“… בן זומא  … היה אומר – כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וקצר ועִמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואחר כך אכל ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפניי …” (מסכת ברכות, פרק ט’, דף נ”ח, עמוד א’).

וכיום – הוא גם דישן, הדביר מזיקים, ריסס נגד עשבים שוטים ונגד מחלות, השקה, ועוד פעם השקה (אם יש לו די מכסות למים), ולא ישן בלילותיו, כיוון שהתחזית לא הייתה משהו. ואם לא גנבו את ציודו החקלאי ולא חמסו את יבולו – לבסוף הצליח למוכרו, ומישהו הרוויח עליו הון תועפות.

אין פלא, שנאמר, “הזורעים בדמעה, ברִנה יקצורו” (תהלים קכ”ו, ה’).

כמה ימי קרה – כמו ארבה – אכלו הכל, והחריבו עמל רב של חודשים והשקעה גדולה. חקלאים דתיים מיהרו לזרוע את שדותיהם לפני ראש השנה, כדי להקדים את השמיטה, וכעת השמידו איתני הטבע את יבוליהם, ואין להם מקצה שיפורים ומועד ב’. 

שדות של חורבן, ואין מי שירחם על חקלאי, שבא לשדותיו, ורואה את כל עמלו מוטל קמל לנגד עיניו. “את מירב הנזקים ספגו החקלאים במרכז הארץ והנגב וכן במספר מוקדים בערבה בבקעה ובעמק הירדן” – מעריכה קנט – הקרן לביטוח נזקי טבע בחקלאות. עדיין אין אמדן של הנזק, אך מעריכים, כי הוא גדול מנזקי הקרה לפני כשלוש שנים, שהסתכמו בחמישים מיליון שקלים.

ואני משכים לחנות, אוסף קצת ירקות לעגלתי, ומשלם קצת יותר (ואשלם, כנראה, הרבה יותר) – כדי למצוא, שלא הכל מתוקן לפניי – כיוון בזיעת אפם יאכלו החקלאים לחם … לא השנה. כעת הם מזילים דמעה על יבולם שאבד, ובטוחים שבשנה הבאה (אולי) יהיה טוב.

חיים ילין, ראש המועצה האזורית אשכול, דרש כבר ממשרד החקלאות להכריז על אזור מועצתו כאזור “אסון טבע” מבחינה חקלאית. לדברי ילין, “אני מקווה שמדינת ישראל תדע להתמודד עם נזקי הקרה ולעזור לחקלאים במצב הקשה, טוב משהיא מתמודדת עם המצב הביטחוני”.

איני מכיר את ילין, אך הגדרתו חדה כתער, ומדויקת. ראוי לחוקקה בכניסה לירושלים – על הגבעה שמעל לגנות סחרוב.