ב”ה

ולתפארת מדינת-ישראל

“בן גוריון הסכים להסדר שישחרר קומץ אברכים ש’תורתם אומנותם’, רק מפני שהשואה החריבה את עולם הישיבות כמעט לחלוטין. הוא עשה זאת, למרות שאישית חש הסתייגות ואפילו סלידה ממה שעולם זה ייצג, ולמרות שבהשקפת עולמו ההיסטוריוסופית הגולה פשוט לא היתה קיימת”. (“כבר לא פרה קדושה”, יחיעם וייץ, מעריב, כ”ז בניסן התש”ס, מאי2000).

נזכרתי בקטע זה, כאשר שמעתי היום את תכניתו של רונן גרוס “מאזינים למאזינים”, במכונית, רק שם אנו מאזינים לתיקשורת.

לא שמעתי את ההתחלה וגם לא את הסוף, וגם באמצע כביתי כמה פעמים, כי הדברים מעוותים כל כך, שזה מבחיל לשמוע.

ומה בכל מכלול העיוותים בתכניתו של גרוס הזכיר לי דווקא את הקטע שלעיל? היה זה אחד הפרטים שהרכיבו את שיר השבח וההלל ל”מדינת ישראל”. כמו בכל שאר ערוצי התיקשורת העויינת, המנחה מצטרף, אף מעצים ומחזק את הדברים החופפים את  דעותיו ואת צרכיו העלומים… אבל, הפרעותיו לאלה שאינם הולכים בתלם השמאלני, שאינם מהדרין ב”ממלכתיות” וב”דמוקרטיה”, הן ממש שערורייתיות, אי אפשר לשמוע רצף של דברים, כל רמז לכיוון מסויים נבלם על ידי המנחה ולבסוף הוא מוריד באדיבות את המדבר/ת מן הקו, ולמעשה, לא באמת שמענו את לוז הדברים.

הגרוס מתפעל מהכרתה של המדינה ב“תורתם אומנותם”. אין עוד מדינה שקיים בה כדבר הזה, מתפעל הגרוס… נכון, תורת ישראל אינה … אתם יודעים מה? קשה לי להגדיר – חשבתי לומר, נכון, אין בעולם מדינה שתורת ישראל היא תורתה.. זה כמובן אינו נכון, חשבתי לכתוב – אין עוד מדינה בעולם, שעמה קבל את תורת ישראל, אלא, מי יודע היום מי, בעצם, העם היושב כאן. גם אי אפשר לומר, בשום פנים ואופן, שאין עוד מדינה בעולם כמו “ישראל”, שתורת ישראל מנחה את צעדיה… אז, איך, בעצם, לבטא את משמעותה של התורה לעם היושב בציון? אי אפשר אפילו לומר, שבסיס קיומה של “המדינה” הזו היא תורת ישראל, אין דבר רחוק מזה מן האמת.

חוק “תורתם אומנותם” זה המינימום שיכולה “המדינה” לעשות, בהיות מקימיה השושבינים הראשיים להשמדת יהדות אירופה ולחורבן עולם התורה. אבל, לא זה העיקר.

תמיד שדד המימסד ה”ציוני סוציאליסטי” את כספי עם ישראל והשקיע אותם בפשעים נגד העם היהודי ובהנאות אישיות של ההנהגה המושחתת, תמיד, מאז בן-גוריון ועד עצם הימים האלה.

מעולם לא נשאלתי מה הן ההעדפות שלי להשקעת כספי. שדדו את כספי והשקיעו אותו בחורבן הארץ, בהפיכת אלפי חיילים לברגים קטנים ובהכשרתם לביצוע מדיניות היודנריין הנאצית בארץ ישראל, להחזקה ותחזוקת הקבוצים הפראזיטיים, ששיחקו בבורסה, כי כסף קל בא והולך בקלות. הקבוצים ידעו תמיד שהמדינה תקפוץ להציל אותם. בבניית ערים לבידואים בנגב, בקצבאות לריבוי הטבעי של הערבים, למתן נשק למרצחים, בדלק, בחשמל ובמים ל”רשות” הקיימת אך ורק כדי להשמידנו.

משקיעים ב”תרבות”, כלומר, במחזות, תערוכות, תיקשורת, שכולם קודש לתעמולה נאצית. על כל אלה אין שאלות ואין התבכיינות על סחיטה, אבל, על ההשקעות החיוביות הבודדות, כמו שימור גחלת ישראל ובנין הארץ, כל הפושעים, הנהנים מכספנו בלי שום הצדקה, מתבכיינים. חלאת המין האנושי, כבר אמרנו?

בכספי שלי צריכים היו להשתמש להחזקתם של תלמידי חכמים, שתורתם אומנותם, שומרי גחלת ישראל ומבטיחי קיומנו ועתידנו.

בכספי צריך להשתמש לבנין הארץ ולא לחורבנה.

את הכסף צריך להשקיע בבנין ישובים ובאכלוסם באזרחים ולא בשימור חבלי ארץ ישראל כ”שטחים כבושים”, הדורשים החזקתם של חיילים רבים, מסופי “גבול”, חומות, מחסומים ובשאר גועל-נפש שרק המדינה שהשמאל בנה מסוגלת להשתעשע בהם.

מאז הקמת “המדינה” היא משמשת סוכנות-נסיעות ואירוח, במלונות מקסימום-כוכבים, בכל העולם, לנהנתנים, הנוסעים לחו”ל כדי לסחור בחיינו ובארצנו, ע”ע שמעון פרס, ציפי לבני ו”אישים” מבחילים אחרים.

הכספים המושקעים בסטודנטים למדעים במוסדות האקדמאיים עצומים פי כמה מן הכסף המושקע בתלמידי-חכמים, התורמים את התרומה המרכזית לקיומנו. אלה, האחרונים, גם נשארים בארץ ומגדילים את אוכלוסייתה היהודית, הראשונים לוקחים את התעודות, יוצאים לחו”ל לעשות כסף, כשההון התחילי שלהם היה הכסף שלי שהכשיר אותם!

וא-פרופו – מאזין הביא סיפור על החזון-איש, זצ”ל, שלא האמין שלאחר הקמת המדינה תורשה בארץ אפיית מצות(!) מה שמעיד על בוני המדינה ועל המדינה! גרוס ישר דיו, כדי לומר למאזין שהחזון-איש, דווקא, התמצא היטב בקורה סביבו, תעיד האמירה הזו, ואף מזכיר למאזין את גזיזת הפיאות של ילדי תימן ואת הוצאתם לשמד בדרכים שונות… אבל “דברים השתנו”, מסכימים מאזין ומאזין לו….

כלום לא השתנה! ואם השתנה, אז, לרעה!

דבריו של החזון-איש היו הגזמה, לא באשר למסוגלותם של הפושעים שהקימו את המדינה, הם מסוגלים לכל רע בעולם, אלא, בכך, שיתעסקו דווקא בנושא המצות, שאין להם שום סיכוי להצליח בו, מה עוד שזה “פלקלור”, המוכר בעולם כולו (כולל עלילות הדם הידועות). ראו איך הם אצים רצים להתחנף לחוגגי המימונה, שהצליחו לשמור על מסורת, כזו או אחרת, למרות מאמציהם האדירים של ה”ציונים”, לנתק אותם מן המורשת. דרכם של ה”טועמים”, היא מורשת בן גוריון, שידע בדיוק באיזה רגע להצטרף למנצחים, ותמיד הצליח לגרוף את האשראי להצלחות שנגדן הוא נלחם בכל כוחו, עד שנאלץ להודות בפני עצמו, שכשל.

מה שעצוב, שה”מסורת” המוצגת לעם ישראל בטלויזיה, היא בעיקרה מסורת הזלילה, ולא המורשת המפוארת של עולם התורה בארצות המזרח, שהמדינה הצליחה להרוס בהם.

עדותו של צבי כסה, מראשי המדרשה לציונות חברתית ובנו של חבר הכנסת מטעם מפא”י, יונה כסה:

“אני זוכר כילד שאמי ספרה על רוז’קה קורצ’אק, מחברי המחתרת המרכזיים בוילנה, שדברה ארבע שעות תמימות על השואה במועצת ההסתדרות בסוף 1942. ‘שמענו בשפה זרה וצורמת את הנוראות שפקדו…’ אמר בן-גוריון ולא הספיק לגמור מלה, התחילה מהומה באולם ובן גוריון תפס את המקרופון וצעק לתוכו ‘זרה וצורמת, זרה וצורמת’…”.

בראיון ב“ידיעות אחרונות” (כ”ט באלול, ערב ראש השנה, 3.10.1986) אומר פרופ’ ישעיהו ליבוביץ: “העולם הרוחני של בן גוריון לא היה לאומי, אלא ממלכתי. הממלכתיות לא היתה אצלו ענין של מסגרת, אלא של תוכן. הוא היה חסר כל לאומיות יהודית. יתר על כן, הפסיכולוגיה שלו היתה מסובכת מאד; הוא שנא את העם היהודי הריאלי תכלית שנאה. שנא את העולם ממנו בא. הוא ראה את היהדות כאסון הגדול של העם היהודי. מעולם לא פגשתי אדם ששנא את היהדות שנאה כל כך עמוקה כמו בן גוריון – מבחינת תכנים ערכיים וגם מבחינת התגלמותה.

“זכורה לי ועידה שהתקיימה ב-1944. הקבוצות הראשונות של פליטים פרטיזנים שהצליחו להימלט דרך כל רוסיה הסובייטית, אסיה, איראן, עיראק – הגיעו לישראל וספרו לראשונה על הזוועות שהתרחשו באירופה הנאצית. אחת הניצולות דברה אידיש ואנחנו כולנו הקשבנו מזועזעים. לאחר שסיימה לספר, עלה בן גוריון לבימה, כדי להגיב בשם כולנו. הוא אמר: ‘אף על פי שהדברים נאמרו בשפה זרה הצורמת את אזננו….’ קמה סערה, צעקות וקריאות: ‘זאת השפה בה מדברים שני שלישים מן העם היהודי בדורות האחרונים..’

“מי שהציל את המצב היה היו”ר ציזלינג, שאמר: ‘אני לא שמעתי’. דבריו של ב.ג. לא מופיעים לכן בפרוטוקול, אבל אני הייתי אחד מתוך אלפיים אנשים, ששמעו את הדברים האלה באזניהם. ההתלהבות שלו לעברית נבעה, בעיקר, משנאתו לאידיש” (שם).