מוכן.
למרות עייפותי הנוראה הסכמתי מיד, אף על פי שלא היה זה מן הנימוס כלפי מרדכי בן הלל הכהן, שבא לבית אוסישקין לכבודי. גם ד”ר יאסקי נילווה עמנו.
השעה היתה 10 בלילה. חושך היה בירושלים, ונפש חיה לא נראתה בחוץ. הגשם פסק, אמנם, אבל העננים כיסו את הלבנה הפגומה. ואז, ירושלים אף לא חלמה על חשמל, ובעיר העתיקה היו רק פנסי נפט או גאזולין, שדלקו רק בלילות חושך גמורים ורק עד 10 בלילה, כי “איזה משוגע יתהלך ברחובות-ירושלים אחר עשר בלילה?”. וכשהגענו אל העיר העתיקה ורחובותיה המפותלים לא מצאנו את הדרך אל הכותל. לאשרנו, פגשנו בצעיר יהודי מן העיר העתיקה, שהסתובב ברחוב, ודאי, כדי להיפגש, תחת מחסה החושך, עם הבחורה שלו, והוא הוליך אותנו אל הכותל – ועזב אותנו לאחר שקיבל “בקשיש” קטן מאתנו.
ניגשנו אל הכותל. גוש אפל, גדול וגבוה אחד… לא נראה שום דבר זולת אבנים משחירות בשחור-הלילה… וגובה לו, לכותל, ויראה לו…
התיישבנו על אבן מאבני הרחבה שלפני הכותל, שלושתנו, אוסישקין, ד”ר יאסקי ואני. וכך ישבנו שם בחושך ובבדידות גמורה במשך 30 רגע, בלא דַבֵּר דָבר. שום נפש חיה לא היתה מסביב לנו. ולא היה צורך לפנות זה אל זה אף במלה אחת. שקועים היינו,כל אחד, במחשבותינו. זכורני: חשבתי על העדות הנאמנת והמוחֶשת של אבנים אלו, שהארץ לנו היא, שפעם היינו עם גדול וחזק בארץ זו, ושהיתה לנו קדושה גדולה ונצחית במקום הזה. וכל עוד שהמקום הקדוש קיים, אי-אפשר להכחיש את בעלותנו על ארץ זו. קידשנו אותה בקדושת תורתנו, נביאינו, חכמינו ומקדשנו, ובהגנה רווית דם עליה…
ומתוך שתיקה גמורה התרומם אוסישקין, קם ממושבו, ואנו עמו – ושותקים חזרנו לביתו סמוך לחצות לילה….
ביקור מופלא זה על-יד הכותל לא אשכח כל ימי-חיי.
יהודים בירושלים, 1867, צולמו על ידי משלחתו של וורן