קצת קשה ולא נעים לכתוב על שנאה, אבל השנאה מלווה את המין האנושי לאורך כל ההיסטוריה. בתקופות מלחמה ולעתים תכופות גם בזמן שלום, שליטים ומשטרים טפחו רגשות שנאה על מנת לגייס את העם נגד אויבים מחוץ ומבית. במשטרים טוטליטריים השנאה שמשה באופן קבוע כאמצעי להסחת דעת הנתינים ממצוקות היום יום. ג’ורג’ אורוול, בספרו 1984, מתאר חברה עתידית בה מתנהל פולחן יומי של חמש דקות שנאה בו חייבים להשתתף כל התושבים. השיח הציבורי במדינת ישראל (אני לא כל בטוח שהמילה “שיח” היא המונח הנכון בהקשר הזה) אימץ הרבה סממנים אורווליאניים.

קשה לדעת מאיפה זה בא, אבל כנראה שיש משהו בקביעה שאצל יהודים היכולת לשנוא מפותחת יותר מאשר אצל עמים אחרים. מאמר שהתפרסם לאחרונה ב”חדשות מחלקה ראשונה” סוקר את מקומה של השנאה בתולדות היישוב העברי, החל בתקופת המדינה שבדרך, (יוסף עברון, מורשת השנאה חזקה מכל, חדשות מחלקה ראשונה, 26.5.2011).

השנאה היא אכן מכשיר יעיל, במיוחד כאשר מדובר בשנאה על רקע אידיאולוגי. הבעיה היא שככלל, דבר חיובי לא יכול לצמוח ממנה. קביעתו של הפילוסוף שפינוזה השנאה לעולם איננה יכולה להיות דבר טוב (odium numquam potest esse bonum) תקפה היום בדיוק כמו בעת שהיא נאמרה. השנאה היא יועץ גרוע, כי שנאה וחשיבה רציונלית אינן הולכות ביחד. קבלת החלטות המונעת ע”י שנאה פועלת יותר מתמיד כמו בומרנג נגד מקבלי ההחלטות עצמם. יתרה מזאת, השנאה היא נגיף שאין לו מרפא. אדם שהשנאה העבירה אותו על דעתו יישאר כזה לאורך ימים, כמאמר המשורר דבר אחד עוד לא אבד חינו – החשק המוזר הזה לשנוא. (“שיר השנאה” מאת חיים חפר בביצועה של להקת התרנגולים).

חיים חפר, פזמונאי דור הפלמ”ח, הכיר היטב את הציבור בתוכו הוא חי וגדל, כי הוא היה חלק ממנו. כאשר הוא כתב את שיר השנאה הוא וודאי אמר לעצמו – בתוך עמי אני יושב. בשיריו ובפזמוניו, וכן במקאמות אותן היה נוהג לפרסם בעיתון “ידיעות אחרונות” מדי שבוע, חפר נתן ביטוי לדפוסי החשיבה של הציבור הזה, צורת חשיבה שהייתה גם נחלתו. שיר השנאה יכול היה להיכתב היום. לא היה צריך לשנות בו אפילו מילה אחת. את תוכנו של השיר אפשר למצות במשפט אחר מתוכו: פה אין טיפשות ואין חוכמה או היגיון, שונאים עם כל הנשמה, שונאים שנאת חינם.

ההסתה שלוחת הרסן המתנהלת דרך קבע בתקשורת הישראלית כלפי אישים ומנהיגים ש”עולה” בגורלם להיות “על הכוונת”, היא מעל ומעבר לכל מה שהדמיון מסוגל להעלות. שום אמצעי אינו פסול. בעבר אנשים התביישו להודות שהם מונעים ע”י שנאה בלבד, היום, בהשאלה ממערכונם של הגששים, הבושה כבר לא אוכלת אותם, אבל השנאה עדיין הורגת אותם. “הנזק הסביבתי” הנגרם – ההשפעה שיש להסתה הזאת על תדמיתה של המדינה ועל יכולתם של מנהיגיה לעמוד מול מקבילים להם בעולם היא לעין שיעור. אבל זה לא מטריד אף אחד. אם יש מה שהוא שעדיין מצליח לפעמים להפתיע זו העוצמה, עוצמת השנאה כפי שהיא מתבטאת בהשתלחויות של “הוגי דעות” ו”אינטלקטואלים” למיניהם, אנשים המתיימרים להיות נאורים,

השנאה היתה חלק ממסורת ישראל מימים ימימה. היו מלחמות אחים בתקופת בית שני, מלחמות שנמשכו עד לחורבן. בתקופה יותר מודרנית, במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, היו המחלוקות בין החסידים לבין המתנגדים. עם התפתחות הציונות המדינית, השנאה מלאה תפקיד מכריע בתקופה שקדמה להקמת המדינה. בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת היו “מלחמות היהודים” בין הנהגת היישוב ואירגוני ה”פורשים”. ההתלהבות בה חניכי תנועת “השומר הצעיר” נרתמו לביצוע ה”סזון”, שרידים ממנה נותנים אותותיהם עד היום. בעשורים הראשונים אחרי קום המדינה היתה מדיניות ה”בלי חרות ומק”י”. השנאה לא פסחה גם על מחלוקות “בתוך המשפחה”, מעבר לחלוקה הפוליטית המסורתית של ימין – שמאל. השנאה שעלתה וצפה במהלך הפילוג בתנועה הקיבוצית בשנות החמישים של המאה הקודמת היתה לא פחות יוקדת, כנאמר בקטע אחר בשירו של חפר: לא אין אנו שונאים כך סתם, אנו שונאים שנאת חינם, זה בא, זה עולה מתוכנו.

נקודת המפנה בה השנאה הפכה לעיקר בפוליטיקה הישראלית היתה המהפך של שנת 1977. תוצאות הבחירות נפלו על השמאל כרעם ביום בהיר. קמו בבוקר וגילו שהעם גנב להם את המדינה. זה היה נוק אאוט שרבים וטובים בשמאל לא התאוששו ממנו עד היום הזה. את תחושת התיסכול של המחנה הביע האידיאולוג של השמאל, יצחק בן אהרון, שכאשר נודעו תוצאות הבחירות השמיע קריאה דרמטית לסגור את המדינה. רבים במחנה השמאל לקחו את דבריו של בן אהרון ברצינות, הם לא ראו בהם מטפורה בלבד. במחנה השמאל לא השתחררו מזה גם בימינו.

להוסיף חטא על פשע, עוד לא חלף ההלם הראשוני של המהפך, ובא בגין וחתם על חוזה שלום עם מצריים. אחרי עשרות שנים של בירבורים חסרי תכלית על שלום (המילה “שלום” היתה בחזקת מילה גסה, מילה שהס מלהזכיר אותה במהלך כל התקופה שקדמה למהפך – “כי הערבים אף פעם לא יסכימו”), בא בגין ותוך פחות מחצי שנה פרץ את המצור וחתם על הסכם שלום עם הגדולה שבארצות ערב, מצריים. חוצפה שכזאת, ממש גנב להם את ההצגה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. על זה כבר אי אפשר היה להבליג. עבור השמאל, בגין ואתו כל מי שמזוהה כ”ימין” הם בחזקת “מצורעים”, ולגבי מצורעים חל הכלל לא מעוקצם ולא מדבשם. ביטוי לגישה הזאת נמצא בשירה של המשוררת רחל – אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא, נבחר לי לנפול ממצוקת המצור. כך גם בימינו, לשמאל אין חפץ בבשורת שלום אם היא באה מפיהם של מי שבעיניו הם מצורעים. הם מוכנים לעשות הכל ובלבד שלא יצטרכו להסתמך על בשורת שלום שכזאת.

עם חתימת הסכם השלום עם מצריים (אולי מספר ימים אח”כ) התקבלה בחוגי השמאל החלטה חד משמעית Never Again – יותר זה לא יקרה. קשה לדעת אם ההחלטה הזאת התקבלה בישיבה פורמאלית של הנוגעים בדבר, או שזה בא בעקבות “התעוררות ספונטאנית” בנוסח שדרות רוטשילד, אבל מאז ועד ימינו מדיניות ה”שלום” של מחנה השמאל כוונה לתכלית אחת ויחידה – למנוע מהיריב חזרה על הישגו של בגין. קשקשת השלום היוצאת מפי השמאל כמעט ולא השתנתה, אבל המטרה האמיתית היא מניעת השגת שלום ע”י מי ש”איננו ראוי” ולא השגת שלום. סימפטומטית לגישה הזאת היתה התנהגותו של יו”ר סיעת מרץ בכנסת, יוסי שריד, מי שהתיימר לשאת את דגל “מחנה השלום”. יוסי שריד עתר לבג”ץ על מנת לאסור על ראש הממשלה, שרון, לקיים מגעים עם האוייב כדי להפסיק את מלחמת הדמים – האינתיפאדה השניה, או מלחמת אוסלו. אינני חושב שניתן למצוא בכל ההיסטוריה האנושית תקדים בו מנהיג של מפלגה ניסה לאסור באמצעים משפטיים על ראש ממשלתו לקיים מגעים עם האוייב להפסקת מלחמה. בשבוע בו התפרסמה הידיעה על הבג”ץ של יוסי שריד, התפרסם ב”מעריב” מאמר בו יוסי שריד קורא (באותיות של קידוש לבנה) לנקוט בכל האמצעים כדי למנוע מלחמה – הדגש היה על המילה “כל”. לא ברור אם עותק של המאמר מ”מעריב” נכלל בין המסמכים שצורפו כעדות מסייעת לכתב התביעה של שריד. יותר קרוב לזמננו, לפני קצת פחות משנה, מפלגת האופוזיציה הראשית, מפלגה הקוראת השכם והערב לראש הממשלה, נתניהו, לנקוט ב”יוזמת שלום”, שלחה בו זמנית נציג רשמי מטעמה להפציר בפלשתינאים שלא יכנסו למו”מ עם נתניהו. וכך זה נמשך כי, בהשאלה משיר ידוע, את המדיניות הזאת אי אפשר להפסיק.

מהמתיימרים לעסוק בעשיית שלום ניתן היה לצפות שהם ישקיעו את מירב מאמציהם בהשגת ההסדר הטוב ביותר האפשרי – במלים אחרות, שהם יחתרו לתת מה שפחות ולקבל בתמורה מה שיותר. אבל במציאות קורה בדיוק ההיפך. במציאות מתנהל מרוץ בו המשתתפים מתחרים זה בזה מי מוכן לתת יותר. על לקבל בכלל לא מדברים. מבקר מהחלל החיצון שהיה נקלע לאזור לא יוכל להמנע מהרושם שהזוכה בתחרות יהיה זה שיצליח להשיג את ההסדר הכי גרוע. הדברים נשמעים מנוגדים לכל היגיון אלמנטרי, אבל כפי שנאמר לעיל, כאשר השנאה מדברת להיגיון אין מה לאמר. כאשר היעד הוא לתקוע גול ויהי מה, גם גול עצמי להישג ייחשב. זה כוחה של שנאה.

במוסף עיתון “הארץ” בחודש דצמבר 1997, התפרסמה כתבה רחבת היקף של ארי שביט שעסקה בשאלה מדוע אנחנו שונאים את נתניהו. זה היה ב”סיבוב הקודם”, כשנתניהו כיהן כראש הממשלה בפעם הראשונה. המאמר הזה לא אבד מאקטואליותו. הוא יכול היה להכתב היום עם שינויים מזעריים בלבד. מערכת רצח האופי שהתנהלה אז נגד נתניהו מתנהלת בימינו באותה עוצמה, אם לא יותר. תקופת ה”צינוון” שעברה תחת ראשויות הממשלה של ברק, של שרון ושל אולמרט לא שנתה מאומה. ההבדל היחיד הוא שהיום נתניהו מתחלק ב”כבוד” עם שותפים – בראש ובראשונה עם ליברמן.

ביסודה השנאה היא רגש אנושי ובהרבה מקרים אפשר אפילו להבין אותה. אנשים מגיבים בשנאה כלפי מי שגורם להם עוול, וזה כולל גם מקרים בהם העוול הוא מדומה. בדרך כלל נשמרת מידתיות מסויימת, ולעתים רחוקות בלבד אנשים יפעלו נגד האינטרסים של עצמם רק על מנת לספק את רגשות השנאה שלהם. אבל ישנו סף או, בהשאלה מתחום אחר, יש “מסה קריטית”, שמעליה השנאה “נוטלת את הפיקוד” והופכת להיות פוסק יחיד. כאשר זה קורה ההיגיון והשכל הישר עוברים למושב האחורי או שהם יוצאים בכלל מהתמונה.

לאנשים שהגיעו למצב הזה אין כל שליטה על מעשיהם או דבריהם. השנאה היא הגורם הדומיננטי שמכתיב את התנהגותם. השנאה מעוותת להם את החשיבה ואיננה מותירה מקום לשיקולים של טוב או רע, צודק או לא צודק, חכם או לא חכם. לפגוע כמה שיותר בנשוא השנאה זו המטרה ומולה מתגמדות כל האחרות. פגיעה בנשוא השנאה הופכת להיות ערך עליון, ערך המאפיל על כל הערכים והאידיאלים שהיו נר לרגליהם. הפגיעה בנשוא השנאה הופכת להיות מטרה המקדשת את האמצעים, ושום מחיר הנדרש להשגתה איננו גבוה מדי.

למרות השידרוג במעמדה של השנאה בחיים הפוליטיים במדינת ישראל – אנשים כבר לא נרתעים מלהודות בפה מלא שהשנאה היא מה שמניע אותם – זה עדיין לא נחשב לכבוד גדול, וודאי לא מה שהוא שאינטלקטואל “נאור” המכבד את עצמו ממהר להתפאר בו. אינטלקטואלים כאלה חשים לפיכך צורך נפשי למצוא מה שהוא יותר “מכובד”, מה שהוא שיכול להראות שיחסם לנתניהו ולימין נובע מסיבות “רציונליות”.

על מנת להקנות ציביון רציונלי לשנאה שהיא ביסודה בלתי רציונלית, השמאל מנהל מערכה גורפת של דמוניזציה ודהלגיטמציה של נתניהו, של ממשלתו ושל הימין בכלל. מיטב הכוחות האינטלקטואלים הממלאים את שורות השמאל תורמים למערכה, מי בכתב ומי במלל. ההתקדמות הטכנולוגית שהחליפה את העט במיקלדת לא שנתה את אופיים הבסיסי של הכותבים או את איכות כתיבתם. הם נשארו במהותם זרזירי עט. ה”שיפור” היחיד היה תוספת של מחולל כינויי גנאי (Expletive Generator) למעבדי התמלילים שלהם. ה”עושר הלשוני” של מאמרי ההסתה הממלאים את דפי העיתונות מעיד שהמחולל הזה עובד שעות נוספות. עלבונות אישיים, פגיעה מכוונת בבני המשפחה, כל האמצעים כשרים למען המטרה. כינויי גנאי וגידופים שמקומם לא יכירם בשום שיחה תרבותית ממלאים את התקשורת הכתובה והמשודרת ללא הרף. כל צרוף אפשרי של המונחים פאשיזם, גזענות, בולשביזם, נאציזם, אפארטהייד, רצח של חפים מפשע, כיבוש, דיכוי עם זר, ועוד, ועוד (אני מקווה שלא החסרתי מה שהוא) מופיע פעם אחר פעם מעל במה מזדמנת. בהשאלה מההגדה של פסח, כל המרבה לספר בגנותו של נתניהו הרי זה משובח. כתב על כך ארי שביט במאמרו מ 1977 – אם נתניהו היה מבצע את הנס של ישו וצועד על המים, היו מגנים אותו שהוא איננו יודע לשחות.

האקרובטיקה האינטלקטואלית במסגרת ה”עליהום” של השמאל בארץ נגד נתניהו וממשלתו הביאה לפיתוח נרטיב מקורי, נרטיב עקום שאיננו עומד בשום מבחן הגיוני. לנרטיב הזה הם קוראים “ציונות שפויה”. הנרטיב הזה הופך על פיהם את כל הרעיונות שהיוו בסיס לחזונו של הרצל. אם חוני המעגל היה נרדם ערב כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון ומתעורר בימינו, הוא היה לומד שמטרת הציונות היא הקמת מדינה לפלשתינאים. שמניעת מימוש זכות השיבה על מנת להבטיח שמדינת ישראל תהיה מדינתו של העם היהודי זה רעיון גזעני מבית מדרשו של ליברמן. שמדינת ישראל רשאית להגן על חיי תושביה רק באמצעים שלא יפגעו ברווחתם של הפלשתינאים. אפשר להמשיך את זה ad nauseam, כי הטימטום, כאשר הוא נישא על גלי השנאה, אינו יודע גבולות.

פסטיבל הגינויים איננו נשאר במזרח התיכון. הדברים הנאמרים בארץ הקודש מהדהדים בחו”ל וההדים אינם דווקא חיוביים. אימוץ הנרטיב הפלשתינאי ע”י עמי העולם היה מאז ומעולם לא מאהבת מרדכי, כי אם משנאת המן. הקולות העולים ממדינת ישראל הם בבחינת תניא דמסעייתא לגישה הזאת, והם מסייעים להסתיר את המניעים האמיתיים שמאחורי גלי ה”ביקורת” על מדינת ישראל – אחרי ככלות הכל, אם זה מה שהישראלים אומרים על עצמם …

המתחזים כשמאל “שפוי” בארץ מאמינים שבעולם הרחב יודעים להבחין בין ישראלים “טובים” לבין ישראלים “רעים” ושחיצי ה”ביקורת” וכן היחס השלילי כלפי מדינת ישראל מכוונים רק כלפי ה”רעים”. זאת אשליה בלבד. הפרדה כזאת לא קיימת. ספריו של עמוס עוז אסורים בספריות ציבוריות בסקוטלנד ומאמריו של פרופ’ יפתחאל אורן, יו”ר אירגון “בצלם”, אינם מתקבלים לפרסום בעיתונות המקצועית. זה בכלל לא משנה אם מדובר בליברמן או בעמוס עוז, אם זה נתניהו או דויד גרוסמן. בעיני העולם ישראלי תמיד ישאר ישראלי – כובש, מנשל ומתגורר על אדמה לא לו, אפילו עשרה מאמרי שטנה בניו יורק טיימס לא ישנו את זה. גם לא השתתפות פעילה ב”שבוע האפארטהייד” ו/או קריאות לחרם על מדינת ישראל, מוסדותיה ומוצריה.

הרבה ישראלים מוכנים להעמיד את עטם לשרותו של כל פורום אנטי ישראלי תמורת הזכות לפרסם מאמר בניו יורק טיימס. הם רואים בזה זכות דמוקרטית להשמיע ביקורת, הם עושים זאת למרות שהם מבינים היטב את גודל הנזק למדינה ולמעמדה בעולם לו הם גורמים, אבל, כפי שאמר זאת חיים חפר, פה אין טיפשות ואין חוכמה או היגיון. פה יש רק רצון, רצון להרע בלי חשבון.