קצב הריבוי של בעלי התיזה “ישראל היא אפרטהייד” מעלה הרהור, שמא האמונה הנפוצה בעלם העתיק, שטרוף הוא מחלה מדבקת, לא הייתה כה מופרכת, בסופו של דבר. על אופן ההדבקה מרמזים דבריו של דני רובינשטיין מהעיתון “הארץ“, כפי שהם פורסמו על ידי קרוליין גליק בגיליון ראש השנה של “מקור ראשון“: הוא אימץ את התיזה הזאת לאחר אימוצה על ידי ג‘ימי קרטר.

למעשה, אין חידוש רב בידיעה הזאת, כמו שאין חדש בציותם של ואסלים מרצון לדעתם של אח“מים, המכונים “מעצבי דעת קהל“; מה שמעניין במקרה כזה הוא, שבעל העניין עצמו מודה שהוא מהלך לפי המצפן של האח”מ מאמריקה. לאחר פרסום ספרו האחרון של קרטר כמה מחבריו נטשו אותו כי מאסו בנכלוליו, אך נמצאו כמה שחיש–מהר התיישרו לפי כיוון הרוח.

הדבר מזכיר לי את התגובה המדהימה למאמרי הקודם, שדני רובינשטיין היה גיבורו: איך העזתי לפקפק בדמוקרטיות האמתית של הבחירות ברש“פ, אם האמריקאים אמרו, שזה היה בסדר? כלומר, מידת ההתאמה לקריטריוני הדמוקרטיה של כל אירוע X נקבעת על דעתם של מספר בעלי עצמה. מילא החברים במועדן הדמוס אינם רוצים לחשוב מהי בדמוקרטיה, אך האם עד כדי כך נפגמה אצלם תחושת המגוחך?

זמינותו של המידע הנמצא במרחק הנגיעה במקלדת אינו בהכרח עושה את האנשים סקרנים יותר. כמה מאלה, שאימצו את הססמה של קרטר, טרחו לחפש במילוני האינטרנט את משמעות המושג “אפרטהייד“? לו עשו את זה, היו מגלים, שמדובר במשהו שונה לחלוטין מהמצב השורר בישראל. האם הם היו משתכנעים מזה, שישראל אינה דומה לדרום אפריקה? רובם כנראה לא, כי דעתו של ג‘ימי היא הקובעת, לא עובדות החיים.

אפרטהייד הוא מדיניות של הפרדה ויצירת אי–שוויון בין הגזעים מסיבות הנובעות מתורת גזע. זהו המצב החוקי המונע מגע בין הגזעים בכל מקום, שהם עלולים להיפגש; מסעדה, בניין מגורים, חוף ים, בית חולים, מוסד לימודי, תחבורה ציבורית וכד‘. בדרום אפריקה, אם אדם שחום עור היה מנסה להיכנס לשירותים ציבוריים “ללבנים בלבד“, המשטרה הייתה עוצרת אותו. החוקים מנעו זכות בחירה מבעלי עור “צבעוני”, קבעו עונש בגין יחסי מין בן–גזעיים ואסרו העסקת עובדים “צבעוניים” בעבודה מקצועית מחוץ לאזורים “צבעוניים”.

מצב זכויות האזרח של הערבים בישראל אינו כפי שהיה יכול להיות בעולם אידאלי, אך כשאני רואה ערבים מיוצגים בכנסת, קונים בחנויות במערב ירושלים, מקבלים ומעניקים טיפול רפואי בבבתי החולים המשותפים לכולם, ממלאים את חופי הכינרת, לומדים באותן האוניברסיטאות וכד‘, אני יודע שישראל איננה אפרטהייד. יש תחומים, שבהם היא מצרה את צעדיהם של הערבים, לא מסיבות הגזע אלא בגלל פחד בפני טרור ואלימות. אבל אם כל מה שניתן לומר בנושא הזה לכאן ולכאן, אין בישראל כל מקום למלה “אפרטהייד“. העובדה המצערת שגם דזמונד טוטו השתמש במלה “אפרטהייד” ביחס לישראל, מאפיינת לשלילה את דזמנוד טוטו אבל לא את ישראל.

בהתאם לחוק והמדיניות במדינה של האפרטהייד המקורי, הלבנים חיו בשכונות וילות מפוארות והשחורים חיו בשכונות פחונים, כמו סואטו המפורסמת ליד יוהנסבורג. בלשון עדינה, זה לא ממש המצב של הערבים מול יהודים בישראל. חוק השבות והשאיפה לשמור על הרוב היהודי במדינה ובישובים יהודיים נועדו לתמוך במטרות הלאומיות של יהודים בארצם ולהגן על הניסיון הגלוי והמוצהר של המנהיגות הערבית למחוק את הישות היהודית מהמזרח התיכון. אין כל חוק בישראל הנועד להשפיל את הערבים כערבים, כמו שהיה ביחס ל“צבעוניים” בדרום אפריקה.

השיח האנטי–ישראלי התדרדר עד כדי כינויה של גדר ההפרדה בתואר “גדר האפרטהייד“, למרות שעשרות שנים התקיימה ישראל ללא הגדר הזאת. הגדר לא נועדה למנוע מערבי בשל היותו ערבי להתהלך ברחוב יהודי אלא כדי למנוע ממחבל ערבי להתהלך ברחוב יהודי ולהרוג יהודים באשר הם יהודים. לכנות אותה “חומת אפרטהייד“, זאת נוכלות רטורית.

השימוש במלים מופרזות מאפיין את דברי השטנה נגד ישראל ויהודים. סוללת העפר המיועדות למנוע הסתננויות בדרכים עוקפות, והאשמות שקריות בפגיעה בחקלאים ערבים, זוכות בפי ארגון ARIJ, העוסק באקולוגיה, בכינוי “אקוסייד“, שהוא מונח מדעי המסמן השמדת טבע בקנה מידה רחב, כמו במלחמה גרעינית.

מספיק להעיר לחבר כנסת ערבי, שזאת עבירה על החוק והמוסר להתייצב בסוריה ולהלל את חיזבאללה, כדי לקבל ממנו כינוי “גזען“, שום דבר לא פחות מזה. מספיק שישראל תנסה להגן על עצמה בפני הטרור, כדי שהיא תואשם בפשעי מלחמה. מספיק שיהודי ירצה לקיים מדינה ליהודים כדי שיואשם באפרטהייד.

השימוש במלים מופרזות לעולם חושף את חולשת הטיעון. אם למישהו יש טיעון אמתי, שאותו ניתן לבסס על עובדות אמתיות, הוא לא צריך לשאת לשווא דגלים כה גבוהים וליצור דרמה מופרזת.

מה שמתרחש, זהו חילול כבודם ציני של כל אלה, שחוו על בשרם חוקי אפרטהייד וסגרגציה, אך התוצאה החמורה של “המאבק נגד האפרטהייד הישראלי” היא ההשכחה של הקורבנות האמתיים של האפליה. יש בעולם כמות סופית של הרחמים והנכונות לעזור, כשהקורבנות המדומים של “האפרטהייד הישראלי” גוזלים קרוב למאה אחוזים מזה, לא נשאר הכוח להתייחס לקורבנות האמתיים, כולל הערבים בכל מדינות הערב והרש“פ, החיים בעולם של עריצות וחינוך לקנאות.

ביטול החלטת האו“ם המשווה את הציונות לגזענות גזל שעות שינה רבות מהמושכים בעט מלוכלך. “לא רציתם להיות סתם גזענים”, אמרו – “אז קבלו אפרטהייד!” הטרנד החדש התפשט במהירות של אופנה פריזאית. בעולם המותגים והססמאות הקצרות אין דבר קל יותר מלהפיץ דבר כה מופרך.

עיצוב דעת הקהל על ידי ססמאות קצרות ובומבסטיות ישן כמו תאבת השלטון והערצה למנהיגים, הרי לא העיתון “הארץ” המציא את מקצוע הפוליטרוק. האבות הרוחניים של פוליטרוקי האפרטהייד דהיום היו אמנים במלאכתם; למשל בשנות אחריתו של סטלין, הם הטמיעו בחברה הסובייטית את המושג “קוסמופוליטים, האויבים המרים של המולדת הסוציאליסטית“, כתחליף סינתטי לביטוי הלא מרקסיסטי “ז‘ידים, מוכרי אמא–רוסיה“.

מהי התפישה הקוסמופוליטית, מדוע שבעלי התפישה הזאת ינסו לפגוע בברה“מ ומאין להם הכוח לעשות זאת? השאלות האלו לא נשאלו, כמובן והסיבה לכך היא לאו דווקא הפחד מפני העונש הצפוי, אלא ההרגל לאמץ את הססמה המושמעת על ידי נציג הגוף “המעצב את דעת הקהל“.

באחד מסיפוריו העתידניים של קורט וונגוט, מופיעה ארה“ב החיה על פי החוק המיוחד לשיווין המחייב בעלי משכל הגבוה מהממוצע להרכיב בכל שעות היממה מקלט רדיו זעיר על האוזן; מדי כמה דקות המכשיר קולט מהתחנה הממשלתית צליל חזק ומשמיע אותו כדי לפזר את מחשבותיו הלא ממוצעות של האדם, וכך לבטל את יתרונו השכלי. בעולם האמתי, המלים המזמזמות ללא הרף ליד האוזן משמשות לביטול החשיבה העצמאית, ביעילות הדומה לזאת שבעולמו של וונגוט.

בעולם המחשבים קיים מושג buzzword, המלה המזמזמת בפי כל. אמנם גם שם עלולה להיות התופעה די מעצבנת, אמנם בכל זאת שם מדובר בטכנולוגיות. בעולם הפוליטיקה, buzzwords הם אמצעי כדי לטמטם, לרמות, להשלות, לשסות המון ולהכניע את החושבים הפוטנציאליים.

קודם זה היה “כיבוש”, “חוק בינלאומי“, “תהליך השלום” וכד‘. לא משנה עד כמה הטיעון המשפטי של “הכיבוש” מפוקפק ומקועקע, המלה הקצרה “כיבוש” מזומזמת ליד אוזנו של הציבור ומרגילה אותו לתחושה, שגוף עולמי עתיר הכוח מכתיב “חוקים בינלאומיים” והוא קבע שישראל כובשת, נקודה. או שאתה חוזר על המלים “הנכונות” ואתה Inn, או שתהייה אתה מטרה למלים המזמזמות.

כעת הם עושים את זה עם “אפרטהייד“. ומה תהיה האופנה הבאה? ז‘וזה סאראמאגו הוא רק אחד האנשים, שכבר אמרו, שישראל עושה לפלשתינים את מה שגרמניה הנאצית עשתה ליהודים. כעת זה רק עניין של זמן עד שאיזה ג‘ימי קרטר קטן יאמר אותו דבר – אז אל תאמרו שלא הוזהרתם…

במאמר הקודם, שכתבתי על האשמת האפרטהייד, הזכרתי את הכביש החדש מנוקדים ותקוע לכיוון ירושלים, שבמשך שנים לא מעטות נסעו עליו אך רק הערבים. ובכן, סוף–כל–סוף, נבנה בשעה טובה קטע המחבר את הכביש עם שכונת הר–חומה. כעת התושבים יכולים להגיע לירושלים תוך זמן קצר, ללא העיקוף דרך כביש המנהרות. התענוג מותר להם בין השעות 6:00 עד 18:00. בשעות האלה הכביש מותר למעבר לבני כל הדתות. בשאר שעות היממה רק הערבים נוסעים עליו.

האם צה“ל נוקט כאן במדיניות של אפרטהייד? ממש לא – מדובר אך ורק בשיקולים ביטחוניים. לעת עתה, צה“ל אינו יכול לערוב בכל שעות היממה לביטחונם של היהודים בכביש הזה בפני הניסיונות האפשריים לרוצחם נפש בשל היותם יהודים. האם המחבלים הערביים נוקטים במדיניות האפרטהייד, כשהם פוגעים באנשים בגלל השתייכותם לעם היהודי? לא, חשוב מאד לדייק במינוח, זה איננו אפרטהייד, זה סתם טרור טריוויאלי מכוח הג‘יהאד.

קישורים למאמרים נוספים:

“תרבות הדיכוי“, מאת בן–דרור ימיני

“ערביי ישראל – חומר למחשבה“, מאת גילי כהן

“דרכי אפרטהייד“

“הערות על גזענות“

“שמאלן – אוהב ערבים?“