השופט הקשקשן אורי שהם לא רואה עניין ציבורי

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/53983

שמחה ניר, עוד

*** העיתונאית לורי שם טוב פירסמה מידע פרטי על מנכל משרד ממשלתי *** טענתה הייתה שלציבור יש עניין לדעת כיצד משליכה התנהלותו בחייו הפרטיים על תפקודו כמנכל – הדרגה הבכירה ביותר בפקידות הממשלתית *** שופט ביהמש העליון קבע שהשאלה הזאת אינה חורגת מעניינה הפרטי של העיתונאית *** אם כל אדם צריך לשמור לבדו על חופשהביטוי הפרטי שלו – בשביל מה יש בית משפט עליון?

אינן חורגות מעניינה הפרטי של המבקשת

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/53983

לפרסום המקורי

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה!

יש גונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

לייקלדף הפייסבוק עוד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת שק בתחת“?

בגץ 8743/14, שמחה ניר, עוד, נהוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

המשל

שופט תעבורה פלוני מצפצף על דוחות החנייה שהוא מקבל, וכשמגיעות אליו הודעות עיקול הוא שולח אל רשויות החנייה מכתב מטופש, בו הוא מבקש למחול לו על הדוחות, בהתחשב בכך שהוא שופט.

עיון בחשבונות הבנק שלו מגלה שמאז שהוא החל לכהן כשופט תעבורה נכנסו לחשבון הבנק שלו סכומים בלתימוסברים – בין לאור גובהם ותדירותם, בין לאור העובדה שהם התחילו להיכנס לחשבונו רק אחרי שהוא נכנס לכהונתו.

עיתונאי מפרסם את המכתב ואת דפי חשבון הבנק של השופט, ומועמד לדין על הפגיעה בפרטיותו, לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמא-1981. לצורך דיוננו כאן נצא מתוך ההנחה (הנכונה, מן הסתם) לפיה הפרסום אכן מהווה פגיעה בפרטיותו של השופט, והשאלה היא אם עומדת לנאשם הגנה מכוח סע‘ 18(3) לאותו החוק.

18. במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:

(3) בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום הפרסום לא היה כוזב.

והשאלה הבאה היא מהו הדין אם הנפגע אינו שופט תעבורה, אלא מנכל משרד ממשלתי.

הנמשל

העיתונאית לורי שם טוב הועמדה לדין פלילי על אשר פירסמה צילום דפי חשבון בנק של יוסי סילמן, מנכל משרד העבודה והרווחה, וכן גם תוכן מכתב הנוגע לדוחות חניה שלו. בית משפט השלום הרשיע אותה, בדחותו את טענתה לפיה עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, מאחר שבפרסומים יש עניין ציבורי“, דבר המצדיק את הפגיעה במתלונן.

בית משפט השלום קבע כי:

הניסיון המלאכותי, המעושה והמאולץ לקשור בין חובות רגילים של משק בית, ובכל מקרה – לא כאלה שאתה נדהם למקראםלמי שאמור לנהל תקציב ממשלתי נכבד – לא יצלח. לא עניין לציבור יש כאן, ובוודאי שלא הלימה בין משרתו של סילמן [המתלונן] לבין תוכן הידיעה“.

סליחה????!!!!

אני, למשל, כבר לא נדהםמשום דבר, במיוחד אחרי שראיתי את ביהמש העליון מכשיר את שחיתות המיליונים בהוצלפ, בשיטת הסולמית, ולא ברור לי מדוע פרסום עיתונאי צריך להדהיםכדי שיזכה להגנה כבעל עניין ציבורי.

לשיטתו של השופט, כאשר השחיתות פושה במקומותינו, וכבר לא מדהימהאיש, צריך לחכות לשחיתות חמורה שבעתיים, כדי שהיא תדהיםותהייה מוגנת בפרסום.

לשם מה נזקק השופט לעניין ההדהמה“? משום שבלי שחקןהחיזוק הזה אין לו ולאכלום:

הניסיון המלאכותי, המעושה והמאולץ לקשור בין חובות רגילים של משק בית – לא יצלח. לא עניין לציבור יש כאן, ובוודאי שלא הלימה בין משרתו של סילמן [המתלונן] לבין תוכן הידיעה“.

אבל זה עדיין לא הכל, משום שבתוך שחקןהחיזוק הזה מסתתר שחקןחיזוק פנימיאשר בא לחזק את שחקן החיזוק עצמו:

ובכל מקרה – לא כאלה שאתה נדהם למקראםלמי שאמור לנהל תקציב ממשלתי נכבד.

וזה אומר כי למי שאמור לנהל תקציב ממשלתי נכבדמגיעה הנחה” – סף תדהמהגבוה יותר, ואני, לתומי, סברתי כי ככל שמעמדו של איש הציבור רם יותר, יש להחמיר עימו יותר – ולא להקל עימו.

ומה שאותי מדהיםעוד יותר הוא שחקןהחיזוק הנוסף שהמציא בימש השלום:

אפילו שתאמר כי היה עניין כזה [עניין לציבור] – אין בו כדי להצדיק חיטוט במכתביו הפרטיים של איש, ופרסומם, בכלל זה – מנכל משרד העבודה והרווחה“.

ותסלחו לי על קשיי ההבנה שלי: “אפילו שתאמר כי היה עניין כזה” [עניין לציבור המוגן עי סע‘ 18(3) לחוק] – עדיין אין בו כדי להצדיק חיטוט במכתביו הפרטיים של איש …”.

וזה אומר שאפילו אם מותר לך לפרסם את המכתבים – אסור לך לעיין בהם … (וממילא גם לקוראי הפרסומים האלה אסור לעייןבהם).

טוב, כבר ראינו דבריאיוולת שיפוטיים, אז אנחנו כבר לא נדהמים“.

לורי ערערה לבית המשפט המחוזי, וזה דחה את הערעור על הכרעת הדין (את הערעור על גזר הדין הוא קיבל בחלקו), בקובעו כי צדק בית משפט השלום, עת סבר שלא היה בנסיבות כל עניין ציבורי בפרסום שפרסמה המערערת.

גם ביהמש המחוזי נזקק לשחקןחיזוק משלו:

בפרסום הייתה פגיעה מהותית וממשית בפרטיות המתלונן, ולכן לא קמה לה כל הגנה בדין, והרשעתה בעבירה עלפי סעיפים 2(5) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות נכונה ומוצדקת“.

צר לי מאוד, אבל סע‘ 18(3) לא מציע שקלוללפי חומרת הפגיעה בפרטיותו של הנפגע ממנה, ומילתהקישור ולכןאין בה אלא כדי להטעות – דבר שאינו מתאים לשלושה שופטים נכבדים בבית משפט מחוזי, שהם, למעשה, ערכאתערעור אחרונה.

והנה אנחנו מגיעים אל מיודענו העליון, השופט אורי שהם, המקשקש ואינו נרתע מהביקורת, אשר דן בבקשתה של לורי לקבל רשות ערעור.

מוסד הרשות לערער, למי שלא מכיר את הנושא, יוצא מתוך הנחה שערכאת ערעור אחת מספיקה כדי לעשות צדק, ומי שרוצה לערער פעם נוספת, צריך לקבל רשות מיוחדת לכך, ולהראות כי עניינו מגלה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית כללית, החורגת מעניינו האישי.

נשפכו כבר הרבה מים בנושא הזה, וגם אני הטחתי אש וגופרית על הקמצנות החולנית שבמתן הרשויות לערער, אבל לצורך דיוננו היום אני לא מערער עליו. בוודאי שאני לא מצפה מאורי שהם לגלות תעוזה מיוחדת עד כדי כך שהוא ינסה לתת לעיקרון הזה פרשנות ליברלית יותר.

ספירת מלים

נתחיל, כדרכנו, בספירת מלים:

מילות הפתיחה – 70 מלים;

רקע והליכים קודמים” – 526 מלים;

בקשת רשות הערעור ותגובת המשיבה” – 232 מלים;

דיון והכרעה” – 107 מלים;

תוספת למעלה מן הצורך” – 91 מלים;

סגיר – 13 מלים.

בסך הכל – 1039 מלים, כאשר הדיון והכרעהתופסים רק 10.3% מההחלטה כולה.

מה יש בדיון והכרעה“? שורושורו:

כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישיתינתן במשורה והיא שמורה למקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך; או למקרים בהם מתעורר חשש מפני עיוות דין מהותי או איצדק שנגרם למבקש (רעפ 4539/18 מסרי סחר ופיתוח בעמ נמדינת ישראל (‏5.7.2018); רעפ 3057/18 פלדמן נמדינת ישראל (20.6.2018)) לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה, כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה האמורות. המדובר בבקשה העוסקת בעניינה הפרטי של המבקשת, וזאת בלבד, ולא מתעורר כל חשש כי נגרם לה אי צדק מהותי או עיוות דין. די בכך, בכדי לדחות את הבקשה לרשות ערעור.

מה שאנחנו צריכים לעשות גם כאן הוא ספירת מלים פנימית“:

הרצאה על הכידוע” – 41 מלים;

שלל אסמכתאות להוכחת הידוע” – 17 מלים;

והדיון והכרעההאמיתיים – 46 מלים בלבד (פחות מחצי אחוז מכל ההחלטה כולה):

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה, כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה האמורות. המדובר בבקשה העוסקת בעניינה הפרטי של המבקשת, וזאת בלבד, ולא מתעורר כל חשש כי נגרם לה אי צדק מהותי או עיוות דין. די בכך, בכדי לדחות את הבקשה לרשות ערעור.

נחה דעתנו” …

פעם השופטים היו סוגרים ענייןעל בקשה כזאת בשתי מלים בלבד: “נחה דעתנו” (שאין להיעתר לבקשה, או משהו דומה), אבל אחרי שנקעה נפשו של הציבור מהלכת נחההזאת, השופטים התחילו לנפח לנו את השכל עם הרבה מים“, ובמקום נחה דעתנוהם אומרים הגענו לכלל מסקנה“, או משהו דומה.

אם הוא אכן עיין בבקשת רשות הערעור ובנספחיה” (וכמו שאני מכיר אותו – זה ממש לא בטוח) – מדוע הוא לא מגלה לנו מה הוא ראה שם?

האם באמת מדובר בבקשה העוסקת בעניינה הפרטי של המבקשתואין לה שום השלכות משפטיות לגבי הציבור הרחב?

צר לי מאוד, אבל כאשר מדובר בחופשהביטוי – החלטה כזאת סותמת עוד גולל על חופש הביטוי של הציבור כולו.

ולמי שלא מכיר את הנושא: לפי הפסיקה עצמה, החלטה הדוחה בקשת רשות לערער אינה יוצרת הלכה פסוקה” – אבל כאשר היא לרעת הנאשמים, הכל מתיישרים לפיה, החלטהאחרהחלטה, ובסוף אומרים לנו שיש פסיקה עניפה“, ולכן אין כל הצדקה לתת עוד רשות לערער

ולא מתעורר כל חשש כי נגרם לה אי צדק מהותי או עיוות דין“…

מה זה אי צדק מהותי“? אני יודע: איצדק קלאינו מהותי“, ולכן אין מקום לתת רשות לערער.

האם באמת לא מתעורר כל חשש כי נגרם לה אי צדק (מהותי או לא מהותי) או עיוות דין“?

לא רק שהחשש הזה מתעורר גם מתעורר, אלא שלנוכח ההחלטה השדופה הזאת החשש הזה מתעורר ביתר שאת.

אם אין צורך – בשביל מה הלמעלה מן הצורך“?

כאשר הנימוקים שדופים ולא משכנעים, אבל רוצים להציג פסקדין מפורט ומנומק“, מה פשוט מאשר הוספת קשקשנות מסוגת למעלה מן הצורך“, או למעלה מן הדרוש“.

בדקתי את 25 ההחלטות האחרונות של שהם (לא כולל החלטות טכניות) בבקשות רעפ (רשות ערעור פלילי, למי שלא יודע), ומצאתי בהן רק ארבע (!) שאין בהן הערות למעלה מן הצורך“, או למעלה מן הדרוש“. הוסף לכך הערות מעין גם לגופו של עניין” (דהיינו מעבר לכך שהבקשה אינה מגלה שאלה משפטית הראוייה לדיון בערכאה השלישית), וספק אם תישאר מכל אלה אפילו החלטה אחת שאין בה הערת אגב (אחת או יותר) מיותרת.

ראו מה אומר לנו האיש הזה (ההדגשות לא במקור):

אציין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. מקובלות עליי עמדתן של הערכאות הקודמות, לפיה פרסום מסמכים המעידים על איתשלום דוחות חניה, אותן צבר המתלונן, תוך ניסיון להציגם כמאפיינים את התנהלותו של המתלונן במשרתו הציבורית הבכירה, אין בו כל עניין ציבורי, כמשמעו בסעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות. משכך, הפרסומים אינם חוסים תחת כל הגנה, לפי חוק הגנת הפרטיות, ונראה, אפוא, כי הרשעתה של המבקשת בפגיעה בפרטיות, בדין יסודה. אוסיף ואציין, כי אינני סבור שיש בהרשעת המבקשת, תוך הטלת עונש מאסר מותנה עליה, כדי לפגוע בחופש הביטוי שלה.

מה זה ניסיון להציגם“? בוודאי שכל פרסום כזה הוא ניסיון להציגמשהו – זה עצם מהותו של חופשהביטוי, ואם נשתמש בלשונו של בימש השלום:

הניסיון המלאכותי, המעושה והמאולץ לקשור בין חובות רגילים של משק בית – לא יצלח. לא עניין לציבור יש כאן, ובוודאי שלא הלימה בין משרתו של סילמן [המתלונן] לבין תוכן הידיעה“.

אכן, קיימת אפשרות של ניסיון מלאכותי לקשור בין התכתבות המוגנת עי חוק הגנת הפרטיות לבין מי שאין שום עניין ציבורי בפרסומה.

טול, למשל, התכתבות פרטית בעניין דוחות חנייה, כאשר התירוץ הוא שאולי האיש הזה ירצה פעם לרוץ למשרה ציבורית …” – זה אכן רחוק מדי, והוא גם הדין בפרסום חשבון בנק של פלוני, אשר אין בו שום רבב, רק כדי שהאיש ירגיש שלא בנוח מעצם הפרסום.

או, למשל, נניח שמפרסמים כי מנכל משרד ממשלתי, כאשר היה תלמיד בצפר עממי, קיבל ציון בלתימספיק בהתעמלות או בזמרה – גם זה לא רלוואנטי, אלא, אולי, כאשר מדובר במנכל משרד התרבות והספורט (מירי רגב, היזהרי!!!).

ומה פירוש אין עניין ציבורי, כמשמעו בסעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות“?

סע‘ 18(3), שכבר הבאנוהו לעיל, מדבר על ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין …”, ובהעדר הגדרה בחוק, משמעותו היא כמשמעותו בלשון בני אדם, אבל גם אם נראה את המלים המצדיק אותה בנסיבות הענייןכמשפט תואר” (adjective clause), השאלה כבר אינה אם מדובר בעניין ציבורי כמשמעו …”, אלא אם הפגיעה בפרטיות אכן מוצדקת בנסיבות העניין“, אבל כאשר רוצים להתחמק מהדיון בשאלה האמיתית – כורכים את השאלה האמיתית בשאלה מדומה, ולא נודע כי באה אל קרבה.

מעמדו הציבורי של הנפגע

מהפסיקה בענייני לשון הרע אנחנו למדים כי גופים ואנשים, הנושאים במשרת ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב, וכי יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשמם הטוב ביחס לחופש הביטוי.

עוד למדים אנו כי העניין הציבורי שבפרסום עשוי לנבוע מהיותו של הפרסום נוגע לדמות ציבורית, וכי עניין ציבורי ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו“.

מכאן עולה המסקנה המתבקשת מאליה לפיה ככל שמעמדו הציבורי של הנפגע רם יותר, כן הוא צריך להיות מוכן לפגיעה קשה יותר מפרסומים עליו.

האם התכתבות של מנכל משרד ממשלתי בעניין דוחות חנייה, הבאה רק אחרי שהוא השליך לסלאת הדוחות שקיבל, אין בה עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו“.

האם אופן ניהולו של אדם את משק הבית שלו אין בו עניין כזה, כאשר מדובר במי שמנהל חלק ממשק הביתשל המדינה כולה?

יש גם יש: הדבר לא מחייב שכל אדם אכן יגבש את דעתו בעניין, אבל זה כבר רותם את העגלה לפני הסוסים.

אינן חורגות מעניינה הפרטי?!

ושאלת השאלות: האם כל השאלות האלה אינן חורגות מעניינה הפרטי של המבקשת” (לורי שם טוב)?

אז תסלח לי מאוד, האדון אורי שהם: כנראה שאתה לא מבין מהו עניין ציבורי, ובוודאי שאתה לא יודע להבחין בין עניין פרטי לבין עניין ציבורי.

ואחרוןאחרון: בכל הנוגע לפסיקה הנוגעת לחופש הביטוי מול האינטרס של עובדי ציבור להדוף את הביקורת, קשה להשתחרר מההרגשה שהשופטים משווים לנגדם את האינטרס האישי שלהם, לסכל מראש כל ביקורת המופנית כנגדם.

כה אמר כבהשופט מר אשהם

כך הוא אמר בפורום למשפט ולחברה של מכללת נתניה:

ערכאה דיונית צריכה לנמק באופן רחב וברור מדוע נותנים אמון בעד מסוים. אין כלי טוב יותר לקבוע ממצאים מאשר עלפי התרשמות העדים. נושא ההנמקה עלה מדרגה בעיקר בעבירות מין ובעבירות מין בתוך המשפחה בעקבות פסק דין של הנשיא אשר גרוניס. לא נסתפק יותר בהנמקה חלשה של התרשמות, הבדיקה בערעורים תיעשה קפדנית יותר, ואם לא תהיה הנמקה רצינית – זה יוביל לזיכויים. עם זאת, צריך לגלות פתיחות למקרים חריגים לכלל איההתערבות במיוחד בעבירות מין“.

אז לא, ממש לא. הכוונה היא, ללא ספק, לעפ 3250/10, אבל כל מה שגרוניס אמר שם אינו אלא זה:

ודוקו, בענייננו די בהנמקה לצורך הרשעה בעבירות המין שיוחסו למערער. אך נראה לי, כי כאשר מוצגות שאלות מדריכות לעד מרכזי, המתייחסות לאחת הסוגיות העיקריות הטעונות הכרעה (למשל, האם החדיר הנאשם את איבר מינו לאיבר מינה), מוטל על התביעה נטל ראייתי גבוה מן הרגיל. מדובר, במעין דרישת הנמקה מוגברת“. המדינה לא עמדה בנטל זה במקרה דנא.

הנה כי כן: אין שום חדש בעניין ההנמקה לצורך הרשעה בעבירות מין, והמיוחד בדברים כאן – לא בטוח שיש בהם חידוש – הוא בכך שאם הערכאה הדיונית” (הערכאה הראשונה, השומעת את העדים וקובעת את הממצאים העובדתיים) התירה להציג לעד מרכזישאלות מדריכות (דבר הפסול גם לגבי עדים לא מרכזיים“) – אזי יש להכביד את נטל הראייה המוטל על התביעה אלמלא השאלות האלה.

אמנם זה יותר סקסיכאשר מדובר במשפטים על עבירות מין, אבל, כפי שרואים בבירור, יש כאן עירוב של מין בשאינו מינו.

מדוע אני מביא את הסיפור הזה?

משום שלא רק הערכאות הדיוניות מחוייבות בהנמקה, אלא גם הערכאות העליונות, וכפי שראינו לעיל – הצביעות חוגגת גם כאן.

הערה טכנית

המאמר הזה מבוסס רק על מה שיש בהחלטה בעניין לורי שם טוב עצמה, ואנחנו עדיין לא יודעים אילו טענות נטענו בבקשה, שהשופט התעלם מהן.

כאשר יהיה בידינו מידע נוסף – נתייחס גם אליו.

_____________

לקריאה נוספת:

השופט אורי שהם מקשקש, ואינו נרתע מהביקורת

מה זה רכב “מונע”, ומה זה מנוע “מותנע”? על פסקדין אידיוטי, מניפולטיבי, שקרי ורבמלל

בית המשפט העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשכים, שקרנות ושחיתות (י”א): השופטים הנכבדים יורם דנציגר, ניל הנדל, אורי שהם, שקו לי בתחת!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו מבחן בוזגלו אמרו מבחן אלישבע*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עוד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר