היהודים והערבים, ישראל והפלשתינאים: אחרי כל השגיאות שנעשו – מה עכשיו?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/57874

כאשר מוסדות המדינה גוררים את רגליהם ומפחדים מלהביע עמדה באשר להסדר המדיני באזורנו – זה הזמן להעביר את ההכרעה ישירות למשאלעם: הציבור יחליט מהו ההסדר הרצוי, הממשלה תפעל למימושו, וההסדר שיגובש על ידה יובא למשאלעם נוסף, על פי חוק היסוד הקיים בעניין משאלי העם.

שמחה ניר, עוד

נא להכיר את ספרי החדש:

Donald J. Netanyahu and Benjamin Trump

למכירה באמזון ובחנויות הספרים המובחרות

בן 81 שנים אנוכי היום (15.6.2020), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

לייקלדף הפייסבוק עוד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת שק בתחת“?

בגץ 8743/14, שמחה ניר, עוד, נהוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה

איכן אנחנו, מדינת ישראל, עומדים כיום?

במה טעיתי

אכן, למדינת ישראל יש הזכות להגן על עצמה!

איך הגענו למצב הזה, לדילמה של “לא לבלוע ולא להקיא”?

בימים ההם

מפעל ההתנחלויות, על רגל אחת

על פתרון שתי המדינות

על המגרש הפוליטי

ובזמן הזה: הפתרון המוצע על ידי

Peace for Israel, or: The Moment of Truth – My Plan

מוזמנים להגיב, מוזמנים לחלוק

ומה בדבר הצעה קונקרטית“?

הערה חוזרת למייחסים לי מוטות פוליטית

הקדמה

אני מבקש מכל החכמים שנוהגים להתווכח עם הכותרות של מאמרי, כאילו קראו אותם – אל תקפצו על רגליכם האחוריות, משום שאתם לא יודעים מה יש לי בהמשך, ומשום שבסופו של המאמר אני משאיר לכם פתוחות את כל האופציות שפתוחות לכם גם היום.

מי שעקביו נעוצים בקרקע עד כדי כך שהוא אינו מוכן לשמוע דיעות אחרות – פטור מלקרוא גם את המאמר הזה, אבל כדאי שיזכור: מי שלא מוכן לכרות את אזנו לזולת, יבוא הזולת לכרות את אזנו.

יותר משאני מבקש שתסכימו אתי, אני מבקש מכם, הקוראים, לגלות יושר אינטלקטואלי, ולהיות ישרים – במיוחד עם עצמכם: מי שחושב שמדינת ישראל לא עשתה שגיאות בנושאים בהם אני מדבר כאן – שיגיד לא עשינו שום שגיאות, הכל היה מתוכנן מראש, וגם אם לא – בדיעבד היינו עושים בדיוק את אותו הדבר.

איכן אנחנו, מדינת ישראל, עומדים כיום?

כתיבתם של הדברים האלה החלה בעיצומו של מבצע שומר החומות. כעת (23.5.2021) הפסקת האש השלימה את יממתה השנייה, אבל אף אחד לא יכול לדעת אם היא תאריך ימים, ומתי יבוא הסיבובהבא.

מדינת ישראל לא הייתה מוכנה דיה למבצע הזה, כאשר החמאס התכונן לו ללא הרף מאז המבצע האחרון, שאני לא טורח לזכור מה היה שמו, ומתי הוא התקיים.

כאשר החמאס הציב למדינת ישראל אולטימטום, היא לא הייתה מודעת ליכולותיו הצבאיות המשופרות של החמאס, וגם לא לנחישות שלו.

מדינת ישראל גם לא הייתה מודעת לכך שהקהילה הבין לאומית נעשתה פחות סובלנית לשטיקים של בנימין נתניהו, ושבבית הלבן יושב נשיא שוחר שלום, שאינו תלוי בבייס האוונג’ליסטי לבחירתו מחדש, ושהוא אחד הפוליטיקאים האמריקאים המנוסים ביותר בענייני מדיניות החוץ.

מדינת ישראל חשבה לתומה שבבית הלבן עדיין יושב מנהיג העולם החופשי“, “צ’רצ’יל של המאה ה-21”, “הדבר הכי טוב שקרה לאמריקאים“, תארים אשר ג’ו ביידן, הידוע גם בכינוי ג’ו הישנוני, לא זכה להם, לשמחתו ולשמחתנו.

מה שברור הוא זה שהמבצע הזה היה אחד משרשרת בלתי פוסקת של מבצעים שנועדו למגר את הטרור, אחת ולתמיד“: אחת לכמה שנים, בגבור הטרור, אנחנו יוצאים למבצע מהסוג הזה, כאשר מתחילים בהפצצות ריכוך מן האוויר, הפגזות ריכוך מהשריון והארטילריה, ובסוף – “כניסה קרקעית“.

מדוע כניסה קרקעית? משום שהמומחים בענייני המלחמה אומרים שמבצע כזה לא יכול להשיג את מטרתו בלי כניסה כזאת.

כך אמר, בעיצומו של המבצע, גם שר האוצר, ישראל כץ, החבר בקבינט הביטחוני (14.5.2021):

הקבינט קיבל החלטה לא להגביל בזמן, אלא לאפשר את השגת המטרות. אני חושב שמה שקרה הלילה ממה שפורסם זה שינוי אסטרטגי, היכולת להכות בראשי החמאס והג’יהאד מתחת לקרקע על סמך יכולת מודיעין. אנחנו צריכים לגבות מחירים גבוהים ככל שניתן מאלה שעוסקים בטרור”.

ולשאלה מתי נקודת האיזון הזאת קורית, הוא עונה (ההדגשות שלי):

לא הגענו אליה, כל פעם מקבלים דיווחים, רואים את המתרחש. בלי כניסה קרקעית מסיבית אי אפשר לשתק את הירי ואלה דברים שכבר דנו בהם בעבר, וכרגע אני לא רואה דבר כזה שעומד לקרות אלא אם כן יהיה צורך. והמחיר הוא מחיר כואב של ירי על מדינת ישראל, גוש המרכז והדרום. אבל מדינת ישראל מוכיחה שהיא מוכנה לשלם את המחיר כדי לגבות מחיר ולפגוע באופן קשה ביכולת הפעולה של הגיהאד והחמאס“.

אכן, כניסה קרקעית כרוכה באבדן חייהם של חיילים, וכאשר מספר הארונות מגיע ל-70 100, או 150 – בנקודה מסויימת האם העברייה הקולקטיבית קופצת על רגליה האחוריות, עוצרת את המבצע ומחזירה את הבנים הבייתה.

גם לקהילה הבינלאומית יש say בנושא הזה, והיא מתערבת כאשר מספר הנספים בצד השני מגיע ל-2000 או 3000, אבל מי מתחשב בקהילה הבינלאומית, כי הרי אנחנו עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב.

היה ברור שהמבצע הזה יגיע בקרוב, וגם זה ריטואל החוזר על עצמו: כאשר מנהיגינו מדברים על תג מחיר“, וכדומה, ברור שהם מיצו את כל הארסנל המדיני שיש להם ושהם סבורים שהם מפחידים את האויב, כאשר גם האויב מכיר את הריטואל הזה, וכאשר הארסנל המדיני מתמצה, באה המלחמה.

איך אמר קרל פון קלאוזביץ? “המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים“, ואני מבין את זה כך שהמלחמה באה כאשר המדיניות כושלת, וזה מביא אותנו אל המלחמה שאך הסתיימה, הקרוייה גם מבצע שומר החומות, שגם היא באה כאשר המדיניות של מדינת ישראל כשלה במניעתה (בהמשך אכנס גם לשאלה אם בנימין נתניהו יזם את ההתלקחות, נתן לה להתפתח, או שניסה לבלום אותה – וכשל).

במה טעיתי

כאשר המבצע הזה החל, חזרתי והזכרתי איך האם העברייה הקולקטיבית והקהילה הבין לאומית עוצרות מבצעים כאלה, אבל הפעם דיברתי רק על האם העברייה, כי לפי כל ההיגיון הצבאי, דיבורי הפוליטיקאים (ראו לעיל, ישראל כץ) ושאר המקובלות היינו עתידים להגיע עמוק אל תוך הכניסה הקרקעית, ולפי ההיגיון הפוליטי שייחסתי לבנימין נתניהו (וגם בכך כשלתי) לא היה כל טעם במבצע, בלי השגת כל מטרותיו, ולא ניתן היה להשיגן ללא כניסה קרקעית.

אלא מאי?

גו’ הישנוני לא אוהב שיפריעו לו לישון. הוא לא רוצה להיות מנהיג העולם החופשי“, לא צ’רצ’יל של המאה ה-21”, ולא “הדבר הכי טוב שקרה לאמריקאים“. הוא רוצה לישון כמה שעות ביממה, ובשאר הזמן לעסוק בדברים שהוא מייחס להם עדיפות וקדימות גבוהות יותר.

המבצע שלנו נתקע לו כעצם בגרון, והוא לא יכול היה לומר זה לא ענייני, מסיבות ברורות, אז הוא רצה לגמור מהר, ולרוץ לספר לחבר’ה.

מה עשה?

ראשית – הוא אמר לביבי אנחנו מכירים בזכותה של מדינת ישראל להתקיים ולהגן על עצמה, ובכך ניטרל כל אפשרות שביבי יגיד עליו שהוא אנטישמי”.

בנקודה הזאת התחילו לחצים על ביידן מתוך מפלגתו שלו, וגם הקהילה הבין לאומית התחילה לומר את דברה.

אז ביידן כאילללולא שם לב ללחצים האלה, אבל הוא הפעיל את הדיפלומטיה השקטה שלו: במקביל להפגזות הריכוך הגלויות על נתניהו (דרישה לדהאסקלציה עוד היום“), הוא שוחח עם נתניהו שמונה פעמים, וגם עם נשיא מצרים עבד אלפתאח אסיסי, עם עבדאללה מלך ירדן, וכנראה שעם עוד בעלי השפעה, והתוצאה הייתה שתוך 24 שעות הייתה הפסקתאש כציפיותיו, והוא יכול היה להתפנות לעיסוקיו (וכאמור לעיל, הוא ניטרל כל אפשרות שביבי יגיד עליו שהוא אנטישמי).

ואגב אורחא, תוך יום אחד (מהיום ה-121 ליום ה-122 לכהונתו) ה-net approval rating שלו עלה בכמעט 2 נקודות אחוז.

ביבי לא הבין שביידן הוא אחד הפוליטיקאים הכי משופשפים בארהב בענייני מדיניות החוץ, וחוץ מזה, הוא גם לא תלוי בבייס האוונגליסטי, ואיתו אי אפשר להתחכם – אולי עכשיו ביבי יבין יותר.

צריך להגיד תודה לגו ביידן, שלא הלך בדרכו של מנהיג העולם החופשי, שכבר הוכיח, בארבע שנותיו בבית הלבן, שהוא מוכן לתת למדינת ישראל להיכנס עם הראש בקיר, אם זה יועיל לו פוליטית.

ותודה מיוחדת מגיעה לו מהאם העברייה הקולקטיבית, שהפעם לא נאלצה לספור ארונות.

ואני שמח שטעיתי.

אבל לפני שנמשיך, נסיר מעל הפרק פיסת דמגוגיה בדמות טענה נכונה, אבל לא רלוונטית.

אכן, למדינת ישראל יש הזכות להגן על עצמה!

מי שמותקף, מי שיש סכנה לחייו, לבריאותו, לרכושו, או לאלה של יקיריו, רשאי להגן על עצמו – על כך אין מחלוקת.

הזכות הזאת שמורה גם למי שבטיפשותו נגרר למצב הזה, או אפילו נכנס אליו ביודעין.

כך, למשל, אם אישה מסתובבת בשכונת מאה שערים בירושלים בלבוש לא צנוע: מבחינת החוק זה מותר לה (כנראה), אבל אם יתקפו אותה, זה יהיה בגלל טיפשותה, ואני אפילו לא צריך להיכנס למקרה שהיא עשתה זאת כפרובוקציה.

היא יכולה – ובצדק – לטעון כי תוקפיה אשמים, כי גם על מאה שערים חלים חוקי המדינה, ושמי שרגיש למראה אישה בלבוש לאצנוע לא חייב לנעוץ בה את מבטיו.

היא יכולה להתלונן עליהם במשטרה.

היא יכולה להגיש נגדם גם תביעה אזרחית, ולזכות, בכפוף לכך שבית המשפט יכול לחשב לה אשם תורם“, אשר עשוי, במקרים מסויימים, להגיע כדי 100%, ואולי אפילו תתקבל טענתם של הנתבעים בדבר הסתכנות מרצון“.

בכל מקרה, האישה הזאת נהגה בטיפשות – אלא אם היא באמת רצתה ביודעין להשיג משהו, ולקחה הן את הסיכון שהיא תיכשל בהשגת מטרתה, ותצטרך לשלם את מחיר הכישלון.

מכל מקום – אין החולק על זכותה של הטיפשה להתגונן מפני הקמים עליה להכותה.

מדינת ישראל לא רצתה להגיע למלחמה הזאת – אבל היא הגיעה כנגד רצונה (ובהמשך אכנס גם לטענה שבנימין נתניהו בישל אותה במכוון, כדי לטרפד את ממשלת השינוי).

מדינת ישראל תמרנה את עצמה – ביודעין או בלא יודעין – למצב בו החמאס מציב לה אולטימטום, ומעמיד אותה בפני הדילמה: להפגין חולשה ולהיכנע לאולטימטום, או להסתכן במימושו.

לבחור בין נבלה לטריפה.

אז אנחנו בחרנו באפשרות השנייה, בין השאר – כך אני מניח – על סמך ההנחה שהם לא ערוכים לכך, ושהם יודעיםשזה לא כדאילהם.

כן, אתם כבר זוכרים: גם בשנות הזחיחות שאחרי מלחמת ששת הימים גיבשנו את הקונספציההמפורסמת לפיה הערבים יודעיםשזה לא כדאילהם, אבל האידיוטים האלה לא ידעו שזה לא כדאילהם – והשאר היסטוריה.

היסטריה שעלתה לנו בחייהם של קרוב ל-3000 חיילים.

ומה אנחנו עושים עכשיו?

במקום לעשות את חשבוןהנפש מדוע הגענו לכך, כנגד רצוננו, אנחנו עסוקים בהגנה על זכותנו להגן על עצמנו – זכות שאינה שנוייה במחלוקת.

ומה מחמם את הלב יותר מאשר שוחחתי עם הנשיא ביידן“, עם כל הבכירים בוושינגטון, ועם אלף נשיאים וראשי ממשלה, וכולם הכירו בזכות קיומה של מדינת ישראל, ובזכותה להגן על עצמה“.

נכון, כולם הכירו (גם אני מכיר, למי שמפקפק בכך), אבל אף אחד לא אמר לביבי: מר נתניהו, על כך אין מחלוקת, אבל מה עשיתם כדי לא להגיע למצב הזה, ומה אתם עושים כדי לשים סוף למעגלהדמים הזה?

אם הם היו קוראים את ספרי Donald J. Netanyahu and Benjamin Trump: On the Israeli-American Interface in the Netanyahu-Trump Era – A Glimpse at an Era in Demise, with a View to the Future, הם היו יודעים מה לשאול את ראש ממשלתנו, ומה לענות לו על תשובות-ההבל שלו.

איך הגענו למצב הזה, לדילמה של “לא לבלוע ולא להקיא”?

לשאלה הזאת יש תשובה המתייחסת לזמן הזה, ותשובה המתייחסת לימים ההם.

התשובה המתייחסת לזמן הזה מושתתת על ההנחה לפיה אם למישהו יש אינטרס ויכולת – הוא יבצע את מה שתואם את האינטרס שלו.

בזמן הזה האחריות על כך שלא ניקלע למצב שאינו רצוי לנו רובצת לפתחה של הממשלה, ובעיקר לפתחו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

מהאחריות הזאת נתניהו לא יכול להשתחרר, אפילו עשה את כל הדרוש כדי להימנע מהמצב הזה, אבל השאלה היא אם הוא באמת רצה בכך, ועשה את כל הדרוש כדי להימנע מהמצב בו החמאס מציב לנו אולטימטום, וקובע לנו מתי תתחיל המלחמה, ומה יהיה גובה הלהבות.

התשובה לכך היא שלילית.

כידוע, בנימין נתניהו גרר את מדינת ישראל לארבע מערכות בחירות יקרות ומיותרות במשך שנתיים – והכל כדי לשמור על שלטונו.

במועדי א’, ב’ ו-ד’, הוא כשל בניסיונו להרכיב ממשלה, ובמועד ג’ הוא הצליח בדרכי רמייה, “בלי טריקים ובלי שטיקים”, לגרור את בני גנץ לממשלת חילופיםרוטציונית, בה גנץ יהיה ראש הממשלה אחרי שנה וחצי.

לנתניהו לא הייתה כל כוונה לקיים את הרוטציה, וחיש מהרה הוא פרק את החבילה, והוביל אותנו לבחירות מועד ד’, שגם אחריהן הוא כשל בהרכבת הממשלה, ועם פקיעת המנדט שקיבל מנשיא המדינה, עברה מלאכת ההרכבה לידיו של יאיר לפיד.

בשלב הזה הבין נפתלי בנט שלנתניהו אין ממשלה, והסיכוי הפוליטי שלו נמצא בחצרו של לפיד, אשר הבטיח לו להיות ראשוןברוטציה. עוד הבין בנט כי אחרי שנתניהו נתן הכשר לרעמ בראשות מנסור עבאס, גם ממשלת לפיד-בנט יכולה להתבסס על אצבעותיה של הרע”מ.

המו“מ הקואליציוני בניצוחו של לפיד התקדם במהירות, ואחרי כשבוע ימים (מתוך 28 הימים בהם הוא יכול היה להרכיב את הממשלה) נראה היה שהמו”מ מתנהל למישרין, למרות חילוקי-הדיעות שהיו פה-ושם, כאשר הצדדים מנויים וגמורים להביא קץ לשלטונו של נתניהו.

האינטרס של נתניהו היה, ועודו, לטרפד כל ממשלה שלא בראשותו, אפילו אם הדבר יגרור בחירות חמישיות, ששיות או עשיריות.

המלחמה מול החמאס הביאה לו את פרישתו של בנט מרעיון ממשלת השינוי, וחזרתו להסתופף בצל קורתו של נתניהו, וההסבר שלו, של בנט, היה ש“לרגל המצב” אין היתכנות לממשלה עם הערבים – ממש אלה שנתניהו עצמו הכשיר במוידיו, אחרי שהוא הבטיח שהם לא יהיו האצבע ה-61” שתתמוך בממשלתו.

בכך הגשים נתניהו את האינטרס שלו, וכידוע, חזקה על אדם שהוא מתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו.

באנגלית קוראים לכך rallying around the flag (“התקבצות סביב הדגל“), התאחדות עם המנהיג בשעת צרה לאומית, ואחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הקפיצה בapproval rating של נשיא ארהב ג’ורג’ בוש הבן, עם אירועי ה-11 בספטמבר, 2001, שהרימו תוך יום את התמיכה בו מ-51% ל-88%.

בין במתכוון, בין בחוסר שליטה על המצב, האחריות לפתיחת הלחימה עם החמאס רובצת בלעדית לפתחו של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל.

זה התרחש בזמן הזה, ומכאן לימים ההם.

בימים ההם

מלחמת השחרור של מדינת ישראל הסתיימה עם הסכמי שביתת הנשק משנת 1949.

ודוקו: לא “הפוגה” (truce), לא “הפסקת פעולות האיבה” (cessation of hostilities), לא “הפסקת אש” (cease-fire), אלא “שביתת נשק” (armistice).

ההבדלים בין כל אלה מוסברים כאן, ואני אביא רק את הנוגע לשביתת הנשק:

An armistice is a formal agreement to cease all military operations in a conflict permanently. It ends the war, but it does not establish peace; for that, a peace treaty must be negotiated and ratified. But in an armistice, the parties make a commitment to stop trying to settle their differences on the battlefield.

כאשר מדינת ישראל חתמה על הסכמי שביתת הנשק, היא לא התכוונה למשהו זמני, לצורך התארגנות, פינוי נפגעים, התחמשות וכו’, אלא להסדר קבוע, לקראת הסכמי שלום בעתיד כלשהו.

בעשותה כן היא ויתרה לעולמים על “גבולות ההבטחה האלוקית” (מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת), על הצהרת בלפור, על ועידת סן רמו, על “שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן”, ואפילו על גבולות “ארץ ישראל המנדטורית” – מן הים עד הירדן.

מדוע ויתרה ישראל על החלומות המגלומניים האלה?

משום שהיא איבדה 6000 חיילים – מספר השקול כנגד למעלה מ-3 מיליון חיילים אמריקאים במונחי האוכלוסייה האמריקאית של היום, ומשום שהיא העריכה שהישגים טריטוריאליים נוספים (ראו כמה אני נזהר מהמילה כיבוש“) אינם בגדר האפשרי, ועלולים לעלות לנו ביוקר מבחינת חיי אדם (ואולי אפילו להרע את מצבנו מבחינה טריטוריאלית).

בשנת 1967 הפרו מצרים, סוריה וירדן את הסכמי שביתת הנשק, תקפו אותנו מדרום, מצפון וממזרח, ואנחנו ניהלנו מלחמת הגנה, מלחמת אין-ברירה מוצדקת, אשר בסיומה מצאנו את עצמנו אוחזים בכל חצי האי סיני, ברמת הגולן ובגדה המערבית של הירדן.

יכולנו לומר למדינות האלה אתן הפרתן את הסכמי שביתת הנשק, ועכשיו גם אנחנו פטורים מהם, ואנחנו חוזרים וממשכים את מלחמת השחרור, מאותה הנקודה בה היא נעצרה.

יכולנו לומר – אבל לא אמרנו.

לא אמרנו, בין השאר משום שלהמשיך את מלחמת השחרור היום, זה סיכון חייהם של 10,000 עד 50,000 חיילים בלי שהשגת המטרה אכן מובטחת.

כך מסכמת ועדת אדמונד לוי, יקירת הימין, את המצב, כפי שהבאתי במאמר אם לא הירדנים, מי היה הריבון עד 1967?:

מדינת ישראל יכלה להחיל את ריבונותה על יו”ש באופן חדצדדי, כפי שעשתה לגבי ירושלים המזרחית ורמת הגולן, אולם היא לא עשתה זאת. היא יכלה לפנות למוסדות האו”ם או לכל גוף בינלאומי מוכר אחר (אם יש כזה, וכנראה שאין) ב”תביעה” להכרה בריבונותה על יו”ש, אולם גם את זאת היא לא עשתה.

ונשאלת השאלה מדוע ועדה אפוליטית כזאת מוכרחה הייתה לחנוק את מדינת ישראל ביחסה לה “תביעת זכות” שהיא – המדינה – כלל לא ידעה שיש לה תביעה כזאת.

האמת? מדינת ישראל לא מעזה “לתבוע” ריבונות על יו”ש.

היא לא מעזה, כי אין בציבור הישראלי רוב לשום הסדר מדיני בעניין הזה;

היא לא מעזה, כי היא לא רוצה הסתבכות בינלאומית;

היא לא מעזה, כי היא לא רוצה מדינה דולאומית;

היא לא מעזה, כי היא לא רוצה לתת לערביי האיזור שוויוןזכויות פוליטי, אשר יעניק להם, תוך זמן לא רב, רוב בכנסת.

והיא לא מעזה, כי המצב הנוכחי דווקא מאוד נוח לה.

לחוסר התשוקה הישראלית לריבונות על יו”ש נמצא ביטוי גם בדוח הוועדה עצמו:

לצד המחוייבות הבינלאומית לנהל את השטח ולדאוג לזכויות האוכלוסייה המקומית ולסדר הציבורי, לישראל הייתה איפוא הזכות המלאה לטעון לריבונות על שטחים אלה, וכך סברו ממשלות ישראל לדורותיהן, אולם הן בחרו שלא לספחם, אלא לנקוט בגישה פרגמאטית כדי לאפשר את קיומו של משא ומתן לשלום עם נציגי העם הפלסטיני ומדינות ערב”.

בסיום אותו המאמר אמרתי:

טליה ששון, אדמונד לוי – מי צריך אותם?

עו”ד טליה ששון, עובדת מדינה, נתבקשה ע”י ראש הממשלה, בשעתו, אריאל שרון, לבחון את מעמדה של מדינת ישראל בשטחים, והיא למדה וחקרה את הנושא, והוציאה דוח.

לימים גברו הקולות המייחסים לדוח ולכותבתו מוטות פוליטית, והממשלה הנוכחית מינתה, כאמור, ועדה אפוליטית, היא ועדת אדמונד לוי, אשר הוציאה דוח הפוך, חף ממוטות פוליטית. כמובן שגורמים כמו שלום עכשיו טוענים את ההיפך, דהיינו שוועדת אדמונד לוי היא ועדה פוליטית בלבוש משפטי. הנימוק של שלום עכשיו הוא ש”בניגוד לוועדות מייעצות קודמות, שבהן היה היועץ המשפטי לממשלה שותף להקמתן ולהמלצותיהן (כפי שהיה למשל בדו”ח טליה ששון בנוגע למאחזים), ועדת לוי מונתה בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. עצם הקמת הועדה פוגעת באמון הציבור ברשות אכיפת החוק, והיא נסיון פסול להקים מסלול “עוקף” יועמ”ש”.

הנה כי כן, כל צד פוליטי טוען שהדוח “שלו” הוא “מקצועי אפוליטי”, והדוח של יריבו הוא “דוח פוליטי”, ומי אני הקטן, שאכריע ביניהם.

מדינת ישראל סיפחה לעצמה את מזרח ירושלים, וכאשר הדבר נעשה אני שתקתי, כי אני לא נוגע בפוליטיקהנטו.

כאשר מדינת ישראל סיפחה לעצמה את רמת הגולן, גם אז אני שתקתי, כי אני לא נוגע בפוליטיקהנטו.

כאשר מדינת ישראל עמדה לספח לעצמה את שני השטחים הנ”ל, היא לא הקימה ועדות, ולא ביקשה חוותדעת משפטיות. היא הייתה ערה לקשיים הבינלאומיים, אבל עשתה את מה שהיא הבינה שצריך לעשות, בבחינת לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודם.

וכך הווה גם כאשר מדינת ישראל החליטה ליישב את גוש קטיף.

מבחינתי מדינת ישראל יכולה, איפוא, לספח, בלי שום ועדה “מייעצת”, גם את איו”ש. זה אמנם הרבה פחות מהציפיות שלי (מג’יברלטר ועד קמצ’טקה, ואחרכך נדבר), אבל אני לא רואה שהיא עושה את זה.

אז זהו בדיוק העניין: למערכת הפוליטית של מדינת ישראל מעולם לא היה האומץ להחליט מה לעשות עם השטחים“, ולעמוד בקומה זקופה מול אזרחיה ומול העולם כולו. היא גררה רגליים, ונתנה לאחרים לקבוע את העובדות בשטח.

והתוצאה היא, בין השאר, שכיום אנחנו נגררים מדילמה לדילמה, וצריכים לבחור בין אפשרות רעה אחת לשנייה, כאשר לא ממש רצינו להיקלע למצבים האלה.

והדילמה אם להיכנע לאולטימטום של החמאס, או להתעלם ממנה, היא תוצאה – אחת התוצאות – של גרירתהרגליים הלאומית שלנו: זה התחיל בשטחים“, המשיך לירושלים, הניע את החמאס להציב לנו את האולטימטום, ועכשיו אנחנו צריכים להגן על זכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה“.

אוקיי, הצלחנו, ועכשיו כל העולם מכיר בזכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה“, והשאלה היא מה הלאה, וגם כאן יש לנו תשובה לטווח הקצר, ותשובה לטווח הארוך.

לטווח הקצר היינו צריכים לנהל את המלחמה כמו שמנהלים מלחמה, ולממש את זכותנו להגנה עצמית, וזה כולל גם את הצורך לזכור שכל הסבבים הקודמים נעצרו כאשר ספירת הארונות הגיעה ל-70 או 100, והאם העברייה הקולקטיבית הגיעה לסף הסיבולת שלה, וגם את הצורך להביא בחשבון גם את הקהילה הבין לאומית, שסף הסיבולת שלה הגיע ל-2000 או 3000 בצד השני (לרוב הם באו פחות או יותר ביחד), אבל מאז ידיד ישראל דונאלד טראמפ השתן עלה לנו לראש, וחזרנו להיות עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב“.

הבעייה שלנו היא שהגויים הפוסטטראמפיים של היום עצמאים מכל תלות פוליטית בבייס האוונג’ליסטי של טראמפ, וכפי שציינתי לעיל, גם ג’ו ביידן, שאמנם קיבל כמוצדקת את זכותנו להתגונן, וגם אמר שפעולותינו בעזה לא היו בלתימידתיות” – גם הוא גילה רצון לראות את המבצע הזה מגיע לסיומו, יותר בזמן קריב, מאשר בעגלה.

הפעם המבצע הסתיים ללא הכרעה, וגם ללא החזרת השבויים והנעדרים. הדבר היחיד שייצא מזה הוא שנתניהו ושות’, כצפוי, התהדרו בכך שהם נתנו לחמאס מכה אנושה, שספק אם הם יתאוששו ממני במהרה“, ושיקרו באמירה שהמבצע השיג את כל מטרותיו, והסכמתנו להפסקת האש באה על פי החלטתנו, ולא בגלל לחצים מחוץ” (גיחיגיחי).

מה שאנחנו רואים שוב ושוב, ומתעלמים ממנו שוב ושוב, זה שבלי פתרון מדיני אנחנו נחזור לסרט הזה שוב ושוב, ומה שמעניין הוא זה שהתרחיש הזה חוזר על עצמו, בעיקר כאשר ביבי נמצא ערב בחירות, והוא צריך להעלות מנחה לבייס שלו.

ראו: כנסת 22, בין בחירות לקואליציה (ג): על שיקולים זרים ופסולים בהחלטות שלטוניות, שם אני מציג את השאלה אם העיתוי בו בוצע חיסולו של בכיר הג’יהאד האיסלאמי בעזה, אבו בהאא אל–עטא, נקבע משיקולים פוליטיים של בנימין נתניהו, אם לאו.

על שורש הבעייה הפוליטית, מיד בהמשך.

מפעל ההתנחלויות, על רגל אחת

סיפור ההתנחלויות ידוע: הן לא קמו על פי החלטה רשמית של המדינה.

המפעל הזה תחילתו במעשה מרמה: בליל הסדר התשכח, הראשון לאחר מלחמת ששת הימים, שכרה קבוצת יהודים בראשות משה לוינגר את מלון פאסט בחברון, “רק לליל הסדר“, כאשר הם כלל לא התכוונו לצאת ממנו במוצאי החג.

ההתנחלותהזאת הייתה יריית הפתיחה, לכל ההתנחלויות שאנחנו מכירים היום.

ההתנחלויות האלה לא החלו תחת שלטון הימין, אלא תחת שלטון השמאל, אשר ראה כי ההתנחלויות מהוות סחורהאלקטורלית, ואף השתבח בה (“קמות התנחלויות ומעמדנו המדיני איתן”):

למה שאלה הובילו – בהמשך.

על פתרון שתי המדינות

מיד לאחר מלחמת ששת הימים נשמעו במקומותינו קריאות לכונן בשטחיםמדינה פלשתינאית, אבל הקוראים לכך הוקעו בשער בת רבים, והיו למוקצים מחמת מיאוס.

במהלך השנים השנים שחלפו הבינו יותר ויותר ישראלים שבלי פתרון שתי המדינות נהפוך למדינה בה יתפתח רוב ערבי, כאשר בשלב הראשון הערבים והחרדים יהוו רוב בכנסת, אנחנו (היהודים הלאחרדים) נישא בעול המסים וניהרג בשדות הקרב, ואילו הם ימשיכו ליהרג באוהלה של תורה, ובשלב הבא הערבים יהיו הרוב – אחלה מדינה יהודית.

גם ברחוב הערבי גברה התמיכה בפתרון שתי המדינות (כולל, כמובן, הכרה הדדית במדינת ישראל ובמדינת פלסטין), ובשלב כלשהו התמיכה בפתרון הזה צברה תמיכה של יותר מ-50% אחוז בשני הצדדים.

אלא מאי? למרבה הפרדוקס, ככל שהפתרון הזה התקרב, כל הוא התרחק עוד יותר, והוא התרחק משום שהתפשטות ההתנחלויות ועיבויין יוצרת מצב בלתיהפיך, ושיעור התמיכה בפתרון הזה ירד אל מתחת לקו ה-50%, בשני המחנות.

על המגרש הפוליטי

לבעייה הישראליתפלשתינאית יש, תיאורטית, כמה פתרונות אפשריים, שהעיקריים בהם הם:

(א) פתרון שתי המדינות לשני העמים – ישראל ופלסטין – החיות זו לצד זו;

(ב) מדינה אחת לשני העמים;

(ג) הנצחת המצב הקיים.

אפשר, כמובן, להעלות על הדעת פתרונות אחרים, ריאליים או הזויים – אנחנו מדינה חופshit, ומותר להעלות על הדעת כל מה שרוצים.

לימין הפוליטי אין שום בעייה: הוא בעד סיפוחם של כל שטחי איוש (לגבי רצועת עזה – אני לא בטוח).

גם לשמאל הפוליטי אין שום בעייה: הוא בעד פתרון שתי המדינות.

ולאלה גם אלה יש בעייה, שהם לא יוכלו להגשים את מאווייהם בלי תמיכה מסיבית מהמרכז הפוליטי.

וישנה בעיה גם למרכז הפוליטי – בעיקר הליכוד, אבל אפשר לצרף אליו גם את יש עתיד וכחוללבן: לאיזה צד שהם יפנו, הם יפסידו בוחרים: יתמכו בסיפוח, יתמכו במדינה הפלשתינאית – הימין במקרה הראשון, והשמאל במקרה השני, יגידו אמרנו את זה כל השנים, ועכשיו סוףסוף מבינים שצדקנו!”.

דבקות במצב הקיים היא מפלטו של המרכז הפוליטי, אבל לומר את זה בפירוש ובגלוי, זה לא הולך בשוק” – לא בשוק המקומי, ובוודאי שלא בשוק הבינלאומי.

אז מה עושים כשזה לא הולך בשוק?

שותקים בכל הנושא,לא מדברים עליו בבחירות, ובכל הזדמנות ראוייה או בלתי ראוייה מזמרים אנחנו בעד שלום, אבל אין פרטנר“, וכדומה.

ובנימין נתניהו מעמיד פנים שהוא תומך בפתרון שתי המדינות, מזגזג בין נאום בראילן לבין “לא במשמרת שלי”, ומרמה את כל העולם: גם את ברק אובמה, גם את דונאלד טראמפ, וגם אותנו, הציבור הישראלי, וברגע האמת, אחרי שהוא ליווה בהנהון את גיבושה של עיסקת המאה” – מתנת חברו הטובשל נתניהו לבחירות מועד ג’, הכוללת סיפוח ההתנחלויות, מחד, והקמתה של מדינה פלשתינאית, מאידך – וקיבל אותה ברוב הדר ועם – ברגעהאמת הוא אמר רגערגע: סיפוח כן, מדינה פלשתינאית – לא ולא!

ראו: ג’ו ביידן, מבט מקרוב (ב): ביבי, תגיד תודה לביידן!

ולא לשכוח גם את שגרירנו באום/ארהב, גלעד ארדן, שמתראיין אצל ג’ייק טאפר ב-CNN, ומשקר במצח נחושה ששישה ראשי ממשלה הציעו להם מדינה עצמאית, והם לא קיבלו.

אז לא: כל מה שהצענו להם היה נגושיאיישנזחסרי תכלה ותכלית להסדר כלשהו שאינו מדינה, ואפילו זה לא היה בכנות, אלא רק כדי להראות לעולם שאנחנו תאבישלום כפייתיים, ואילו הערבים אשמיםבכך שאין שלום בינינו לבינם.

חוץ מזה, מה שהיה – היה (אם אכן היה), אבל היום אנחנו בעידן נתניהו, והוא חותר בגלוי לסיפוח מלא, כאשר התושבים המקומיים בשטחים המסופחים לא יקבלו מעמד של אזרחים, אלא משהו מעין שבטים בדואים חסרימעמד.

ובכלל, איך אפשר לדבר על שלוםבין מדינה ללאמדינה?

ובזמן הזה: הפתרון המוצע על ידי

כאמור לעיל, אף מפלגה (חוץ מהימין המובהק והשמאל המובהק), לא מוכנה להביע עמדה באשר להסדר המדינה שישים קץ לקונפליקט הישראליפלשתינאי.

הפתרון שאני מציע הוא להעביר אל העם את ההחלטה על הפתרון הרצוי.

ההכרעה הלאומית תהייה במשאלעם דושלבי: בשלב הראשון תוסמך הממשלה לפעול למימוש הבחירה שתיקבע במשאל, ובשלב השני, אחרי שהממשלה תגיע לפתרון על פי ההסמכה, יתקיים משאל נוסף, אשר יאשר, או לא יאשר את ההסדר המדיני שייקבע – הכל על פי חוק יסוד: משאל עם הקיים.

עמדתי על כך בהצעת החוק בעניין משאלהעם הזה, וכעת אוסיף וארחיב.

את הרעיון הזה העליתי בספרי Donald J. Netanyahu and Benjamin Trump: On the Israeli-American Interface in the Netanyahu-Trump Era – A Glimpse at an Era in Demise, with a View to the Future, וכעת אני מציע אותו גם בעברית.

שימו לב שאני מעמיד את צרכי הביטחון של מדינת ישראל מעל הכל, אבל אני גם מתנגד לשימוש בתירוצי ביטחון מלאכותיים כתירוץ לגרירתרגליים ישראלית, בכל הנוגע להסדר המדיני באיזורנו.

כדי להעמיד את נושא הביטחון במקומו, אני מציע שנושאי הביטחון, ביחס לכל אפשרות שתעמוד למשאלהעם, ייבדקו עי גורמים מקצועיים, החפים מכל מוטות פוליטית.

זה הפתרון שאני מציע, שלב אחרי שלב:

Peace for Israel, or: The Moment of Truth – My Plan

This is a five-stage plan, the only way to try to achieve a peace agreement between the State of Israel and the Palestinians, after all the other “plans” have failed, leaving both the Israelis and the Palestinians swimming in their blood.

If this plan fails, too, it may be their “moment of truth”, bathing in blood for another 2000 years and blaming each other as to “who is to blame for not wanting peace” – an issue I don’t give a damn about.

The United States and the international community will have to support this plan, as detailed below.

The main feature, the axis of my plan, is the referendum. It is needed because, as I explain again and again, no politician will dare suggest any specific solution and take the risk of an end to his/her political career, while the individual voter has no such fears.

First, the five stages, in short:

A.  The State of Israel will define, tentatively, all the theoretically possible arrangements, such as: one state for both peoples, Israeli and Palestinian; two states for the two peoples, alongside each other; perpetuating the existing situation, or any other arrangement – realistic or not realistic.

B.   The State of Israel will determine the security prerequisites crucial in any of the tentative options that have been defined.

C.   Security experts will give a maximum-minimum non-political estimation of the risks – in human lives and/or in or any other parameter – involved in each of the options set.

D.   A referendum will take place, to let the Israeli public decide which option the government will be authorized to negotiate with the Palestinians.

E.    Pursuant to the referendum, the Israeli government will draft a peace agreement that will be submitted to the Palestinians, who will be able to accept it, reject it, accept it with modifications or offer a draft of their own.

The purpose of my plan is to put an end to the “war” about “who is to blame for being peace-refusers”, and push both sides to the “moment of truth”: Either reach an agreement to end the mutual bloodshed, or admit that peace between them is unachievable in the next 2000 years, at least.

And frankly, as I’ve already stated above, I don’t give a damn about “who is to blame” for not making the peace. It’s like a couple who cancel their marriage dream because they don’t agree on their prenup: does it really matter “who is to blame”?!

Israel deserves security, that’s clear, but chanting security-security-security is neither a substitute to striving for peace, nor a pretext for evading a serious endeavor to make peace. It’s therefore crucial that any peace agreement will answer all the prerequisites necessary to keep Israel safe and secure, under any option agreed upon by the parties (which will be decided later, by the referendum).

The main options of political arrangement between Israel and the Palestinians, to be defined and assessed (see below) are three: (a) One state for the two peoples, (b) Two states for the two peoples, alongside each other, (c) Perpetuating the current situation of “no solution”.

Other options (like one Israeli state from the Mediterranean Sea to the Jordan River, without citizenship and civil rights to the Arabs living in the annexed areas – i.e. apartheid state, or “throwing all the Arabs to the desert”) are absolutely hallucinatory, but I don’t care whether they will be defined and included in the assessment, because they will anyway fall in the referendum we’ll deal with hereinafter.

And you know what? If the Israelis will vote for such hallucinatory options – they will have to defend themselves before the international community, and I bet no international shmock will veto an anti-Israeli resolution on such an issue.

A. Defining the Options

Nobody in Israel will suggest the one-state solution, because in a few generations it will turn the current Jewish state into an Arab state.

Perpetuating the current situation of “no solution”, is something the Israelis have maintained since 1967, but no Israeli will dare say it openly, because it “doesn’t sell” – neither in the domestic arena, nor in the international market.

Then comes the two-state solution, but it has some political hurdles to jump over: The left-wingers are always pro, the right-wingers are always con, and if the centrists will express any clear position, pro or con, they will lose votes – either to the left, or to the right. In the current Israeli politics it means the end of the Kingdom of Benjamin the First, regardless of the corruption trial he is implicated in, right now.

Yet, if one denies the two-state solution, and, of course, the one-state solution, it means you support the “no solution” option, but, as explained above, the “no solution” does not sell in the political markets – domestic or international.

It turns out that making peace between the Jews and themselves is even harder than making peace between the Jews and the Arabs.

So, in order to evade a solution without admitting that we Israelis evade a solution, “to go with and feel without”, we need a PRETEXT.

And the pretext is “security”: “Another state between the Sea and the Jordan is dangerous to Israel’s security”, this is the perpetual answer.

You ask: So, what do you suggest?

Answer: “Another state between the Sea and the Jordan is dangerous to Israel’s security”,

You ask again, more focused: So, what do you suggest? Perpetuating the current situation?

Answer: “Another state between the Sea and the Jordan is dangerous to Israel’s security”.

You ask again, even more focused: Suppose we find ample security arrangements for safeguarding Israel’s security, what will you suggest, then? Perpetuating the current situation, though?

The answer, over and over again is the same: “Another state between the Sea and the Jordan is dangerous to Israel’s security”, and again: “Another state between the Sea and the Jordan is dangerous to Israel’s security”, and again: “Another state between the Sea and the Jordan is dangerous to Israel’s security” … and so on, and so forth.

Conclusion, interim: the Israelis are anxious to appear to the whole world as incurable peace-seekers, while the Arabs/Palestinians are peace-refusers, but in fact they run away from peace, like from fire, and all they are willing to give for peace is aimless “negotiations” – and pretexts.

(See also: Does Israel really want peace with the Palestinians? – p. 263, above).

This peace plan is therefore based, first and foremost, on the prerequisite that every tentative arrangement between Israel and the Palestinians will take into account the security of Israel and its citizens, its residents and everyone else.

Let me be crystal clear: there is no doubt that a Palestinian state may involve certain security concerns, but any other solution has also its own inherent concerns, and therefore all the risks should be assessed for each arrangement, per se, and in comparison with the risks involved in any of the other arrangements. The risks may be in human lives, wounded people, economic damages, etc.

B. Defining the security requirements

Prior to the assessment, the State of Israel will decide what the minimum security requirements are to insist on, in any tentative peace option.

C. Assessment of Risks

Here is exactly the point, the first point: The Israelis will try to avoid this question, because it kills their political pretext, mentioned above, and forces them to decide what they want to be when they grow up.

The Israelis will say: Such things are “unquantifiable”, “incomparable”, “un assessable”, etc. The answer: You Israelis have enough non-political experts who can give at least rough maximum-minimum estimations, for any relevant parameter, in any tentative option.

If the Israelis don’t agree to produce such estimations, it means that their desire for peace is false. If they agree, they will be given a reasonable period of time to accomplish this task – the assessment of risks.

D. The Referendum

Now, when the Israelis know what their minimum security requirements are, and what the maximum-minimum risk estimations are, in any relevant parameter, for each option, it’s time for them to make a referendum, in which they will decide which option is their favorite.

The referendum will NOT be on a take-it-or-leave-it final arrangement, since at this point of time there haven’t been any negotiations, let alone agreement, with the Palestinians, and for now there haven’t been any such negotiations, because the Israelis haven’t yet decided what option they prefer.

The referendum will only decide which option the Israelis prefer, and authorize their government to negotiate with the Palestinians – either by offering them an already “cooked” agreement, or by otherwise negotiating with them.

Knowing what the risks are, every voter will take into account also his, or her, own values.

Just for example: If a voter regards the Land of Israel, up to the last grain of sand, not as belonging to the Jewish people, but as a “deposit” by God, which the Jews are not entitled to waive and give away, even at the cost of another 2000 years of shedding of Jewish blood – that’s included in the freedom of belief, and if 51% (or more) of the Israelis vote this way – this is their “national”, or “collective”, decision, and the State of Israel will have to bear the consequences, international and others.

E. Drafting the Peace Agreement

Pursuant to the referendum, the State of Israel (i. e. the Israeli government) will draft an agreement that it will submit to the Palestinians, like any contract proposal: The offeree may accept it, reject it, or accept it subject to modifications, making it a counter-proposal, and a basis for possible further negotiations.

That’s all, folks.

The Israelis’ Objections and Reservations

I know this Israeli argument: let the Arabs offer first, not we!

Unfortunately, it won’t work, it won’t happen: The Palestinians are not as stupid as some Israelis assume, they have bad experiences with “negotiating” with Bibi Netanyahu and his surrogates. They have learned that in any “negotiations” with Israel they are manipulated into a deadlock, a trap, intended only to “prove” that the Israelis are incurable peace-seekers, and “the Arabs do not want peace”, that “they are not a partner to any peace process”, “there is no partner to peace with Israel”, etc. (see Does Israel Really Want Peace with the Palestinians? p. 263, above).

It won’t work, because the Palestinians have nothing to give, except their dignity (which has no market value in Israel) and their used underpants (which don’t fit Saraleh Netanyahu’s size and taste whatsoever).

The Israelis have another “ditty”, too: The Arabs need to (or eventually will) “understand” that time is working against them … but the question is whether they will really understand that time is actually working against them, or fail to understand it, and what’s to be done if they fail to understand it.

The Israelis, on the other hand, have what to give, but the question is whether they are willing to give, and what they are willing to give.

That’s all, folks.

What about the Palestinians?

Now suppose the Israelis “provide the goods”, hold a referendum and agree, say, on a peace plan based on the two-state solution, including security provisions … what next?

If the Palestinians reject this plan, it is a net-victory for Israel in the global public arena, proving that “the Arabs don’t want peace, they only want to annihilate Israel and throw all the Jews to the sea”, but, on the other hand, if the Palestinians accept the plan – as-is or subject to modifications – there is no more rega-rega, and there is some chance for “no more war, no more bloodshed”.

Suppose another scenario: the Israelis hold a referendum and agree, say, on a peace plan based on the one-state solution, but without civil rights to the Palestinians, let alone citizenship …

No, it isn’t a hallucinatory scenario as one may think, because right now in Netanyahu’s annexation plan he says openly that this plan will not grant the Palestinians equal civil rights, let alone citizenship.

In such a scenario – what’s next? Next is waiting to January 20, 2021, and expelling the State of Israel from the family on nations.

That’s all, folks.

Do the Israelis Care About Bloodshed?

As of now, 72 years after the establishment of the State of Israel, it’s obvious that the Israelis are not overanxious to have peace. As of Memorial Day, 2020, they’ve lost the lives of 23,816 soldiers (almost 900,000 in today’s American terms of population, compared with today’s Israeli terms of population – more than twice the number of American fallen in the same period of time, including in Korea, Vietnam, Afghanistan, Iraq and all the “small” wars, combined).

And yet, no one cares, except the bereaved families, who, it seems, are politically split similarly as the general population, the general population is split along the party lines and the State of Israel does not have a leader offering “Ask not what your country can do for you, ask what you can do for your country” (JFK) – just bread-and-circuses, and hatred to others (but not “such great healthcare, at a tiny fraction of the cost”).

And the bottom line: preserving the Kingdom of Benjamin the First is the utmost goal, commitment to peace is an impediment to this goal.

The International Contribution

So how can one drive the Israelis to draft a peace proposal? Maybe by the old anti-Semite slogan: The Jews understand only the language of money.

Offer the Israelis, say, 1 billion Dollars just for holding a referendum, as suggested above, offer them 2 or 5 billion bucks, negotiate with them – It may work.

Following the referendum, offer them another 1, 2 or 5 billion Dollars just for drafting a peace plan – maybe it will work, too.

Yes, it may fail, and the Israelis may respond something like “it isn’t a matter of money, our forefathers’ land is not for sale, even if it means another 2000 years of shedding of Jewish blood” (there are enough Jewish Israelis who honestly believe thus).

For myself, as a Jew, my understanding of the Judaism spells otherwise. It spells that Man is created in the image of God, and human life, let alone Jewish human life, is worth a lot more that some piece of land (nobody expects Israel to give away all the land, just a territorial compromise), but I’m only one vote out of about 6.5 million Israeli voters, and it’s the majority that counts.

And if the majority of the Israelis don’t agree to hold a referendum on the peace options, and/or to draft a peace plan, it means that the Israelis really don’t want peace.

That’s all, folks.

Where will the money come from?

The classic donors are the international community and the United States, but maybe Vladimir Putin will also like to have a chunk of the Nobel Peace Prize for just a handful of Rubles.

By the way – I don’t recommend cutting support and grants already promised to Israel (and the Palestinians) as a punishment for not cooperating with this plan: Incentives – yes, punishment – by no means, but this is another opera.

That’s all, folks.

Intellectual Drill

Netanyahu and his surrogates blame the Palestinians for refusing to “negotiate peace”, i.e. to jump into their open trap, the aimless “negotiations”.

Read in Times of Israel, 11 February 2020, 7:49 pm:

Israeli UN envoy: No progress toward peace as long as Abbas in office

Israel’s ambassador to the United Nations on Tuesday said peace will remain impossible as long as Palestinian Authority President Mahmoud Abbas stays in office.

Let’s not beat around the bush. Progress toward peace will not be made so long as President Abbas remains in his position”, Danny Danon told the UN Security Council during a debate of the US administration’s peace proposal.

Only when he steps down can Israel and the Palestinians move forward. A leader who chooses rejectionism, incitement and glorification of terror can never be a real partner for peace,” the Israeli envoy said.

What a chutspa! The Israelis have the audacity to tell others who will be their leader!

Let’s put the shoe on the other foot, and suppose that the Palestinians say: “Let’s not beat around the bush. Progress toward peace will not be made so long as Benjamin Netanyahu remains in his position. Only when he steps down can Israel and the Palestinians move forward. A leader who chooses rejectionism, incitement and hatred can never be a real partner for peace”.

Just suppose.

Did Mr. Danon take into account that President Abbas’s successor may be worse, from Israel’s point of view?

I bet he did, but when the time comes (Abbas is 85 years old in November 2020, and not healthy), the Israelis will have the same pretext, reheated like old coffee:

Let’s not beat around the bush. Progress toward peace will not be made so long as President […] remains in his position. He is even worse than his predecessor, the late Mr. Abbas, and only when he steps down can Israel and the Palestinians move forward”.

And what will happen if the more unlikely will occur, and Mr. Abbas will survive and hold office for another five, ten years or more? Will the Israelis stand with a stopwatch over his yet-undug grave?!

And what will happen if Abbas’s successor, in another ten years’ time, will be younger, healthier, and tougher, and stays in office for, say, another forty years? Shall we wait until the year 2070, to see who comes then, and then we’ll see the Israeli government reuses this stale pretext over and over again?

Next, per Danon, ibid:

If President Abbas was serious about negotiations, he wouldn’t be here today. He would be in Jerusalem or in Washington sitting down with his negotiating partner”.

Nine days later, following Danon’s speech in a meeting of the UN Security, February 20, 2018 (Jerusalem Post, June 24, 2020 19:27):

The reality is that Israel wants peace and security”, Danon said. “The Palestinians, unfortunately, time and again, choose rejectionism over any realistic solution”.

Have the Israelis ever offered the Palestinians negotiating “any realistic solution” that includes “peace and security”?

No, they haven’t. They fear that the Palestinians will say “we accept any security prerequisites you Israelis will set, under a realistic solution that will include a Palestinian state”, and thus they will show that the Israelis are those who “unfortunately, time and again, choose rejectionism over any realistic solution”.

More than four months later, the same music (a podcast in Al-Monitor, with Amb. Danon, July 2, 2020):

Open for negotiations. Israel’s ambassador to the United Nations Danny Danon told Al-Monitor in an exclusive podcast interview, “We are open for negotiations” with the Palestinians. He added, however, “We will not accept the outcome of the negotiations in advance … but like we did with Egypt, like we did with Jordan, we are willing to enter the room. Prime Minister [Benjamin] Netanyahu said clearly he is ready to discuss all issues”.

New, and slower, annexation timeline. Danon said a decision on annexation “should be taken in the next few weeks,” with some consideration of the US presidential election timetable. “To take a decision like that before the [US] elections, I don’t think that will be wise,” adding that the Israeli government will put forward its plan “in the next two months”.

[O]pen for negotiations […] Prime Minister Netanyahu […] is ready to discuss all issues”?! Give me a break!!!

Now, as a lawyer myself, let me play “the devil’s attorney” and enter Abbas’s shoes:

Abbas: Mr. Danon, we Palestinians don’t have a better opinion about Mr. Netanyahu, but we don’t have the chutspa to tell you Israelis who will be your leader, and you won’t tell my people who will lead them. For now I am the duly elected president of the Palestinian nation, I don’t represent myself, but my nation, and if you want to make peace with us – you’ll have to do it with me, or not do it at all.

Danon: OK, Mr. Abbas, come to Jerusalem to negotiate peace.

Abbas: No, Mr. Danon, we shall do it right now, and we shall do it right here, or not do it at all. No tomorrow-tomorrow, no rega-rega. What do you suggest as a peace agreement that answers all Israel’s security needs?

Danon: We have President Donald Trump’s Deal of the Century, as a starting point for negotiations.

Abbas: Don’t mention his name. He is not an unbiased mediator, he and you are “one flesh”. He does not care about peace whatsoever. He cares about his Evangelical base and his reelection. If you want to adopt his “deal” and present it as the Israeli proposal, it’s your choice, copy-paste it if you wish – but don’t mention his name!

Danon: It is not so simple. We have to negotiate it, and any agreement should be ratified by the Knesset, our Parliament.

Abbas: And if the Knesset will not ratify the agreement, what then?

Danon: The State of Israel is a democracy, not as tremendous as the American democracy under Trump, but quite reasonable anyway.

Abbas: OK, Mr. Danon, I’ve got you. As you know the formation of a binding agreement starts with an offer, and is accomplished by acceptance. So what do you offer?

Danon: You will offer first.

Abbas: We have nothing to offer, but our dignity and our used underpants. Our dignity we shall never waive, and our used underpants you will never accept. You, on the other hand, have plenty to give – if you want peace, so it’s all in your hands. Go home, prepare your offer, and in order to make this offer legally binding, it should be pre-ratified by your Knesset. When we have your offer we shall discuss it open-heartedly in our institutions, and decide whether to accept it, reject it or give a counter-offer. Mr. Danon, how much time do you need to draft your offer and having it ratified by the Knesset?

Danon: About three months.

Abbas: I give you two thousand years instead of your poor three months, and if you need a generous time extension – just ask.

That’s all, folks, and I bet that in the next 2000 years the Israelis will not supply the goods.

Intellectual integrity

In order to facilitate any Israeli-Palestinian arrangement, it must garner the support of at least 51% of the people on each side. It is crucial, but not enough. It is not enough because what is good for the people isn’t necessarily good for the politicians.

The two-state solution entered the Israeli public discourse the very morning after the sixth day of the Six Day War, in 1967, when the State of Israel “took hold” of the West Bank of the Jordan (I deliberately refrain from using the word “occupation”).

In 2009, when Benjamin Netanyahu took office as the Prime Minister of Israel (he had held this office earlier, in 1996 – 1999, but that’s archaeology), the Jewish public’s support for the two-state solution was about 63%. 9 years later, in 2018, the Jewish support rate dropped to 47%. The support of the voters of Netanyahu’s ruling party, Likud, in 2009 was similar to that of the general Jewish public, but in 2018 the Likud voters’ support for this solution dropped to 26%.

These data show clearly that Netanyahu, who zigzagged infinite times between the two-state solution and “not in my watch” (depending on his audience at any point of time), does not really want to advance this solution. This has always been clear, but now we have the ultimate proof: Donald Trump’s “Deal of the Century” includes the component of a Palestinian state. One can’t know whether he seriously means it, or it’s just lip-service, but, for now, it’s on the paper.

Benjamin Netanyahu embraces Trump’s “deal”, but – how surprising! – excluding the Palestinian state. Annexation of areas in the West Bank – yes, applying the Israeli sovereignty – sure! A Palestinian state? By no means!!!

Now, while sitting at the defendants’ dock, charged with bribery, fraud and breach of trust (in Israel it’s possible to serve as a prime minister “from the defendants’ dock”, but, paradoxically, not as a minister or vice-minister), he has to please his base with some “cookies”, and thus, come July 1, 2020, he set this date as the D-day for annexation to Israel of about 30% of the West Bank, applying the Israeli sovereignty thereon. This move, he says, is his “heritage” – maybe he wants to leave “something sweet” to his subjects, before the prison gates close behind him.

What about the 50,000 Palestinians living in the annexed areas? No, they will not have civil right, let alone citizenship (misc. outlets, May 28, 2020). Israeli version of apartheid, eyeing a full annexation of the whole West Bank.

What about the peace process?

Netanyahu: The annexation will expedite the process… (in a recorded speech to an American Christian conference, June 29, 2020).

Bibi, how stupid to you think we are?!

By the way, unlike the Ides of March, the D-day, July 1, 2020, has come and gone, and annexation is none. You know why? Because the “boss” in the White House is the real sovereign on the Israeli decisions, and he did not grant his permission. SAD!

How do Netanyahu’s supporters react?

They have one answer: There will be no peace with the Arabs anyway, so when we catch-as-we-can, we lose nothing!

My answer to them: If that’s Bibi’s answer, I want him to show intellectual integrity, and say it openly to the Israelis – every day and before the elections, and I want the State of Israel to show intellectual integrity, too, and say it openly to the whole world – but they don’t.

That’s all, folks.

The Moment of Truth

The question now is what if …

What if the Israelis refuse to make an offer, or make an offer that has no hue or scent of a Palestinian state, and the Palestinians insist on a state of their own?

What if all the international support and/or pressure bear no fruit?

Unfortunately, the Israelis and the Palestinians will have to bathe in their blood, until they learn that a bad peace is better than a good bloodshed.

This is their moment of truth.

מוזמנים להגיב, מוזמנים לחלוק

עד כאן הרעיון שלי, מוסבר בכפית“, וכך מי שיש לו מחלוקת אתי – מוזמן להעלות אותה בתגובות, למטה מכאן.

אבל דבר אחד אני מבקש: קראו הכל לפני שאתם קופצים על רגליכם האחוריות, כי בגוף הדברים כבר השתדלתי לענות על כל השאלות שאתם מסוגלים להעלות על דעתכם.

ומה בדבר הצעה קונקרטית“?

עכשיו תגידו שמחה, אתה מעלה רעיונות, אבל לא מציע משהו קונקרטי.

בטח שאני לא מציע משהו קונקרטי – לא רק משום שזה פוליטיקהנטו, אלא משום שעדיין אין לנו הערכה מקצועיתנטו, נקייה משיקולים פוליטיים, על מחיר הדם והדמים (בעיקר הדם, כמובן) הכרוך בכל אחת מהאופציות שתועמדנה להכרעה במשאלהעם.

כשתהייה לנו הערכה כזאת, כל אחד ירכיבאותה על מכלול הערכים שלו, ויחליט בהתאם.

כך, למשל, אם מישהו יהיה מוכן לאלפיים שנים של שפיכת דם יהודי, ולא לזוז מילימטר מגבולות הארץ – זו זכותו, ואם העמדה הזאת תזכה לרוב בציבור – זו תהייה עמדתה הרשמית של מדינת ישראל, ואיתה היא תתייצב מול העולם כולו.

כשתהייה לנו הערכה כזאת, גם אני אגבש את עמדתי, ואם אמצא לנכון – אביע אותה קבל עולם ועם, גם מחוץ לקלפי.

הערה חוזרת למייחסים לי מוטות פוליטית

כאשר אני מגן על פסיקה כזו או אחרת של השופטים, תוקפים אותי מימין ומייחסים לי סמולנות“, וכאשר אני תוקף אותם תוקפים אותי משמאל, אבל גם מימין, על כך שאני מאזןאת הביקורת שלי באופן מלאכותי, רק כדי שלא יגידו“.

אז אלה גם אלה יכולים לנשק לי בתחת.

וליתר ביטחון, קחו את מה שיש לי לומר על עצמי – ותעשו עם זה מה שאתם רוצים:

על האוריינטציה הפוליטית של עו”ד שמחה ניר;

האם אני ימין או שמאל?

מקווה שבזה נסיים את הוויכוח, כי אני לא חייב לכם דבר, רק לעצמי.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו מבחן בוזגלו אמרו מבחן אלישבע*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עוד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

2 תגובות על “היהודים והערבים, ישראל והפלשתינאים: אחרי כל השגיאות שנעשו – מה עכשיו?”

  1. אילן גלעדי הגיב:

    תמצית הפוסט של שמחה ניר:
    הפתרון שאני מציע הוא להעביר אל העם את ההחלטה על הפתרון הרצוי.

    ההכרעה הלאומית תהייה במשאל–עם דו–שלבי: בשלב הראשון תוסמך הממשלה לפעול למימוש הבחירה שתיקבע במשאל, ובשלב השני, אחרי שהממשלה תגיע לפתרון על פי ההסמכה, יתקיים משאל נוסף, אשר יאשר, או לא יאשר את ההסדר המדיני שייקבע – הכל על פי חוק יסוד: משאל עם הקיים.

    ההצעה הזאת נשענת על חוסר הבנה מוחלט של הבעייה מנוקדת ראייתם של המוסלמים , ונשענת על ראייה אחרת של יתר העמים שאינה מכירים באיסלם , שמאפשרת כל מיניי פיתרונות כגון אלו שהצעתה, טוב להיום ועל פי מבחני התוצאה אין כל היתכנות להביא לאיזה שהוא, הסכם, הסדר, הבנה, או משאל כל שהוא, ללא מהפך בסיסי בתפיסה האיסלמיסתית של העימות , וכל הצעה או ניסיון להציע את זה הוא הבל הבלים

    • Simha Admin הגיב:

      אילן, לא קראת את המאמר עד הסוף.
      עניתי בו גם על ההערות האלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר