רקע

לנין, מנהיגה הראשון של רוסיה הקומוניסטית, הגדיר כ”אידיוטים המביאים תועלת” (Useful Idiots) את ציבור האינטלקטואלים הליבראלי בדמוקרטיות המערביות.  נכונותה של האימרה הזאת הוכחה שוב ושוב במשך קרוב למאה השנים שחלפו מאז שהדברים נאמרו.  מי שיש לו עדיין ספקות כל שהם, צריך רק להסתכל על ציבור האינטלקטואליה האליטיסטית במדינת ישראל במאה ה 21.  תרומה עדכנית לנושא היא מאמר שהתפרסם לאחרונה ב”מעריב”, הנושא את הכותרת “הסתה מנופחת“, הקובע בפסקנות ש”הימין ‘מפשפש בתיקשורת הפלשתינאית’ על מנת להוכיח שאין פרטנר לשלום” (21 בדצמבר, 2007).  למי שמחפש “פרטנר לשלום” בתיקשורת הפלשתינאית יאה אימרת חז”ל “פַּשְׁפֵּשׁ בָּה וּפַשְׁפֵּשׁ בָּה,  וּמְאוּמָה לֹא  תִמְצָא  בָּה“.  כאשר הוא השתמש במונח “אידיוטים”, ספק אם לנין העלה בדעתו כמה אידיוטים האידיוטים יכולים להיות.            

נציגי “מחנה השלום” בישראל, האידיוטים של המאה ה 21, תמיד ימצאו שפה משותפת עם המנהיגים הערביים, קודם עם ערפאת והיום עם אבו מאזן יורשו.  הם אף פעם לא יתנו את דעתם לשאלה למי הם מביאים תועלת.  המנהיגים הערביים, שאינם אולי המומחים הכי גדולים בעולם בכל מה שקשור לדיאלקטיקה המרכסיסטית, לעומת זאת, מבינים את רעיונותיו של לנין טוב מאוד, והם אינם מהססים ליישם אותם באופן שיביא להם את מירב התועלת.

לפני שהתחלתי לכתוב את המאמר, התלבטתי מה שם אתן לו.  בהשראת לנין, השם הראשון שחשבתי עליו היה “בית ספר לאידיוטים“.  אבל חששתי שזה יביא לאי הבנה, שיחשבו שמדובר במוסד המיועד למפגרים, או למטומטמים שהתפתחותם השכלית נעצרה באיזה שהוא שלב.  ולא היא.  המוסד המתואר כאן הוא מיכללה בה אנשים שהגיעו למלוא התפתחותם השכלית, אנשים האמורים להיות חכמים, נבונים ויודעי כל, אנשים נושאי תוארים אקדמאיים, אנשים המהווים את ליבת האליטה האינטלקטואלית הליבראלית במדינת ישראל, לומדים להיות אידיוטים.  ברגע מסויים חשבתי גם על “בית ספר לנוכלים” (היה פעם סרט נחמד בשם הזה),  אבל חששתי שנוכלים של ממש יעלבו כי נוכל מוצלח אף פעם איננו אידיוט.

מבוא

מושג הרווח בתיקשורת הוא “פעיל שלום”. בכל פעם שאני נתקל במושג הזה מתעוררת אצלי את השאלה למה אף פעם לא שומעים על “פעיל מילחמה”?  הרי ברור לחלוטין שאם יש פעילי שלום מן הסתם יש כנגדם פעילי מילחמה, אחרת מה הרבותא בתואר?

 

בעיקבות השלום האבוד

פעיל שלום מחפש את דרכו בחיים

אפשר היה להסתפק במילה פעיל (activist) בלי להוסיף לו תואר כל שהוא.  עד היום לא נתקלתי אף פעם במושג  “פעיל מילחמה”.  גם הקיצוניים שבדוברי השמאל לא קוראים לברי הפלוגתא שלהם מהימין “פעילי מילחמה” (אפילו רמי נוי שלנו, שאין במילון מילת גידוף אחת שהוא לא גייס על מנת להשתמש בה נגדי, מעולם לא כינה אותי “פעיל מילחמה”).  עד היום לא עלה בידי למצוא תשובה מניחה את הדעת לשאלה הזאת, וזה מציק לי.  קחו למשל את חבר הכנסת רן כהן ממיפלגת מרץ, העומד בראש מחנה המילחמה במיפלגתו.  מדוע לא מכנים אותו “פעיל מילחמה”?  תשאלו, מאיפה בא לי שרן כהן הוא “ראש מחנה המילחמה” במרץ, או שבמרץ יש בכלל “מחנה מילחמה”?  התשובה ניתנה ע”י אנשי מרץ עצמם.  כאשר יוסי ביילין נבחר לראשות מרץ, תומכיו יצאו בהודעה לעיתונות בה נאמר ש”מחנה השלום ניצח”.  אם המחנה שזכה הוא “מחנה השלום”, ברור לחלוטין שהמחנה המתנגד, זה שהפסיד, הוא “מחנה המילחמה”, ומטבע הדברים, ברור לחלוטין שהעומד בראש המחנה הזה, רן כהן, הוא מנהיג מחנה המילחמה (רמי ידידי, אתה הבנת את זה? זה אלמנטרי).  אני לא בטוח שבמרץ באמת התכוונו לזה, אבל זה מה שהם אמרו.  ללמדך שעם חשיבה מהמותן ו”חוכמה” המתמצית בהפרחת סיסמאות גרידא, לא תמיד יוצא מה שאתה רוצה.  אנשי מרץ חיפשו דרך לטשטש את הקשר בין כישלונו של רן כהן לבין היותו ממוצא לא אשכנזי, מה שהיה מסווג אותם באופן ברור לחלוטין כמפלגה גיזענית (דבר שהוא נכון כשלעצמו). 

אין לי ספק שעם קצת מחשבה הם היו יכולים למצוא ניסוח קצת יותר מוצלח, אבל הנכונות ו/או היכולת לחשוב אף פעם לא היתה הצד החזק אצל מי ששייך לחוגים האלה.

ישנן בוודאי סיבות טובות לכך שהמושג “פעיל מילחמה” לא הפך לחלק מהז’ארגון הפוליטי, אלא שאני כנראה לא מספיק חכם כדי להבין אותן.  אעבור לכן לשאלה אחרת, לא פחות מהותית, הנוגעת לעצם המושג “פעיל שלום”.  מה זה בדיוק?  איך אדם נהיה “פעיל שלום”?  לומדים את זה?  ואם כן, היכן? מה היא תוכנית הלימודים?  איזה נושאים היא מכסה?  איפה נרשמים ללימודים?  האם צריך לעמוד בבחינות כניסה? האם יש בחינות גמר בסיום הלימודים?  האם סיום מוצלח של  הלימודים מקנה תואר או תעודת גמר?  ובסיום הלימודים, האם צריך רשיון כדי להיות פעיל שלום?  ואם כן, מי הרשות המוסמכת  להעניק רשיונות כאלה?  הרי ברור לחלוטין שלא ייתכן שכל זב ומצורע יוכל סתם כך להחליט להיות פעיל שלום, או בהשאלה משיר ידוע “פתאום קם אדם בבוקרו של יום, מחליט להיות פעיל שלום, ומתחיל ללכת“.  מצב כזה היה יכול להביא לאנרכיה מוחלטת בשדה השלום.  תארו לעצמכם אותי, למשל, מתייצב במטה הארצי של מחנה השלום ומצהיר בפני פקיד הקבלה “הנה אני כאן.  בא לי להיות פעיל שלום.  מה הצעד הבא?”  איך אתם חושבים זה היה מתקבל?  איך לדעתכם רמי נוי היה “אוכל” את זה?  הרי ברור לחלוטין שהטראומה של ראייתי היתה עשוייה לגרום לרמי להצטרף לשרון בבית לווינשטיין.

ואישים כמו יוסי ביילין ו/או יוסי שריד, איך הם היו מגיבים בראותם בעיניים כלות את הייחודיות שלהם אובדת?

 

קם אדם בבוקרו של יום, מחליט להיות פעיל שלום,

ומתחיל ללכת

ובכן מסתבר שלא אלמן ישראל ושהיה מי שנתן דעתו למלא את החסר.  ביוזמתה של תנועת “שלום עכשיו” הוקמה מידרשה להכשרת פעילי שלום.  את סיפורה של היוזמה הברוכה הזאת בא אני לספר לכם היום.

כללי

תשאלו, איך הגיע לידי מידע כל כך מפורט על המידרשה הזאת?  זה לא כל כך מסובך.

בהשאלה מאהוד ברק שדבר על “מיבחן התוצאה”, אני נעזרתי ב”מיבחן התוצרת”.  החיים הציבוריים במדינת ישראל משופעים בבוגריו של החינוך השלום עכשווי.  קוראים, מקשיבים ולומדים את תורת השלום כפי שהיא מושמעת מפיותיהם של בוגרים אלה, וכל רזי המידרשה הם כספר פתוח.  זה תהליך שאיננו שונה במהותו ממה שמכונה בעולם ההיי טק “הנדסה הפכית” (Reverse Engineering), הטכניקה בה מפצחים את מסתורי תהליך הייצור מהמוצר הסופי.  “הבשורה” אותה מביאים לעם ישראל העוסקים במלאכת השלום ממלאת את דפי העיתונות ואת מרבית שעות השידורים בטלוויזיה וברדיו, וכמו כן ניתקלים בה בעשרות (ואולי במאות) אתרים על המירשתת (זאת מילה חדשה שלמדתי לא מכבר – המונח העברי לאינטרנט).  כל אלה הם בבחינת מכרה זהב לכל מי שיש את נפשו לדעת מה הוא הדלק המניע את עושה השלום הממוצע (What makes a Peace Maker run). 

מהחומר הזה הצלחתי ליצור תמונה מלאה של תוכנית הלימודים במידרשה על פיה מגדלים פעילי שלום.  המיסמך המובא כאן הוא מדריך למתחילים (Peace Making 101) לאנשים שנפשם חשקה לפתוח בקריירה של פעילות שלום ועד היום לא ידעו איך לעשות זאת.  מה שהוא בנוסח של “כל מה שרצית לדעת על עשיית שלום, ולא העזת לשאול” או “מורה נבוכים” לשוחר שלום.  מאחר וייקצר המצע מלהביא כאן את סיפורה המלא של המידרשה והנעשה בין כתליה, אסתפק בעיקרי הדברים — תאור שיטות הלימוד והמתודולוגיה, סקירה של הנושאים הנלמדים, ומיספר דוגמאות (לא שלמות) של שיעורים.  למלוי החסר נעזרתי בגרפיקה, ככתוב תמונה אחת שקולה כנגד אלף מילים.

א.      שיטות הוראה

למרות שמדובר במוסד חינוכי המיועד למיטב הנוער, יפי בלורית ותואר, בחורים ובתולות שהגיעו לפירקם, שיטת הלימודים הנהוגה במידרשה איננה שונה באופן מהותי מזו שהיתה נהוגה בחדר בגולה (שם, בגולה, ציבור הלומדים היה מורכב בעיקר מגילאי טרום גן חובה).  זאת מתודה פדגוגית אוטוריטרית בה המורה (דמות שבחדר נהוג היה לכנותה מלמד ולא מורה, מלמד במילעיל, אבל לצורך הדיון כאן אין זה משנה) אומר, והחניך שומע.  החניך מצווה להקשיב, לקלוט ולהפנים וזה הוא זה.  את הנלמד יש לשנן חזור ושנן בכל שעה פנויה ביום וגם בליל, ואין אומרים דיינו אלא משלא נותר ולו גם פרור של ספק בצדקת הדרך.  כמו בחדר, המשמעת במידרשה היא חמורה.  שאלות ו/או השגות על הנלמד אינן מתקבלות בעין יפה.  הבסיס לאמונתו של פעיל שלום היא ההשלמה עם מציאות העכשיו, לפיה ישנם דברים שהם מעל להבנתו והכרתו האישית ועליו לקבל את הכלל ש”במכוסה ממך אל תחקור ובמופלא ממך אל תדרוש” וכל מה שאינו עולה בקנה אחד עם קו העכשיו של בית הספר ללוקש ייחשב.    

פגישת הכרות עם צוות ההוראה, המתקיימת בראשיתו של כל מחזור, מוקדשת להכרת עקרונות היסוד שילוו את החניכים לאורך כל הדרך עד תום הלימודים.  עקרונות שימשיכו להיות נר לרגליהם לאורף כל הקריירה  שלהם כפעילי שלום.   כ”מנה ראשונה” החניכים מקבלים הסברים והנחיות כלליות על הצפוי להם ובעיקר הלכות ודינים בכל מה שקשור ל”מיצוות” עשה ואל תעשה.  נושא הזוכה להדגשה מיוחדת בפגישת ההכרות, הוא חשיבות השימוש הנכון או, למען הדיוק, החשיבות שבהימנעות מהשימוש בשכל.  לחניכים מוסבר שעם כל החשיבות שיש לביסוס השכלי, כרוכה בכך גם סכנה מרובה, סכנה המגמדת את התועלת שיכולה היתה להיות לשימוש בשכל.  כאשר אדם משתמש בשכלו הוא עלול להיכשל, הוא עלול להגיע למסקנות הסותרות את מדיניות העכשיו שהיא הקו הקובע במידרשה.

 

מוחו של בוגר מידרשת השלום

הסכנה האמיתית איננה ב”מחשבות כפירה”, הסכנה היא בעצם החשיבה 

פתיחות שכלית וחשיבה עצמאית עשויים לשבש את פעילות השלום, ולכן עדיף לו לאדם שלא לחשוב בכלל מאשר שיחשוב שלא בהתאם לקו.  אחרי ככלות הכל אין כל ביטחון שמי שרוצה להבין אכן יבין, ולכן אין ההבנה השכלית תנאי הכרחי לקבלת הדברים אלא רק נדבך נוסף של ההשלמה עם הנלמד.  מיותר להתעמק במהות, מספיק להתבונן ולקלוט, ולא צריך לשאול שאלות, כי ישנם דברים שהם מעבר להשגתינו.  בוגרי קורס הקצינים בג’וערה בתקופת המדינה שבדרך היו מקבלים את סיכת המ”מ בסיום הכשרתם, בדומה, בוגרי מידרשת השלום מקבלים בטכס הסיום את מפתח העכשיו, שהוא פיתוח מקורי של יחידת המו”פ של תנועת “שלום עכשיו”.  זה מפתח הנועד לנעילת המוח ויצירת “חומת אש” (Fire Wall) למניעת חדירה של רעיונות כפירה.  המפתח הזה נועד להבטיח את המשכיות דבקותם של בוגרי המידרשה בקו לאורך זמן ובמיוחד בעיתות מצוקה.

נושא אחר התופס גם הוא מקום מרכזי בשיחת הפתיחה, הוא הדבקות במשימה.  מה שהוא בנוסח “לא נורא, נתגבר, גם אם ארוכה וקשה היא הדרך לשלום, אנו לא נישבר“.  החניכים לומדים שלמרות שהשלום כבר מזמן חלף הלך לו, וכל מה שנותר זה העכשיו בלבד, אסור להתייאש, את הפעילות הזאת אי אפשר להפסיק.

 

השלום ושברו

את השברים לא ניתן לאחות ולכן יש להסתפק בעכשיו

בהשאלה ממסורת ישראל בה עיקר המיצווה הוא הכוונה ולא המעשה, במידרשה החניך לומד  שעיקרו של השלום הוא הפעילות ולא העשייה.  רצונו של האדם להקדיש ולפעול כבר מהווה דרגה גבוהה מאוד, וכשהאדם באמת רוצה ומשתדל, הרי זה מספיק.  השורה התחתונה היא “פעלת – עשית, גם אם לא עשית”.   

ב.      דע מה שלא תשיב

חלק נכבד בתוכנית הלימודים מוקדש להכשרתם של צוערי השלום לפעילות בחיי המעשה ולהכנתם למצבים בהם עליהם יהיה להתמודד עם בעלי דעות שונות ו/או מנוגדות.  לצוערים מוסברים כללי היסוד בכל מה שקשור למה שעליהם לא לעשות, וממה עליהם להיזהר.  “הימנע בכל מחיר מלנסות לשכנע את החולק על עמדתך בצדקת טענותיך”, נאמר לפעיל השלום העתידי, “זה שדה מוקשים, כי מנסיון כזה אתה רק יכול להשתכנע שבעצם טענותיך אינן צודקות, ומה תעשה אז?”  ובהמשך, “אף פעם, במהלך וויכוח עם יריב, אל תתן לו לגרור אותך לדיון לגופו של עיניין, כי האמת היא שאין לך מה להשיב לגופו של עיניין”.  הטקטיקה הנכונה בעת וויכוח עם “מתנגדים” (כינוי ל”סתומים” המתקשים לקלוט את בשורת השלום), היא לגרור את הדיון לנושאים בלתי רלוונטיים.  בראש ובראשונה יש להתעלם לחלוטין מתוכן דבריו של הצד השני, במיוחד כאשר אין כל ספק בנכונותם. דיון או וויכוח עם “מתנגדים” איננו אמור להיות דו שיח תרבותי בין אנשים בעלי דעות שונות.  “בדיון ו/או בוויכוח עם בעלי דעות שונות משלך, עליך לנהוג כמתאגרף בזירה”, מוסבר לחניך, “עליך להנחית על הצד השני זפטות מילוליות הנחת וחזור עד שיקום ויאמר ‘מודה אני לך על שהוצאתני מאפילה לאורה’“.

 

זפטה מילולית

בהשאלה מהנאמר על הבן הרשע בהגדה של פסח

“ואף אתה, הקהה את שיניו”

וויכוח עם מתנגדים לא נועד לשכנע.  המטרה היא לפגוע ולהרוס, לעשות מהיריב עפר ואפר, להפוך אותו לחוכא ואיטלולא.  עלבונות  אישיים וכינויי גנאי, דמוניזציה ושימוש עקבי בשמות תואר הנושאים קונוטציה שלילית, שימוש חוזר במילים, ביטויים וכינויים שנועדו לעורר שנאה ובוז, כל אלה הם חלק מהאמצעים בהם ינקוט פעיל השלום על מנת להעמיד את בר הפלוגתא במקומו.  בשום מקרה, ואין זה משנה מה הן הנסיבות, אין להתייחס לטענות של הצד השני. על העיקרון הזה יש לשמור מכל משמר.  בכל מה שנוגע לטענות המועלות ע”י הצד השני, הכלל הבסיסי הוא “לא שומע, לא רואה ולא רוצה לדעת“. 

 

פעילי שלום בעת וויכוח ציבורי

לא רואים, לא שומעים ולא רוצים לדעת

קורה לפעמים לפעיל השלום שהוא מוצא את עצמו נדחק אל הפינה, כל טענותיו הסתתמו והוא לא מצליח למצוא התחכמות הולמת כמענה לטענותיו של הצד השני.  זה לא צריך לקרות, אבל זה קורה.  גם במצבים חמורים כאלה, פעיל שלום שהוכשר כהלכה לא יאבד את  העשתונות

וידע להגיב בצורה הולמת.  במצבים קיצוניים חובה להשתמש באמצעים קיצוניים כפי שממחישה התמונה.

 

פעיל שלום בפוזה של מתן “תשובה עיניינית”

כחלק מהכשרתו במידרשה פעיל השלום לומד להשתמש בעברית של אוויר, שפה שנועדה להבעת דעות בצורה שתשמע רצינית ומשכנעת בלא שלדברים יהיה תוכן של ממש.  אם כתוצאה מכך פעיל השלום איננו מבין את מה שהוא אומר, זאת לא בעיה, כי השומע מבין עוד פחות.  כאשר הדברים נאמרים בארשת פנים רצינית ובטון בומבסטי, השומע  יתבייש לשאול מה בדיוק נאמר כדי לא להמצא במצב המביך בו עליו להודות שהוא איננו מבין.  שיבוץ בדיון של מלים שאינן קיימות במילון, מלים שהומצאו לצורכי הרגע, וכן בניית צרופי מלים חסרי משמעות, הם תוספות חשובות התורמות לחיזוק עמדתו בדיון של פעיל השלום.    להלן דוגמא של משפט כזה:  “בשל עמימותו של הגבול המרחבי בסכסוך הישראלי-פלשתיני, הגבולות האתנו לאומיים נחקקים בתוככי תוכם, בגופם של החיילים וחציית הגבולות נדחית באופן פיזי, כמעין מנגנון משמוע עצמי המלווה אותם לכל מקום אליו יפנו”.  המשפט הזה הועתק מתוך עבודת תזה שנכתבה ע”י חוקרת מבטיחה באוניברסיטה העברית במיסגרת הדוקטורט שלה. העבודה הזאת זכתה בפרס.  אינני מתבייש להודות שאני לא מבין את המשפט הזה.  אני בטוח שגם הכותבת לא מבינה אותו, אבל זה לא משנה.  זה נשמע יפה וזה גם עושה רושם של מה שהוא מאוד חכם, וזה הספיק כדי לזכות את החוקרת בפרס (במאמר מוסגר – כלל לא אופתע אם יתברר שאלה שהצביעו בעד הענקת הפרס לעבודה הזאת גם כן לא הבינו את מה שהם קראו והם העדיפו להרים ידיים על מנת שלא להודות בכך). 

המחקר עליו מתבסס הדוקטורט עוסק בחשיפת השלילה שבכיבוש, אני מניח לכן שהמשפט הזה בא לאמר דברים בגנותם של חיילי צה”ל המשרתים במיסגרת הכיבוש.  מה בדיוק?  לא יודע.

ג.       הכיבוש היורד לחיינו

כיבוש ביום, כיבוש בליל,
הכיבוש משגע את עם ישראל,
לא ננוח ביום, לא נשקוט בליל,
עד שאת הכיבוש נצליח לחסל.

ברור לחלוטין שמכון המכשיר פעילי שלום יקדיש מקום מרכזי לנושא הכיבוש בתוכניות הלימודים.  אין זה מפליא לכן שדיונים בצדדים השונים של הכיבוש יהווו את הליבה של הםעילויות במידרשה.  מיכסת השעות המוקדשת לנושא הכיבוש במסגרת הקוריקולום וכן הזמן המוקצה לנושא במסגרת הפעילויות האקסטרה-קוריקולריות לאחר שעות הלימודים הפורמליות היא מעל ומעבר.  הכלל הוא שכל המרבה לספר בגנות הכיבוש הרי זה משובח.  לימוד זוועות הכיבוש מתנהל במידרשה על פי המתכון המקובל בישיבות, בהן לומדים את התלמוד בקצב של דף ליום – ה”דף יומי”.  את תורת הכיבוש לומדים במידרשה בשיטת הדף היומי, או בשיטת הלוקש היומי למען הדיוק.  זה הוא דף ממנו החניך לומד שאין רעה חולה בעולמנו שאיננה נובעת בצורה כזאת או אחרת מהכיבוש.  אין פשע ברשימת הפשעים המתקרב בחומרתו לפשע הכיבוש.  רצח, אונס, טבח חסר הבחנה בילדים ונשים, כל אחד לחוד וכולם ביחד מתגמדים מול הכיבוש.  את הכיבוש יש לחסל, ובא לציון גואל.  אלה מבין צוערי המידרשה שעייפה נפשם מהטחינה החוזרת של נושא בכיבוש, יכולים להתנחם בכך שמספר הדפים במסכת השלום, בה הם עוסקים, יותר קטן מאשר בתלמוד.  סבב מלא של שינון התלמוד בישיבות נמשך כשבע וחצי שנים.       

המידרשה מעמידה לרשותו של הלומד ספרות עשירה של ספרים ומאמרים, “דו”חות מהשטח” וסרטים “דוקומנטריים”, בעברית ובשפות אחרות, בה הוא יכול להעזר על מנת להשלים את השכלתו בנושא הכיבוש.  פן חשוב של אינדוקטרינצית הכיבוש היא החשיפה למימדים האוניברסליים של הכיבוש, איך הכיבוש משתקף מהפרספקטיבה של חסידי אומות העולם.  בין השאר, חניכי המידרשה לומדים שבעידן הגלובליזציה זרועותיו של הכיבוש חובקות תבל ומלואה, ושכל ארוע ופגע המתרחשים, ולו בפינות הנידחות ביותר של עולמנו, נובעים בצורה כזאת או אחרת מהכיבוש.  הקטע המובא להלן הוא דוגמא אחת מתוך הים הבלתי נדלה של הפירסומים והשירבוטים על נושא הכיבוש:

כיבוש הפלשתינאים בידי ישראל מהווה מכשול חמור להתפתחותם של בני האדם.  הכיבוש מעוות את סדרי העדיפויות של קובעי המדיניות, מעכב את התפתחותם של בני האדם ומונע את ההזדמנויות לגידול, לשפע ולחופש לא רק באזורים הנתונים ישירות לעול הכיבוש, אלא בכל האזור.  ההשפלות החמורות הנובעות מן הכיבוש פוגעות בכל עמי ערב    (the Israeli occupation of Palestine constitutes a severe impediment to human development. This occupation distorts policy priorities, retards human development and freezes opportunities for growth, prosperity and freedom across the region, and not in the Occupied Palestinian Territories alone. The harsh indignities arising from occupation extend to all the Arab people).

המקור הוא  The Arab Human Development Report – AHDR, מתוך דו”ח של האו”ם לשנת 2003 (www.miftah.org/Doc/Reports/Englishcomplete2003.pdf).  יש גוף המכונה UNPD – UN Program Developement, הפועל במיסגרת האו”ם, המוציא דו”ח כזה כל שנה  מקריאת הדו”ח המלא ומקריאת מיסמכים דומים אחרים הנמצאים בספריית המידרשה, החניך לומד, אם הוא לא ידע זאת מקודם, שעובדת הימצאותם של כשניים וחצי או שלושה מיליון פלשתינאים תחת עול הכיבוש הישראלי היא היא הסיבה לכך שכ ‏300 מיליון ערבים נידונים לחיי מצוקה, עוני ובערות, ונידונים לחיות תחת עול של משטרים דיקטטוריים המדכאים כל רמז של חופש הפרט.  המסקנה ממנה אין מנוס – למען עתיד האנושות חובה לחסל את הכיבוש, ויפה שעה אחת קודם. 

המחזאי ברטולד ברכט שם בפי הגיבור, באחד מהמחזות שכתב נגד מישטרים טוטליטאריים, את המשפט “חיסרון אחד יש לו לאדם, הוא חושב“.  מטבע הדברים, במוסד מהסוג של מידרשת השלום, מיסודה של תנועת “שלום עכשיו”, מעדיפים שציבור הלומדים יהיה מורכב מאנשים מושלמים, אנשים ללא חסרונות.

למרות החתירה המתמדת לשלמות ולהומוגניזציה מחשבתית של אוכלוסיית הלומדים במידרשה קורה שבין החניכים מתגלים כאלה שמוחם לא שבת מלכת.  קשה למנוע את זה, כי גם ועדת הסינון הטובה ביותר איננה מחוסנת מפני טעויות. ומדי פעם ישנם פיספוסים.

 

האח הגדול עינו צופיה

עינו הפקוחה של שומר השלום לא תמיד  מונעת חדירת מחשבות כפירה

כך קורה לפעמים שבסופו של יום לימודים מייגע, בתום דיון על צדדיו השליליים של הכיבוש, דיון המסתכם במשפט “לא ייתכן שלום עם עם הנמצא תחת כיבוש”, אחד החניכים מרים את ידו בשאלה “מתי התחיל הכיבוש?”  למדריך אין כל קושי לענות.  “הכיבוש התחיל כאשר אנחנו כבשנו”. את החניך זה לא מספק משום מה, והוא ממשיך “ומה היה לפני שהיה כיבוש?”. גם כאן אין למדריך כל קושי והוא משיב, אם כי בטון קצת יותר גבוה, “איזו מין שאלה זאת? הרי ברור לחלוטין שלפני שהיה כיבוש, לא היה כיבוש.” 

 

.

קשיי הבנה

הבעת פניו של מי שההסברים הניתנים במידרשה לא כל כך מסתדרים לו

החניך משתתק לרגע.  ניכר שה”ברור לחלוטין” תפס אותו בלתי מוכן, ולוקח לו קצת זמן לעכל את מה שנאמר.  מאחר והוא עדיין לא השתכנע הוא מרים שוב את ידו, “אבל הם כל הזמן

יורים ומשגרים טילים ואפילו פוגעים לפעמים בישראלים”.  המדריך מתחיל לאבד את הסבלנות, ובהבעה של ‘רק זה היה חסר לי’, משיב “מה הבעיה שלך?  אתה לא מבין לבד שעם הנמצא תחת כיבוש יילחם נגד הכובש?  הרי ברור לחלוטין שיריות, טילים ופיגועים הם אמצעי לגיטימי של הנכבש להגיב על הכיבוש.”  הפעם ה”ברור לחלוטין” אינו מצליח להשיג את האפקט הנדרש, והחניך מגיב בשאלה נוספת “אבל היו יריות, טילים ופיגועים לפני שהיה כיבוש”, בחוסר סבלנות בולט, המדריך קוטע את השאלה באמצע ומשיב “אל תתחיל אתי כאן בוויכוח מה קדם למה.  זה כמו הסיפור עם הביצה והתרנגולת.  אין זה משנה מה בא קודם.  ברור לחלוטין שלא יתכן שלום כל עוד יש כיבוש, וזה מה שקובע.  חוץ מזה, כמה פיגועים או ניפגעים אינם יכולים להצדיק כיבוש!”  החניך איננו מוותר, ושואל “כמה זה ‘כמה’?”  המדריך מסתכל עליו כאילו הוא נפל מהירח ומשיב “מה זאת אומרת ‘כמה זה ‘כמה”?  ‘כמה’ זה כמה”.  אבל החניך בשלו “בכל זאת הייתי רוצה לדעת כמה זה ‘כמה’.  ‘כמה’ זה קצת או הרבה?”  המדריך, בהבעה של ‘מי יפטרני מעונשו של זה’, מחליט בכל זאת לנסות ולהשיב, ובנימה אבהית מתנשאת הוא פונה אל החניך “לא באנו לכאן על מנת  ללמוד חשבון, ולמספרים אין כל משמעות.  הכל זה עיניין של כמות ואיכות.  מה שקובע זאת האיכות ולא הכמות, גם כאשר זה הרבה.  האיכות של חיסול הכיבוש שקולה כנגד כל כמות של פיגועים ו/או ניפגעים”. בהבעת ניצחון הוא פונה אל כל הכיתה “הבנתם? איכות מול כמות, זה מה שקובע”. החניכים, שחלק מהם כבר התחיל לחשוב שאולי יש מה שהוא בדבריו של השואל, מנענעים בראשם וחוזרים בהתלהבות “האיכות קובעת ולא הכמות”. השואל לא נרגע לחלוטין, אבל הוא מרגיש שבשלב זה הוא מיצה את כל התחמושת ולא נותר לו אלא ללכת עם כולם בתלם.

ד.       הדרך לשלום – שיעור בטופוגרפיה                     

תוכנית הלימודים במידרשה כוללת גם השתלמות בטופוגרפיה, בה החניכים לומדים איך להתמצא בנבכי מפת הדרכים.  בבוא היום, בהישמע משק גלגלי רכבת השלום, בוגרי המידרשה ישתמשו בידע הזה כדי לנווט את הקטר למקום מנוחתו הסופי.           

 

שיעור התמצאות במפת הדרכים

כאשר אינך יודע לאן אתה הולך, בטוח שתגיע לשם

ה.      רשימה חלקית של נושאים נוספים הנלמדים במידרשה

·         טרור שהוא כשר

·         חוסר מוסר שהוא מוסר

·         איך לשכנע את השני בצדקתך כאשר אינך צודק

·         המרכאות ככלי להעמיד בספק את נכונותן של טענות הצד השני

·         היגיון של הפוך על הפוך

·         אל תאמין למראה עיניך וגם לא למשמע אוזניך אפילו אם אין צל של ספק שזה נכון