מיכאל הרסגור “מקרב ומתקרב”
מיכאל הרסגור “מקרב ומתקרב”
בשבועות האחרונים הרעיף הפרופסור מיכאל הרסגור על מאזיניו סדרת הרצאות על רוסיה במאה ה-19, עם דגש מיוחד על הספרות הרוסית. אין ויכוח, שהייתה זאת מאה רווית אירועים היסטוריים וספרותיים, בין פושקין לצ’כוב ובין פאבל ה-1 לניקולאי ה-2. אמנם מה שהרסגור הצליח להמחיש הוא, שלא די ללמוד את כל הפרטים ההיסטוריים, בן-אדם זקוק גם לכושר שיפוט כדי ללמוד ממנה ולהפריד בין מוץ לתבן. לו רק הפרופסור הנכבד היה סתם מספר על רוסיה, עוד אפשר היה סבול את רוב דבריו, אך לסדרה ניתנה מטרה נעלה.
המטרה הרשמית של הסדרה, כפי שהוכרז עליה בתחילת הפרק הראשון ושוב בתחילת הפרק החמישי, היא לכבד את מיליון יוצא מדינות ברה”מ לשעבר החיים בארץ, או כפי תובנתה של שותפתו של הרסגור לשידור, הגברת ליעד מודריק: “לקרב אותם ולהתקרב אליהם”.
תכף לאחר הפתיח הסכריני הזה, פצח הרסגור בהסברים על הרגליה המיניים של ייקטרינה ה-2: המשרתת הייתה מכניסה לחדרה קצין קשור-עיניים והצארית הייתה שרועה ערומה על מיטה. ללא הסיפור העסיסי הזה, איך אפשר להתקרב ליהודים, שעלו ממדינות ברה”מ לשעבר?.. ברם, זאת הייתה רק ההתחלה.
הרסגור על הצאר פאבל ה-1: “ניסה להילחם בשחיתויות של הקצינים ולכן נרצח על ידם”.
על פי מקורות אחרים, פאבל היה מעורער בנפשו. בשנות צעירותו, אמו ייקטרינה הרחיקה אותו מהבירה אל אחוזה רחוקה, שם עמדה לרשותו יחידה צבאית, בה הוא התעמר ללא רחם. פאבל אהד את שיטות המשמעת של הצבא הפרוסי, אותן יישם בקנאות. אפילו עבירה של מה בכך על חוקי הלבוש הנוקשים גררה עונשים גופניים. תופעת המשמעת המטורפים, אף קיבלה בשפה הרוסית שם מיוחד: “גאטצ’ינה”, על שם האחוזה ההיא. כשפאבל הגיע למלוכה, הוא החיל את חוקים החדשים על הצבא כולו, וגרוע מכך – הוא ציווה על הצבא לאמץ את שיטות הלחימה הפרוסיות.
אותה תקופה הייתה אחרית דרכו בצבא של המצביא האגדי אלכסנדר סובורוב. במלחמות הרבות שהוא עבר, הוא פיקד על למעלה מ-60 קרבות וניצח בכל אחד ואחד מהם. הוא היה זה שהטביע את האמרה “קשה באימונים – קל בקרב”. סובורוב התנגד נחרצות לשיטות של פאבל ה-1 וטען שהרוסים תמיד הביסו את הפרוסים ואין סיבה לאמץ את שיטותיהם. סובורוב פרש ממורמר ולא האריך ימים לאחר מכן.
ככל הנראה, לקציניו של פאבל היו די מניעים לחסל את הצאר המטורף. סביר, שחלק ממאבקו של פאבל למען שגעון המשמעת היה גם המאבק בשחיתויות, שרוסיה תמיד הצטיינה בהן, אבל זהו חטא לאמת להציג אותו כמעין גרסה רוסית קדומה של ירון זליכה.
הרסגור על ניקולאי גוגול: “סופר גדול ממוצא אוקראיני. בספרו המפורסם על הקוזאקים ‘טרס בולבה’ ישנה גם נקודה יהודית, היה יהודי שעזר לקוזאקים במלחמה נגד הפולנים.”
הרסגור השמיט את העובדה הספרותית, שהיהודי של טרס בולבה היה הניצול היחיד מהטבח שערכו הקוזאקים בעיירה יהודית. גוגול היה היחיד מהסופרים הרוסיים מהשורה הראשונה, שתאר טבח ביהודים בגוונים הרואיים. הספר מזמין את הקורא להתענג יחד עם הסופר על המראה המצחיק של הרגליים היהודיות, שרעדו באוויר, עת בעליהן הושלכו מצוק גבוה אל הנהר. הרסגור דיבר על גוגול בהרצאותיו יותר מפעם אחת, אך לא השמיע מלה על העמודים האלה. “להתקרב לעולי חבר העמים”, כמר אמרנו?..
הרסגור על הצאר ניקולאי ה-1: “היה שמרן, דיכא חירויות והתנגד לקדמה”.
זה בוודאי נכון, אמנם איך יכול הפרופסור המלומד לספר על מעלליו האנטי-ליברליים של ניקולאי ה-1 בלי להזכיר את מוסד הקנטוניסטים, שהוא הקים, מה גם שהדף הזה מתולדות עם ישראל זכור אך בקושי?
ברוסיה של אותה התקופה לא היה גיוס כללי לצבא. כל אלף תושבים היו חייבים לספק שבעה אנשים בכל שנתיים, שגויסו לשירות בן 25 שנים. למעשה, בעלי מעמד הקריבו צעירים מפשוטי העם. היהודים לא גויסו, במקום זאת הם חויבו לשלם מסים כפולים.
ניקולאי ה-1 החל בגיוס היהודים, כל אלף אנשים חויבו למסור לצבא עשרה מתגייסים מדי שנה. גיל הגיוס הועמד על 12, אך למעשה גויסו ילדים קטנים עוד יותר והגנרל במקום יכול היה להגדיל את מכסת הגיוס לפי הקפריזה. שמם של המגויסים האלה היה “קנטוניסטים”. הילדים הוצעדו אל מקום השירות על פי מכסות הצעידה של מבוגרים, רבים מתו זמן קצר לאחר גיוסם, רבים אחרים אולצו להתנצר.
לעתים הילדים היהודים נגנבו ממשפחותיהם ונמכרו לצבא. אבי סיפר לי, שסב סבי היה קנטוניסט, שנגנב ונמכר לצבא בגיל חמש. הילדים גודלו במחנות הצבא, בגיל 18 היה מתחיל שירותם הרשמי, שנמשך עד גיל 43, רק אז השורדים היו רשאים ללכת לחפש את ביתם האבוד. הקנטוניסטים בדרך כלל לא נשלחו לחזית המלחמה, כי השלטון לא סמך עליהם, כלומר אפילו לא היה צורך צבאי של ממש בשירותם. זאת הייתה התעמרות לשם התעמרות וניסיון להמיר את דתם של רבים ככל האפשר.
הרסגור על אלכסנדר ה-3: “לאחר שאביו, הצאר אלכסנדר ה-2, נרצח, הוא קרע את כל החוקים הליברליים, שאביו תכנן.”
בעצם, על הפרשה הזאת היה להרסגור לומר רק זאת, שבין הקושרים שרצחו את אלכסנדר ה-2 הייתה יהודיה אחת והדבר גרם לגל הפוגרומים, אשר בעקבותיו קמה תנועת ביל”ו. מה גרם לפרופסור הרסגור להשמיט את ההשקפה האנטישמיות של אלכסנדר ה-3 עצמו? הצאר האשים את היהודים בכך שהביאו על עצמם את הפוגרומים, קבע להם תחומי המושב, הגביל את מכסות קבלתם למוסדות להשכלה וחקק עוד שורה של חוקים נגד היהודים. בשולי המסמך רשם בכתב ידו: “יש לזכור שהם רצחו את אדוננו ישו ושפכו את דמו היקר.” האמנם סופייה פרובסקאיה, היהודיה האחת שהייתה חברה במחתרת “אדמה וחירות”, היא-היא הסיבה לגל הפוגרומים?
השתקת האנטישמיות הממסדית בהיסטוריה הפכה אצל הרסגור לשיטה. לפני שהוא פתח בסדרה הרוסית, הוא עשה תכנית על אלינור מאקיטן, אמם של ריצ’רד לב-הארי וג’ון חסר-הארץ. הרסגור ניפץ את אגדת המלך ריצ’רד כמלך בריטי נאצל וגילה את אזנם של שומעיו, שריצ’רד דרך על אדמת אנגליה במשך שישה חודשים בלבד, היה פרנקופיל, בקושי דיבר אנגלית ובמסעות הצלב חלק את מיטתו עם המלך הצפרתי.
כל זה מאד מעניין, אבל מלבד זאת, ראשית מלכותו של ריצ’רד צוינה בטבח יהודי אנגליה. בצעד לא מקובל, הוא אסר על היהודים לשלוח משלחת על מנת לברכו בטקס הכתרתו. בכל זאת הם החליטו להגיע, לברך את המלך החדש ולהגיש מתנות. אך המשלחת הושפלה וגורשה מהטקס, בעקבות זאת עברה בלונדון שמועה, שהמלך התיר את דמם של היהודים. בגל הפרעות נרצחו, אולצו להתנצר ונשדדו יהודים רבים בלונדון וערים אחרות, לריצ’רד לקח זמן עד שהוא התערב כדי לעצור זאת.
אמנם המומרים בכוח הורשו לחזור ליהדות ואף ניתנה הוראה להוציא להורג את האשמים בהרג, אך למעשה נענשו אלה שבטעות שרפו את בתי הנוצרים. תכף לאחר מכן יצא ריצ’רד למסע צלב ואז התרחש הטבח ביורק. כאשר מדובר בסיבות לא להחשיב את ריצ’רד לב-הארי לג’נטלמן למופת, האם לא היה ראוי לפחות לאזכר כאחת מהן, את ניכורו לנתיניו הנאמנים אשר גרמה לשפיכות דמים?
האם מישהו בגל”ץ החליט בכוונת זדון להחיות את האמונה הפטריארכלית, שתפקידה של האישה זה להיות יפה ולשתוק? אם כן, הוא לא יכול היה לעשות זאת ביעילות רבה יותר ממה שנעשה בתכנית “שעה היסטורית” כאשר, לאחר שאלכס אנסקי וירון סבג היו בני שיחו של מיכאל הרסגור, ניתנה הגישה אלי המיקרופון לגברת ליעד מודריק.
שלא כמו קודמיה, היא שולטת בשיחה. היא קובעת מתי כבר מותר להתקדם לנושא הבא וזה לא לפני שהיא לעסה, במידה מספקת בעיניה, את הנושא הקודם. המשפט האופייני לה הוא “חכה, אני עדיין מנסה להבין את מה שאמרת קודם…” לפעמים הרסגור באמת נאלץ לפרט ולהסביר, עד שיורד לה האסימון. היא חוזרת לאט על מה שהוא אמר לפני רגע וחוזרת או מכריחה את הפרופסור לחזור על הדברים שכבר נאמרו בתכניות קודמות.
הקריאות האינסופיות שלה WAU ו-UUAA גורמות לי לחשוש, שתכף הילדה תלעס מסטיק בפה פתוח ותעשה פיצוצים. היא אוהבת להרהר איך שוחחו ביניהם האנשים החכמים מן העבר ולשמוע פרטים על חיי האהבה של גיבורי התוכניות. פה ושם היא שוזרת בשיחה קצת תובנות פמיניסטיות טריביאליות והפרופסור מהנהן בהנאה.
ככל הנראה, לא היא זאת שתשאל את ידידה, אשר מצטער על אי-השתתפותם של דוברי הרוסית בתרבות הישראלית, האם דווקא ניתוח ביאוגרפיות ויצירות של הסופרים, שהיה זה להם החומר מבית הספר, יגרום להם להתקרב לתרבות העברית? אם חשקה נפשו של הרסגור לשוחח על הספרות הרוסית הקלאסית – יבורך, אבל אולי עדיף שיעשה זאת בלי שינסה “לקלוט עליה” כביכול?
בהתחשב במטרתן של הרצאותיו האלו, אני עדיין מתלבט לגבי ההפסקות המוזיקליות של הרסגור, האם מדובר בטעם רע או בדיחת קרש. מעניין, כמה בתים של דוברי רוסית פקד הפרופסור הנכבד ובכמה מהם הוא מצא אנשים המאזינים לשירי הלכת משנת 1917, נימות בללייקה והרומנסות אשר מגדות וולגה?
האם הפרפסור הנכבד סבור, שההשפעה המכרעת על עיצוב הדור של יהודי האימפריה הרוסית עדיין שייכת לטורגנייב וטולסטוי? אני הייתי יכול להציע רשימת סופרים אחרת לגמרי, שאמנם לא הייתה מתאימה להרצאות על רוסיה “הגדולה” של המאה ה-19, אבל הרי הפרופסור הוא זה שגלש מההיסטוריה לקליטת עליה…
אני תוהה האם הוא בכלל מודע לעובדה, שמדובר לא במוז’יקים סיביריים אלא בקהילה יהודית, שלמרות כל ההתבוללות שעברה עליה, היא בכל זאת קהילה יהודית, בעלת איפיונים היסטוריים ותרבותיים משלה? למה לערבב הרצאה היסטורית (שלא מצטיינת בדייקנות-יתר) עם הצהרות חסרות שחר, שאינן יכולות להביא לשום תוצאה מלבד חיזוק הסטיגמות?..
אך שיא השיאים של הרסגור הוא געגועיו לשלטון הבולשביקי. חמישים שנה לאחר קריסת מיתוס סטלין, הקומוניסט הזה עדיין לא הבין כלום על מקורות הסטליניזם בגנים של התנועה המרקסיסטית. כשהרסגור כינה את בזרוב, גיבורו של “אבות ובנים” מאת טורגנייב, “הבולשביק הראשון”, הוא הכריז: “אבל בזרוב מת בלי למצוא את הפתרון, שנמצא רק במאה הבאה…” האם הפתרון הבולשביקי של המאה הבאה – הוא “הפתרון” דהרסגור?
האישור לכך ניתן בפרק שלאחר מכן: הרסגור כעס על הנשיא פוטין (לא על דיכוי הדמוקרטיה הרוסית, שבקושי הספיקה לנבוט והחייאת המאפיינים הסובייטיים) על כך, שהיום אומרים שם “הפיכת אוקטובר” בנימה שלילית, ולא “מהפכת אוקטובר” ביראת כבוד.
תודה לאל, לפחות זה עדיין קיים. הפיכת הדמים, שחוללה ע”י המאפייה הצמאה לדם ושלטון, קטעה את הניסיון הרוסי הראשון להתקדם לעבר חברה חופשית ופילסה דרך לשרשרת אסונותיה של המאה ה-20, אכן נחשבת היום ברוסיה לאירוע שלילי. (על מוראותיה של התקופה שלפני עליית סטלין לשלטון ועל היסודות התיאוריה המרקסיסטית המבטיחים קיומה של חברת פחד ושחיתות, כתבתי במאמרי “מזלו של מיכאל הרסגור“.)
כנראה, למרות הכל אני עוד אאזין להרצאותיו, אבל הרסגור די הצליח להוכיח, ש”לדעת היסטוריה” ו”להבין בהיסטוריה” – אלה שתי תכונות שונות והאחת אינה בהכרח גוררת את השנייה. לדעתי, הוא גם הצליח לתת תשובה חלקית לשאלה מדוע כה רבים מיוצאי האימפריה לא להוטים להשתלב בתרבות הישראלית: אולי כמה מהם זיהו, שעל סמליה עדיין נמנים קומיסרים מוכי “שמש העמים” .