כשמתפרסמת ידיעה על רצח, ואין בידי המשטרה חשודים, אף אחד לא יודע מי הרוצח – רק הרוצח בעצמו. כשהליכוד מאשים את התקשורת שהיא עושה לביבי “רצח אופי”, כולם יודעים מי “הרוצחים”, רק הרוצחים לא יודעים. הינה לכם תרכיז של צביעות מזוקקת, מבית הבד של השמאל הבולשביקי.

שונאי נתניהו בתקשורת, הם “כת” מגובשת – בלתי מאורגנת. התחושה שהם להקה גדולה, נותנת להם כוח למעול בתפקידם העיתונאי, ולבוז למבקריהם. כמו שהנודיסטים לא מתביישים כשהם ביחד, כך כלבי השמירה בישראל. מבחינתם ערוותם האתית היא “אמת מקצועית”, ואין להם בעיה להציג אותה לעיני כל.

את אסופת הכללים שמחייבת אותם, הם מכנים “שמתיקה”. המילה אתיקה, לא מוכרת להם. כשניסה חבר מועצת העיתונות לשעבר פרופ’ אסא כשר לכפות עליהם התנהלות אתית, הם התישו אותו, עד שאמר “איני יכול עוד” – והתפטר. “פשיטת רגל של האתיקה העיתונאית”, זאת ההגדרה שבחר פרופ’ כשר להגדיר את התנהלותם המקצועית של העיתונאים, באוזניהם של חיים משגב ואורן שחור (“אש צולבת” / 19.3.06).

כלבי השמירה של הדמוקרטיה הישראלית, סובלים ממחלת נפש גנטית. יש בהם גנים של כלבי חצר, וכלבי ציד. כשהם ראו/רואים את אדוניהם שרון ואולמרט, זנבם רוטט, ונביחתם אומרת שירה. וכשהם רואים את נתניהו, ישסו בכירי הלהקה את הכלבים עם הכלבת, ואלה ינשכו אותו בכל הגוף.

הם שונאים אותו, למרות שהוא איש ביצוע מעולה ועם קבלות. הכלכלה הישראלית עמדה לקרוס, והוא הציל אותה. בזכותו – והם יודעים את זה – יש להם “בונזו” בשפע. ומהבחינה הזו, הוא שרת את האינטרס האישי והקולקטיבי שלהם.

על הצלחותיו הפנומנאליות, הם דיווחו באופן מינורי. מן הסתם חששו שההצלחה תידבק בו. במקום זה הביאו לכל בית בישראל עשרות מקררים ריקים של משפחות חד הוריות. מיד אחרי זה, ראיון סוחט דמעות עם ילד/ה רעב/ה.

שישים אחוז מהילדים בישראל המוגדרים עניים, הם ערבים, ושלושים אחוז ילדים חרדים. אין זה מקרה שצופי הטלביזיה לא ראו מצוקה של משפחה ערבית. מן הסתם הבינו רוצחי האופי, שמקרר ריק של פלשתינים אזרחי ישראל, לא ירגיז מספיק את מצביעי הליכוד. והם הרי רצו להשניא אותו.

התוכנית להבראת המשק – אליבא דא-כל הכלכלנים – חייבה קיצוצים כואבים. אותם עיתונאים שייחצנו בלהט את ה”ויתורים כואבים” של שרון, הסיתו את הציבור נגד ה”קיצוצים הכואבים”, של נתניהו. מבחינתם, ויקי כנפו הייתה הזדמנות פז. עשו בה שימוש מניפולטיבי, והפכו את האישה קשת היום הזו לכוכבת. והיא בסה”כ רצתה למחות – כמו שעשו אחרות – כנגד הקיצוץ בקצבאות. קיצוץ – לא ביטול.

פתאום זרקורים, מיקרופונים ומצלמות. החיים הקשים שלה עזרו למעצבי דעת הקהל להעביר את זעמה באופן אוטנטי. היא לא הבינה מי נגד מי. מבחינתם, היה לה תפקיד: הפצת שנאה לביבי. את השימוש שעשתה התקשורת בויקי כנפו- ניתן להגדיר “זנות עיתונאית”. מצוקתה הרי לא באמת עניינה אותם.

אח”כ באה הנפילה הצפויה ששיאה – מחאה בעירום תמורת כסף. דווקא היום, בימים שמקובל ללחוץ – היא איננה. ואם תופיע, איש לא יסקר אותה, שהרי אנחנו נמצאים בתקופה  של “שקט בוחרים”.

עכשיו כולם גיבורים. הקופה מלאה, ואפשר לשחק אותה “אנשים טובים”. הפרדסן ששתל, גיזם, השקה, ועיבד – איננו. שודדי המנדטים מ”קדימה”, השתלטו גם על הקופה, והם יכולים לפזר הבטחות על חלוקת תפוזים מפרדס שופע, שנשתל וטופל ע”י פרדסן אחר. הכלבים יודעים מי עבד קשה וחטף את הריקושטים, ולמי מגיע הקרדיט. אלא שהשנאה אליו כל כך אובססיבית, עד כי ההגינות כלפיו הפכה מילה גסה.

הכי מחליא זה לראות אותם רוחצים בניקיון המקלדת שלהם. ביבי הרוויח את זה ביושר, הם אומרים, ונתפסים לפירורים. הגושים של שרון ואולמרט, לא ממש שווים התייחסות. ואם ממש לוחצים אותם, הם יגידו באירוניה: “הציבור מגזים בכוחה ובהשפעתה של התקשורת”, עובדה, ביבי ניצח ב-96. זאת חוכמה קטנה להגיד את זה, כשכל מוקדי הכוח בתקשורת בידיים שלהם.

אם מזימתם תצליח, ואולמרט המושחת ישב על ההגה, ואם התחזיות של ביבי ובוגי יעלון אכן יתרחשו, אז קיבלנו גם מנהיגות מושחתת, וגם טרור. שניים במחיר של פתק אחד. אין לי ספק שזמן הכלימה בוא יבוא. רק חבל שההתפכחות הכואבת תמיד מזדנבת אחרי ההתרסקות. “קורבנות השלום” של אוסלו כבר אמרנו?