המדינה שלהם

המדינה שלהם


נרי אבנרי 20.07.2007 03:21
המדינה שלהם


בנזימן מזמין את הנשיא החדש שמעון פרס להתייצב בראש מחנה השלום. מרקוס דוחק בו. מבחינתם, אין מחר. הם לא מעלים על דעתם, שבעתיד – אולי- יהיה נשיא שייבחר ממחנה הימין. אם יום כזה יגיע ו”הנשיא הימני”, ירשה לעצמו לעשות את מה שהם מרשים ודורשים מנשיא שמאלני – הם יטרפו אותו חי. מפני שלהם – מותר. המדינה שלהם.



עכשיו יש להם נשיא. הוא שלהם. הם מייעדים לו משימה, ומטעינים אותו באנרגיות, כדי שיתגבר על ביקורת, מהאגף של הלא נחשבים. תחת הכותרת, “לך על זה פרס“, כותב התועמלן יואל מרקוס את המילים הבאות: “הגיעה עת ההתחשבנות האישית שלו עם הפוליטיקאים שהתעללו בו, ושלא אפשרו לו להגשים את החלום של מזרח-תיכון חדש שכה הרבו ללעוג לו” (הארץ / 17.7.07)

ועוד מאותו מאמר: “כל מה שלא נאסר עליו במפורש, מותר לו. יש לו הדחף הבלתי נלאה לחתור להסדר שלום. יש לו המוניטין, יש לו המיקרופון ויש לו פה. אל תיתן לקנאים ולסרבני השלום מנוח. לך על זה פרס“. אדון מרקוס, רוצה לראות את פרס, כנשיא פוליטי אקטיבי, חותר ללא לאות לשלום. זה אותו שלום, שבזכותו רוצח המונים פלשתיני קיבל פרס נובל, וסוחרי המצבות וכיסאות הגלגלים, עשו עסקים לא רעים.

תגידו למרקוס, שההצדקה היחידה לקיום מוסד הנשיאות היא הפצת מסרים מאחדים, והוא יגחך. מרקוס לא לבד. הוא קרנף בעדר קרנפים מוגנים, שראייתם את המציאות, היא של “טובים” ו”רעים”. כל דפוק מהמחנה שלהם, עדיף עשרת מונים על גאון ממחנה היריב.

יום קודם, כתב חברו לעדר עוזי בנזימן את המסר הבא: “במקום להתאמץ לקושש לעצמו שאריות, מוזמן הנשיא החדש להתייצב בראש מחנה השלום הישראלי, ולהשתמש ביוקרה הגלומה במשרתו כדי לפעול במרץ ליישוב הסכסוך עם הפלשתינים”.

בנזימן מזמין את הנשיא החדש להתייצב בראש מחנה השלום. מזמין! מותר לו. מרקוס דוחק בנשיא, ובנזימן מזמין. המדינה שלהם. מבחינתם, אין מחר. הם לא מעלים על דעתם, שבעתיד – אולי- יהיה נשיא שייבחר ממחנה הימין. ואם יום כזה יגיע, ו”הנשיא הימני”, ירשה לעצמו לעשות את מה שהם מרשים ודורשים מנשיא שמאלני- הם יטרפו אותו חי. מפני שלהם מותר. המדינה שלהם.

זה שהם חושבים שהמדינה שלהם- זה בסדר. אבל זה שהם חושבים שהמדינה רק שלהם, מוכיח יהירות אינסופית. הנשיא הוא תקוותם. זה אותו פרס שבספטמבר 93, ראינו אותו נוהג ב”אוטובוס השלום”. הזהירו אותו שהאוטובוס הזה בלי מעצורים, והוא השיב: “בדיוק בגלל זה אני אוהב לנהוג בו. איתו אפשר להגיע מהר למציאות חדשה”. עשרות לוויות ביום, לא שכנעו אותו, שזה אוטובוס דמים.

עכשיו אדוני הארץ: מרקוס, בנזימן, עקיבא אלדר ואחרים דוחקים בו, לאחוז שוב בהגה. הם כבר ישכנעו רבים, לעלות לנסיעת שלום מטורפת. הם לא רוצים אותו נשיא של כולם. הוא יודע את זה. עוד בטרם נשבע אמונים בכנסת, העניק הבלתי נלאה ראיון לרשת זרה שבה אמר: “אנחנו צריכים להיפטר מהשטחים”.

בנאום ההשבעה שלו הוא חשף: “חלמתי להיות רועה צאן”. ואם יורשה לי לרגע, להיות פסיכולוג בגרוש- אז על חלומו של מר פרס, פרויד היה אומר שהחולם יודע, שגורלם של כל הכבשים, להישחט!

לקרנפים האלה שדוחקים בנשיא להוביל מחנה, לא מגיעה דמוקרטיה. הם סולדים מעקרונותיה, ולא מכירים בכללי המשחק. תגידו להם, שאין דבר כזה דמוקרטיה, בלי חילופי שלטון, והם יתגלגלו מצחוק. בדמוקרטיה שלהם יש! מבחינתם, אין שנואים יותר מהיריבים האידיאולוגיים. לשלטון שהם חפצים ביקרו – אפילו יהיה מושחת עד היסוד –  אין אלטרנטיבה.

ב- 73, השלטון “שלהם” המיט עלינו את אסון יום הכיפורים. אני שם את ידי באש, אם בבחירות שלאחר מכן (74), רצו הקרנפים האלה בחילופי שלטון. וזה, למרות שהאלטרנטיבה מעולם לא נוסתה. בגין, שמיר ונתניהו- מעולם ולעולם, לא היו לגיטימיים בעיניהם. שלטון ימני נחשב כשלטון זר. מפני שהמדינה שלהם. רק שלהם…

הערבים שטוענים לזכות-השיבה, רואים בהם קרן אור…



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר