חלק מהקוראים יאמרו אולי, שבעצם אין חידוש רב בדברים שלי כאן, שיטות הוויכוח שאני מתאר כאן הן בנות גיל של מחנה השמאל עצמו. זה נכון, אבל אני משוכנע שיש לחשוף בזמן אמת את הפעלולים הרטוריים שבעזרתם מוחדרת לתודעתו של הציבור תמונה מעוותת של המציאות. הימין צריך להפסיק למחזר את הנימוקים האידאולוגיים שלו וסוף–סוף לשים לב לכך, שהמלחמה על תודעת הציבור עוברת במישור אחר. הציבור פשוט מרומה, בשיטות שהיו ידועות לכותבי “פראבדה” לפני תשעים שנה.

לדעתי, עוזי ברעם נהנה ממוניטין של איש נקי וישר, יחסית לחבריו לשמאל, אך דווקא בגלל זה ראוי לנתח את הרשימה “מה לאבו מאזן ולתנועה הציונית?” שהתפרסמה ביומון “ישראל היום” ב-20.11.07. אחד התכסיסים התעמולתיים החזקים בכל הזמנים הוא החלפת הטיעון של היריב בטיעון שהפוליטרוק היה מעדיף שהיריב היה אומר ואותו להציג בפני קהל שומעיו כדי להבטיח “ניצחון“. אם הטובים שבשמאל נוקטים בתכסיסים כאלו, מה עושים הגרועים שבהם?.. אך בואו נקרא את הרשימה לאט.

כותב עוזי ברעם: “היונים מוכנות להסתכן עבור השגת השלום בוויתור על שטחים… ואילו הניצים לא מוכנים ל‘ויתורים כואבים‘ עבור השגת השלום עם אויב לא אמין הרוצה בעומק ליבו להכחידנו.”

• לא עוזי וברעם ולא אף אחד מחבריו למחנה “היונים” לא הציג מעולם הוכחות שהיו עוברות מבחן כלים אינטלקטואליים בסיסיים, ש‘השטחים‘ הם–הם הבעיה בין יהודים לבין הערבים. במלים אחרות, הדיכוטומיה “או שטחים – או שלום” היא מנטרה מושרשת בשיח הפוליטי על ידי חזרה אינסופית על אותן המלים, אך בשום אופן אינה טענה מוכחת, שעליה ניתן להשעין טיעון כלשהו.

• האויב רוצה להכחידנו לא “בעומק ליבו“, כפי שטוען עוזי ברעם, אלא בריש גלי והוא מבטא זאת במלים הכי ברורות שאפשר. אמנם עוזי ברעם ושאר “היונים” מרעישים בכל התותחים כדי למנוע מהציבור את המידע הזה, אבל יש גם אנשים המסוגלים לשמוע מבעד מיסוך הרעש.

• הטקסטים, כמו זה שכתב עוזי ברעם, אינם חדשים, הנוסחות חוזרות כבר שנים רבות וכל מלה כאן חשובה. כאשר עוזי ברעם כותב משפט אוקסימורוני “להסתכן למען השלום” ומדחיק את רצונותיו של האויב אל “עומק הלב“, הוא מחזק את ההרגלים המושרשים של לקוראיו לשמוע מסרים חינוכיים מסוימים. המסרים קצרים, ברורים וקליטים; המוח מתכסה בהם כמו בשכבת פלסטיק המקהה את חוש הביקורת ומנטרלת את יצר הטלת הספק.

עוזי ברעם: “אני מאזין בקשב לטיעוני הימין.”

• לא מאזין ולא בקשב, זאת התייפייפות לשמה. אילו היה מאזין בקשב, יכול היה להציג את הטיעונים של הימין נכון.

עוזי ברעם: “איך ביכולתם [אנשי הימין] להבטיח את קיומה של ישראל במזרח תיכון עוין? איזו אלטרנטיבה יש להם להסדר שלום, שעצם טבעו כרוך כידוע בוויתורים טריטוריאליים?”

• לא עוזי ברעם ולא אף אחד מחבריו אינם מביאים דוגמות, מתי בכל אלפי שנות ההיסטוריה האנושית על כדור הארץ, “הסדר” כלשהו הבטיח את קיומה של מדינה בסביבה עוינת. הסכמי השלום מעולם לא יצרו מציאות חדשה, בכוחם אך ורק להסדיר יחסים בין הצדדים במציאות קיימת. דוגמה אופיינית לכך, אחת מאלף, היא מלחמת קרים, שנועדה לעצור את ההתפשטות של האימפריה הרוסית באגן הים השחור. במציאות שנוצרה אחרי המלחמה, רוסיה נאלצה לוותר לטורקיה, בריטניה וצרפת אך היא ביטלה את ההסכם שהושג כאשר היא זיהתה, שהתנאים בזירה האירופית השתנו כך, שהאיום עליה הוסר.

• הדרך להבטחת קיומה של ישראל היא שאלה מורכבת שלא ניתן לדון בה בלא פריצת הסד “שטחים – שלום“, אבל עוזי ברעם חותך: “…עצם טבעו כרוך כידוע בוויתורים טריטוריאליים“. סליחה, “ידוע“ למי? האם כל מה שידוע לעוזי ברעם הוא “הידוע“ בה‘ הידיעה רבתי? באופן שרירותי הוא קבע כעובדה, שהאופציה הזאת קיימת וניתנת ליישום והיכן שהיא איננה, היקום איננו.

• והנה שוב עולה השאלה “מה האלטרנטיבה?”, אותה העלה השמאל ללא הרף כבר בשנים 93′-95′. רבו של עוזי ברעם שמעון פרס המציא אותה, אלכס “מיצובישי” (אמנם זאת הייתה “טויוטיה” ) גולדפרב התריס בה מבמת הכנסת לעבר אלה, שבטרם “טויוטה” היו חבריו. על כך ענו אנשי ימין שונים (חנן פורת למשל), שכאשר אדם צמא במדבר, שתיית רעל אינה פתרון חכם והאלטרנטיבה לכך היא הימנעות משתיית רעל.

• הספק האם עצם “הסדרים” למיניהם הם הדרך לשלום, לא מצא את ביטויו בדבריו של עוזי ברעם, למרות עדותו על עצמו, שהוא “מאזין בקשב” לטיעוני הימין. למעשה, לא אנשי הימין אלא אנשי “אוסלו” היו אלה שהיו חייבים להציג אלטרנטיבה למקרה, שהבטחותיהם לא תתממשנה; במיוחד לאור הראיות שהוצגו בפניהם לכך, שאין כל סיכוי למימושן. גם את הטענה הזאת עוזי ברעם היה אמור לשמוע, לו באמת “האזין בקשב“.

עוזי ברעם: “הוויכוח על ההתנחלויות אינו ויכוח בין אלה שאינם מכירים בזכותנו ההיסטורית על הארץ לבין אלה שמקדשים אותה…”

• נובע מהדברים, שעוזי ברעם אינו מאזין בקשב אפילו לטיעוניו של השמאל, שחלקים גדולים ממנו מזמן זנחו תקווה להגיע לשלום על ידי “פשרה טריטוריאלית“, מכנים את יש“ע “שטחים פלשתיניים כבושים על ידי ישראל” ומבקשים “לסיים את הכיבוש“, גם ללא שלום, כאילו מדובר במושבות מעבר לים. עוזי ברעם יכול להציג את השקפתו, אבל היות והוא מתאר את “הוויכוח“, ההתעלמות מחלק גדול מהמחנה שלו נוגדת את התפקיד שהוא נטל על עצמו.

עוזי ברעם: “כשם שאנו מוותרים על שטחים שיש עליהם זיקה היסטורית, כך הפלשתינים מוותרים על איבת הדורות, על פליטים שלא יחזרו למקומות מגוריהם – זה הסכם השלום, וכנראה שאין בלתו.”

• במקרים כאלה פעם היו אומרים שהאיש משקר בעזות מצח, אחר–כך המציאו שפה תקינה פוליטית, שבחסותה קל יותר לשקר. הפלשתינים אינם מוותרים לא על האיבה ולא על “שיבת הפליטים“, היא אבן היסוד של כל האידאולוגיה הפלשתינית. יש הרבה מה לומר על כך, שהאיבה לא נוצרה בתהליך היסטורי טבעי, אלא נכפתה עליהם באופן מלאכותי על מנת להבטיח את המלחמה בישראל; לכן אין כאן שום סימטריה עם הזיקה ההיסטורית לארץ ישראל, אבל זה לא שייך למאמר הזה. קודם כל העובדה היבשה: לא היה ואין כל ויתור בנושא “הפליטים” באף אחד מהפלגים הפלשתיניים. מה שעושה עוזי ברעם לא עושים אלא תועמלנים בולשביקיים: הוא מתעקש על מידע אסטרטגי שקרי התומך בתיאוריה המעניקה למחנה הפוליטי שלו את הכוח לשלוט. האם עוזי ברעם יודע “בעומק לבו“, שהוא מפיץ תיאוריה מדינית שקרית ומסוכנת? אינני בעל יכולת לקרוא מחשבות, לכן אינני יכול לטוען זאת, אבל אינני מוציא זאת מכלל אפשרות.

אבל שיא השיאים כאן: “גם ניצים וגם יונים יודעים שהפלשתינים לא יכריזו על הכרתם בישראל כמדינה יהודית. לא נורא. גם צרפת, גם שווייץ, גם גאנה וגם יפן מכירות בישראל כמדינה לגיטימית ואנו, יונים וניצים מגדירים אותה כמדינה יהודית ודמוקרטית. כל מי שדורש מהפלשתינים את ההכרה הזאת סובר בטעות שהסכם השלום עם הפלשתינים (אם יבוא) מכניס אותם לתוככי התנועה הציונית…”

המשמעות של הפסקה הזאת היא שעוזי ברעם אינו מאזין לא רק לאנשי הימין היהודים אלא גם לא לערבים, שאיתם הוא רוצה “להסתכן למען השלום”. ההשוואה עם המדינות הזרות שאין להם כל סכסוך עם ישראל אינה רלוונטית לנושא המדובר, כי הבעיה עם הפלשתינים איננה העדר “הכרזה” אלא התביעה האולטימטיבית שלהם לביטול מדינת היהודים כתנאי סף ל“הסדר“.

כדי שרבים מדי בציבור לא ייחשפו לעובדה הזאת, נמנעים מרבית בעלי המיקרופונים ומכונות הדפוס משאלות ישירות אל הבכירים הפלשתיניים לגבי ראייתם את המזרח התיכון בעידן שלום. פעם אחת כשרזי ברקאי, כנראה בטעות, שאל את מרואן ברגותי (זמן קצר לפני מעצרו) מה היא תפישתו את הסדר השלום עם ישראל, נתן ברגותי תשובה ישירה ומפורשת: מדינה פלשתינית ללא יהודים מחוץ לקו הירוק ומדינה בעלת רוב פלשתיני, שייווצר לאחר שיבת כל הפליטים, בתוך הקו הירוק.

אותם הדברים משמיעים כל אנשי הצמרת הפלשתינית. ההכרה בישראל כמדינה יהודית איננה “מכניסה את אבו–מאזן לתוככי התנועה הציונית“, כפי הביטוי השטותי של עוזי ברעם, אלא הדרישה להפסיק את ההתנגדות לקיום ישות יהודית כלשהי, מה שהם היו אמורים לעשות כבר ב-1993. אך הדרישה הזאת בלתי אפשרית, ההנהגה הפלשתינית לא ויתרה אז ולא מוותרת היום על המאבק נגד “הסרטן הציוני” כולו. עוזי ברעם מוכרח לדעת זאת היטב, אך אפילו הוא אינו מסוגל להודות, שתהליך אוסלו הנציח את המלחמה והעמיד את ישראל על פי התהום, הוא ממשיך לרמות את עצמו ואת כל העולם כדי להימנע מהודאה בכישלון השקפת עולמו.

עוזי ברעם כמובן לא לבד. אותו תכסיס נכלולי נוקטים, תוך ציפוף שורות מדהים, כותב שמאל רבים: הם מתעלמים מכך שההנהגה הפלשתינית שוללת את הזיקה היהודית לחלק כלשהו של “פלשתין“, עומדת בתוקף על היענות לתביעת השיבה, ללא כל פשרה, ותובעת החזרת המצב שלפני הצהרת בלפור, כלומר סילוק כל היהודים שעלו לארץ מאז וצאצאיהם; אי–מילוי התביעות האלו מבחינת הפלשתינים הוא casus belli. למרות הכל, השמאל מציג את הדרישות מהפלשתינים שיבטיחו את מה שעל פי אנשי “אוסלו” מזמן היו הפלשתינים אמורים לקיים, כמעין היטפלות לעניין טקסי ביורוקרטי.

איש השבשבת טומי לפיד פירסם ב“מעריב” רשימה תחת כותרת “דרישה מטומטמת” ובה כתב כך: “אנחנו צריכים אישור מהפלשתינים, שישראל היא מדינת העם היהודי? לא מספיק שכך כתוב במגילת העצמאות? כל העולם לוקח את זה כמובן מאליו, ורק אנחנו מבקשים אישור לכך. וממי? מהפלשתינים! ומאחמדינג‘אד כבר קיבלנו אישור? ואני שואל: הסתלקה דעתנו?”

האם הסתלקה דעתו של טומי לפיד או נשחקה יכלותו לקרוא ולהבין טקסטים פשוטים או שמא הוא נקט באותה נוכלות רטורית במודע? הייתכן שהוא איננו מבין, ש“אישור היהדות מהפלשתינים” – לא זאת הבעיה?