תגובה למאמרו של דר’ מרדכי קידר למה אין שלום? בגלל “שלום עכשיו“! 

 

בעיניי, הפגם העיקרי בשיח המדיני בישראל נובע מצמצום נושאי הדיון לדיכוטומיה “או השטחים או השלום”. עשרות שנות הזמזום החדגוני המתוקשר ליד האוזן הרגילו את הציבור, החל מ”מוכרי החמוצים” וכלה בנשיאי האוניברסיטאות, שמרחב הפתרונות האפשריים לשאלת הקיום של ישראל מורכב אך ורק משתי נקודות קיצונית (“כל השטחים או כל השלום”). על הקטע הישר שבין שתי הנקודות האלו נמצאות כל הווריאציות הביזאריות (X אחוזי הנסיגה מול Y אחוזי השלום) המרכיבות את הישות המכונה “הקשת הפוליטית”.

התפישה של מלחמת ערב נגד ישראל כאל תוצאה של מחלוקת טריטוריאלית הנתונה לפתרון על-ידי “פשרה טריטוריאלית”, הסתירה את החיים האמתיים של המזרח התיכון וגרוע מכך, היא מנעה שימוש בניסיון העצום, שנצבר באלפי אירועי המלחמה והשלום, שפרטיהם רשומים בדברי הימים של האנושות.

ד”ר מרדכי קידר מציג את הטעויות הקונספטואליות, על-פי דעתו, של “שלום עכשיו”: הם מקבלים כפשט את ההגדרה של שטחי יש”ע כ”שטח כבוש”, בניגוד לאמת ההיסטורית ואת ההגדרה של האוכלוסיה הערבית החיה שם כ”עם פלשתיני”, אף זאת בניגוד לאמת ההיסטורית. בנוסף, הוא טוען שהשקפה של אנשי “עכשיו” נובעת מחוסר ידיעת ערבית, נאיביות מופרזת המתבטאת בצפייה שהשלום עם הערבים יהיה כמו השלום בין ארצות אירופיות ואף מטובות ההנאה החומריות הניתנות לרבים מהם.

כל זה אמת ויציב, אבל מכאן קידר מסיק, שהערבים אינם עושים שלום עם היהודים כי הגישה העכשיוויסטית מוזילה את הוויתורים הישראלים: הערבים לא יתנו שלום בתמורה לוויתורים שהם בלאו הכי מקבלים בחינם. קידר טוען: “את השלום עם מצרים עשה מנחם בגין, מפקד האצ”ל, ואת השלום עם ירדן ואש”ף עשה יצחק רבין, אבי מורשת “לשבור להם את הידיים ואת הרגלים”. עם אנשים כאלה שכנינו מוכנים לעשות שלום, שלום של אמיצים“.

דהיינו, על-פי מרדכי קידר, לו רק השכילה ישראל להיות סוחר קשוח יותר במו”מ עם הערבים, ללא הנוכחות המזיקה בשטח של העכשוויסטים, השלום היה כבר כאן. הטענה הזאת מצמצמת את הבדל בינו לבין אותם העכשוויסטים לעניינים טכניים. ברם, הטעות הקונספטואלית חמורה הרבה יותר.

נלך מהקל אל הכבד. קידר טוען, שהטעויות של אנשי “שלום עכשיו“ מנובעות מחוסר ידיעת השפה הערבית. הטענה מוזרה, גם כותב שורות אלה, לדוגמה, אינו יודע ערבית, אומנם הצליח לברר מהו היחס האמתי השורר בעולם הערבי כלפי רעיון “הפשרה הטריטוריאלית”. חוקרים וכתבי שטח המביאים את הידיעות הגולמיות – הם אלה שמוכרחים לדעת ערבית (אי-ידיעת הערבית על-ידי גדעון לוי היא שערורייה) אבל יש גם בני תמותה פשוטים, שיכולים לקרוא את החומר המתורגם המצוי בשפע וניתן להשגה. הבעיה היא העדר הרצון לדעת אצל האנשים המבקשים שירמו אותם.

קידר בעצמו מציין, שישנם ביניהם גם כמה כאלה שכן יודעים ערבית. האם הוא סותר את עצמו? הפתרון פשוט: ישנם אנשים, שההשקפה המדינית שלהם נובעת מהנתונים שהם למדו וישנם כאלה המנסים להתאים את העובדות להשקפה הקבועה מראש, ללא קשר לגזע, מין, מקצוע וידיעת השפות.

מנחם בגין עשה עם מצרים את מה שמרדכי קידר מכנה “שלום” שלושים שנה אחרי שהפסיק להיות מפקד אצ”ל. הפיקוד על המחתרת בימים עברו לא הקנה לבגין הבנה בהוויית המלחמה והשלום. כשהוא הגיע לראשות הממשלה, לימיניו עמדה תנועה מחוסרת תשתית אינטלקטואלית שתהיה מסוגלת להתמודד עם הצפת הציבור בססמאות שטחים-תמורתיות. למשאלו עמד כוח פוליטי שראה בססמאות האלו דרך להחזיר לעצמו שליטה. מולו עמדו רודן מצרי ערמומי, מיומן בדרכי השלטון ונשיא אמריקני לא חכם וכושל, אחוז להט נוצרי-משיחי, מחפש גוש שיש שיוכל לחרוט עליה בציפורן את שמו.

התוצאה: הסכם נלעג, שאחד מסעיפיו קובע שהוא אינו עומד מעל ההסכמים האחרים של הצדדים. מעשית, ההסכם עם ישראל כפוף להסכמים שיש למצרים עם מדינות ערב, כלומר הוא מבטל את עצמו ואיננו שומר על ישראל בפני התקפה מצרית, אם או כאשר הרודן המצרי התורן יראה לנכון לתקוף.

כעת הרודן המצרי התורן מטפח בארצו עוינות כלפי ישראל, נלחם בה בידי אש”ף וחמאס ובו בזמן משתדל לדכא בארצו תנועות-אחיות של חמאס. מצד אחד הוא עושה קולות של “מתון” ומוצץ את העטינים האמריקניים, מצד שני מפעיל יד ברזל נגד ניסיונות הדמוקרטיזציה בארצו. אופייני לאנשים במקצועו. בישראל הפארסה הזאת מכונה “שלום”.

גם “השלום” עם ירדן כולו תלוי באינטרסים של המלוכה; זה לא היה בזכות תכונות של יצחק רבין אלא בגלל אסטרטגית השרידות של חוסיין.

אך כאשר חוקר יודע ערבית כמו ד”ר מרדכי קידר מייחס לרבין עשיית “שלום” (ועוד “של אמיצים”!) עם אש”ף, לא נשאר לי אלא להצטער. הדברים האלה של קידר מלמדים על עומק החדירה של התרבות השטחים-תמורתית אפילו לתודעת האנשים, שלכאורה מתנגדים לאגדות השמאל הקיצוני. אני מוכרח להסכים עם מרדכי קידר בדבר עקרוני אחד: תפישת השטחים כ”כבושים” ותפישת “הפלשתינים” כ”עם” היא טעות קונספטואלית, אבל זאת רק ההתחלה של הטעות.

נכון שהעם “הפלשתיני” נברא יש מאין על-ידי גרופן-פיהרר חאג’ אמין אל-חוסייני ועיקר העבודה נעשתה על-ידי גורמים רבי עוצמה אחרים. כל אלה בראו את “העם הפלשתינים” לא מחמת האהבה לאותם הערבים, שנלכדו במלכודת “הנרטיב הפלשתיני” אלא מחמת הדאגה לאינטרסים שלהם. הם עשו זאת כי שלטונם זקוק לבשר-תותחים במלחמות. במאמר מוסגר: לכן, הכרה ב”עם הפלשתיני” היא פשע גזעני אנטי-דמוקרטי ולא אנושי, אבל על כך יש לדון בנפרד.

דוקטרינת “הפשרה הטריטוריאלית” כמפתח לשלום קרסה בכל החזיתות, לכן הם משקיעים מאמצים כפולים ומכופלים כדי לשכנע את כל העולם שהיא הצליחה. לכן שנאתם למתנחלים עוברת כל גבול.

“ההתנגדות לכיבוש” אינה טעות היסוד אלא תוצאה בלתי נמנעת של טעות בסיסית יותר: הרי על-פי מעצביה וקורבנותיה של ההשקפה השטחים-תמורתית, בכוחו של הסכם ליצור מציאות חדשה – זאת תפישה שנפסלת על-ידי אלפי שנות ההיסטוריה הכתובה של האנושות. ההסכם יכול להסדיר בכתובים מציאות קיימת, לתקן אותה בשוליים, במקרה הטוב, אבל לא לשנות את מהותה. ברם, הציפייה המשיחיסטית להסכם, שבמסגרתו יימסרו “השטחים” כל כך חזקה, שהם מייצרים כל פעם מלים יותר חזקות כדי להצדיק את עצמם: פעם זה היה “פשרה”, אחר כך “כיבוש”, עכשיו מילת הקסם היא “דמוגרפיה”.

אך המלחמה הזאת מתרחשת כי היא משרתת אינטרסים שלטוניים, כמו כל המלחמות. הנרטיב הלאומני-טריטוריאלי אינו אלא עלה תאנה לסיבה האמתית. האליטות האקדמיות בישראל היו אמורות להעלות זאת לפחות כאופציה, כשאלה הפתוחה לדיון. ברם, בירור השאלה הזאת “עלול” לפגוע קשה בנרטיב “שטחים תמורת שלום”. לכן יולי תמיר, הנושאת בגאון תואר “דוקטור לפילוסופיה פוליטית”, מחזיקה בהשקפה המחשידה אותה, שמעולם לא קראה את מקיאוולי.

כאן אני מגיע לעיקר המחלוקת שלי עם מרדכי קידר. “שלום עכשיו” לא מנעה את השלום, כטענתו; המלחמה הייתה מתרחשת עם “שלום עכשיו” או בלעדיה. ברם, כל האוהדים של הדוקטרינה, שהפיצו אותה באקדמיה, תקשורת, צבא, מוסדות חינוך וברחוב – אשמים בכך, שמדינת ישראל מוצאת את עצמה במלחמה, כאשר מקבלי ההחלטות והיועצים שלה מאובנים בתפישות מגוחכות וכושלות, ללא האליטה המסוגלת לייצר חשיבה וביקורת.

הרוצה בשלום – בראש וראשונה יחקור מדוע פורצת המלחמה. ההבנה של סיבות המלחמה – זה מה שחסר למדינת ישראל, ובמצבה, זה כמו לשלוח חיילים לקרב עם תחמושת, שלא מתאימה לרוביהם.

למרדכי קידר יש גילוי נאות: פעם הוא היה פעיל באחת מהתנועות האחיות של “שלום עכשיו”. להלן הגילוי הנאות שלי: לא זו בלבד, שמעולם לא הייתי פעיל שם – מהיום הראשון שהכרתי את התופעה הזאת, עוד שנים רבות בטרם הגעתי לתובנות שיש לי כעת, כבר תיעבתי את התנועות האלו, שצחנת הצביעות והאיוולת העולה מהן הכתה באפי.

הגילוי הנאות השני שלו: בראיונות לתקשורת הערבית הוא משתמש ב”שלום עכשיו” כראיה למשטר הדמוקרטי בישראל. חוששני שזאת טעות טקטית ואני מציע לו לבדוק במקורת ערביים את התזה הבאה.

היות ובדמוקרטיה כל זב ומצורע יכול להשפיע על קבלת החלטות, מתנגדי הדמוקרטיה מאז ומעולם משתמשים בתופעות השליליות שלה על-מנת לפסול אותה. אפלטון התנגד לדמוקרטיה לאחר שמורו סוקרטס נידון לשתיית רעל על-ידי בית דין דמוקרטי של תושבי אתונה. בישראל היום יש המתנגדים הדמוקרטיה, עקב שחיתויות השלטון, שנבחר באורח דמוקרטי לכאורה.

“שלום עכשיו” איננה פאר הדמוקרטיה אלא המחיר שאנחנו נאלצים לשלם עבור הדמוקרטיה. היא התוצאה השלילית של התפישה הסכמטית של הדמוקרטיה, שרבים רואים בה יותר חירות לדבר מאשר חירות להשיג מידע. אני חושש, שבעולם הערבי מבינים שהתנועות מסוגה של “שלום עכשיו” גורמות נזק לישראל (לא ממש משנה לצורך העניין הזה האם הם מזהים נכון את סוג הנזק) ובעיניהם הן ראיה לסכנותיה של הדמוקרטיה ולא ליתרונותיה.

אסיים בנימה אופטימית. יש עוד מי שחוגג השנה 30 שנה להיווסדות. בשנת 1975 על גבעת תרשים ריקה, עם נוף למדבר והר-הורודוס, קרוב לכפר ערבי תוקוע, הוקמה היאחזות נח”ל. שלוש שנים לאחר מכן ההיאחזות נמסרה לגרעין מתיישבים, עולים מברה”מ. מאז הישוב תקוע מונה את שנותיו.

בניגוד לאלה, שבכל 30 השנים האחרונות זרעו שקר, איוולת והרס – כאן בנו. עשו טעויות קשות, אחרת היו מספיקים יותר, אבל בכל זאת היום עומד כאן ישוב גדול, בעל אוכלוסיה מעורבת מכל בחינה אפשרית. בכל יום שבת פתוחים כאן חמישה בתי כנסת וברכה אחת גדולה – והכל הומה אדם.

הפנטזיה לקבל שלום בתמורה לשטחים וההשמצה המטופשת, שההתנחלויות מונעות שלום – כל זה קרס בקולם של ערפאת וממשיכי דרכו. בניגוד לשטחים-תמורתניקים ועכשוויסטים למיניהם, כאן יש מי שיכול להציג קבלות על הצלחות. זאת הסיבה שהם כל כך שונאים אותנו.

 

—————–

הערה:

מחבר המאמר תיאר את השקפתו לגבי סיבות המלחמה בסדרת המאמרים “קורס בסיסי לרודנות“.