“לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי”

“לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי”

טל רבינוביץ’
04.01.2008 00:27
"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי"




בפנצ’רים – אני מבינה. לא רק מבינה – אוהבת.

במיוחד באמצע הלילה, בכביש פתוח, על רכס הכרמל, למשל.

אם יש רוח וקר, אם הגשם יורד והרכב תקוע בתוך שלולית – זה אף עשוי להגיע עד כדי חוויית אקסטרים של ממש.

זוהי שעתה היפה של עבודת הכפיים.

טוב לגוף ומרפא לנשמה.

אמנם אינני חתומה על כרטיס אדי, אך אני מוכנה לתרום את איבריי, בעודי בחיים, למען כל אותן נשים אשר לא יודעות, וגם לא רוצות לדעת, כיצד להחליף גלגל ברכבן.

עדיף שאני אגיע אליהן ולא מישהו אחר.

ומעשה שהיה כך היה:

לילה, טלפון… “הצילו!”

הקול הנואש מעברו השני של הקו בישר טובות:

הנה אני בתפקיד אלוהים, בהבדל קטן אחד: קוראים לי – אני באה!

“… איפה את? אני כבר באה”

חטפתי את המעיל של הבן, נכנסתי לג’ינס ויצאתי מהבית בסערה.

“שמור על האחים שלך. הם כל מה שיש לך” ציוויתי על בני הבכור.

“הם לא יותר מהכדורגל” הזכיר לי הילד מה באמת חשוב לו בחיים.

“לא אימא! אל תלכי! אל תעזבי אותנו, אימא!” צעקו הקטנים.

“אין ברירה ילדים, תהיו חזקים!”

יצאתי בטריקת דלת.

היא עמדה שם חסרת אונים. שיערה התבדר ברוח. חיוכה המבויש היה הדבר הכי יפה שראיתי בחיי, רציתי לחבק אותה ולהבטיח לה שמעתה אף אחד לא יפגע בה.

“תפתחי את הבגאז’! כבי מנוע!”

פעלתי במיומנות וביעילות.

היא עמדה מהצד וראיתי איך מרגע לרגע הערצתה אלי גברה.

לא רציתי לנצל אותה.

מזל שאני הייתי שם ולא מישהו אחר.

“מה זה הדרעק הזה!?, איזה מן כלים שמו לך באוטו? זה ג’ק, זה?!”

“מי זה ג’ק?” היא שאלה.

הלבשתי את מפתח הברגים על האום הראשון, דרכתי עליו ו… כלום לא קרה.

עליתי עליו עם שתי הרגליים, ניתרתי, קפצתי, צרחתי, השתוללתי… וכלום לא קרה.

האום לא רצה להשתחרר.

“תחשבי כמו גבר”, אמרתי לעצמי בניסיון להיות מעשית יותר.

“המממ, לחשוב כמו גבר?! השתגעתי?!!”, במחשבה שנייה החלטתי שעדיף לחשוב כמו אישה, למשל כמו ורדה…

ניגשתי למפתח הברגים הסורר ואמרתי לו בשקט, שהיא לא תשמע: “תשמע חבוב, או שאתה משתף פעולה, או שאני   ז ו ר ק ת     א ו ת ך !”

זה כמובן עבד.

חוויה מעצימה.

באותה צורה שכנעתי את כל הברגים האחרים להיפתח… כאילו שהיה להם סיכוי…

“את רואה? זה ממש משחק ילדים. קלי קלות, שלא יעבדו עלייך אחרים”, אמרתי לה וראיתי שהייתה מעודדת בהרבה.

אבל המפתח, שהיה עשוי מחומר דמוי פלסטיק, נשחק בדפנותיו הפנימיות, וחששתי שמא לא יוכל לתפוס את הצלעות המחומשות של האום ולהבריגן בחזרה בחזקה למקומן, לאחר שיורכב הגלגל הרזרבי.

השבעתי אותה שתלך על הבוקר למוסך, לחזק את הברגים.

חשבתי,

משקיעים כל כך הרבה כסף בפיתוח מערכות הרכב.

כל כך הרבה פונקציות ברכב הן אלקטרוניות וממוחשבות.

כל כך הרבה מערכות משוכללות ומתוחכמות.

הכיצד ייתכן כי מערכת החלפת הגלגלים נותרה מדדה שנים מאחור? פרימיטיבית? מכאנית? ידנית?

מה הבעיה “להמציא” מנגנון להחלפת גלגלים שלא יקשה כל כך עלינו, נשים בעיקר?

והנה תיאורית הקונספירציה המתבקשת:

זה הכל מכוון נגדנו הנשים.

הם רוצים להדיר אותנו מעולמם הרוחני של הרכבים והאופנועים, של מרוצי מכוניות, של המוסכים, של כלי העבודה… מעוזם האחרון של הגברים האמיתיים.

הכל נועד לשמור על ההגמוניה הגברית, על המונופול הגברי של עסקי המנוע.

זהו בית המקדש הגברי, היכל הקודש היחיד בו תמונות הבאבאסלי והבאבאברוך דרות בשכנות טובה עם תמונות נערות חשופות שד ועכוז.

והאמת לומר: הצדק איתם!

אחר כך הצטערתי שלא לקחתי את הילדים איתי.

שיראו איזה גבר אימא שלהם.

שילמדו איך עושים עניין מכלום.

הרי הם גברים, בקרוב.

אז שלא יעבדו עליהם.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר