שערוריית שלושת חודשי ה”אקסטרא” לשופט הפורש

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36326
 
שמחה ניר, עו”ר 02.02.2006 18:17

עושים לו פסטיבל

 

מה קורה אם שופט מתחיל לדון בתיק, שומע עדים, מתרשם מאמינותם (או מחוסר אמינותם) – ובמהלך המשפט הוא מגיע לגיל 70? האם יצטרך שופט אחר לשמוע את כל העדים מחדש? הפתרון המצוי, וזה הרצוי

ג’ ירחי האקסטרא, על שום מה

 

שופט יוצא לפנסיה (“קיצבה”) בגיל 70. כך קובע סעיף 13(א)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984 (להלן – החוק).

 

מדוע בגיל 70? ככה. משום שאם מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל אמור להסתאב בגיל 65, עמיתו השופט יסתאב רק בגיל 70. השופט גם יישחק פחות ממנהל משרדהרישוי, כי השפיטה אינה מצריכה מאמץ אינטלקטואלי מיוחד, והלא, כידוע, די לו לשופט באוצר מלים מצומצם ביותר, אוצר המונה שתי מלים בלבד (“נחה דעתי”) כדי לכסות את צרכיו במדבר לארבעים שנה לפחות.

 

מדברים לאחרונה על העלאתו ל-72 שנה של גיל הפרישה של שופטי ביהמ”ש העליון, וזה הגיוני, וגם תורם לא מעט לעם היושב בציון.

 

הגיוני כיצד. כיוון שעל השופטים ה”עליונים” (שגיאה נפוצה, כי שופט עליון יש רק אחד) אין ערעור, המאמץ האינטלקטואלי הנדרש משופט כזה הוא פחות לאין שיעור, החרדה מפני הפיכתה על פניה של הקערה על ידי ערכאת הערעור פחותה היא, עד אפסית, ולכן שחיקתו של שופט ביהמ”ש העליון גם היא פחותה עד מאוד. מעבר לכך, כיוון שהשופטים בביהמ”ש העליון הם מורמים-מעם, לוקח לשתן יותר זמן כדי לעלות להם לראש, ושנתיים ימים זה בהחלט זמן סביר.

המאזן

 

תורם לעם בציון כיצד. התרומה הגדולה ביותר היא שנקבל את מישאל חשין לשנתיים כנשיא בית המשפט העליון. אהרן ברק הודיע ברבים שהוא פורש בגיל 70 גם את התיקון לחוק יתקבל, ואנחנו נתנחם בכך שנקבל כנשיא תחתיו את המשנה-לנשיא הכי צבעוני שהיה לנו בביהמ”ש העליון, שופט עסיס-לשון, חד לשון, מלא אנרגיה, אשר חבל להפסיד אותו. תרומה נוספת, משנית, היא שנוכל לנצל את השופטים האלה שנתיים נוספות של עבודה בשכר מלא, במקום הפנסיה המלאה שהם מקבלים בלי לעשות דבר.

 

שוברה בצידה. כנגד היתרונות האמורים ישנו חסרון אחד המאפיל על כל היתרונות והחסרונות גם-יחד: כנגד השנתיים הנוספות בניצוחו של מישאל חשין, נצטרך לחכות שנתיים כדי לזכות בנשיאותה של דורית ביניש – גזירה אשר ספק אם הציבור הנאור יוכל לעמוד בה.

 

מזלנו הגדול הוא שבינתיים הארכת כהונתם של שופטי העליון הינה בבחינת  הכל דיבורים.

 

הבעייתיות

 

מה קורה אם שופט מתחיל לדון בתיק, שומע עדים, מתרשם מאמינותם (או מחוסר אמינותם) – ובמהלך המשפט הוא מגיע לגיל 70? האם יצטרך שופט אחר לשמוע את כל העדים מחדש?

 

באו חכמים עם פשרה, ותיקנו הוראה המעניקה לשופט שלושה חודשי “אקסטרא”, אחרי הפרישה, בהם הוא יוכל לסיים את הדיונים הפתוחים. סעיף 15(א), זה לשונו:

 

15. סמכות שופט לסיים דיון

 

(א)    שופט שהחל בדיון ויצא לקיצבה או פרש, יהיה מוסמך לסיים את הדיון תוך שלושה חדשים מיום היציאה לקיצבה או הפרישה.

 

אמרנו פשרה, וכל פשרה, מעצם טיבה וטבעה, יש בה מזיגה מסויימת של יתרון וחסרון, של טוב ורע, אבל נשאלת השאלה אם לא עדיף היה להשאיר את גיל הפרישה (70 שנה, לפני סעיף 13(א)(1) הנ”ל) כפי שהוא, ולקבוע, אפילו בהוראה מינהלית “פנימית” – שהיא, מטבעה, גמישה יותר, ומעשית יותר – ששופט לא יקבל תיקים חדשים בשלושת חודשי כהונתו האחרונים.

 

היתרון הראשוני של ההסדר המתבסס על גיל הפרישה הקיים הוא בכך שהוא פותר אותנו מהתחבטות בבעייה מה זה “החל בדיון”: שופט תעבורה אשר הונחה לפיו בקשה לדחות את ישיבת ה”הקראה” והא קיבל אותה (או דחה אותה) – האם בכך הוא “החל בדיון”? ואם הוא קרא את כתב האישום “באזני הנאשם”, כמצוות החוק, והנאשם ביקש לדחות את מתן תשובתו לישיבה הבאה? ואם הנאשם השיב לאשמה? ואם הנאשם טען טענות מקדמיות? ואם השופט החליט בטענות המקדמיות? באיזה שלב אפשר לומר בוודאות כי הוא “החל בדיון”? ולאיזה כיוון פועל הספק?

 

כאשר כל מקרי-הגבול האלה נכנסים בתוך שלושת החודשים, עובר להגיעו של השופט לגיל 70, אין לנו בעיית פרשנות. אם השופט, בניגוד להנחיות הפנימיות, התחיל דיון בתוך החודשים האלה, אבל גמר אותו לפני שהם תמו, זה אולי לא בסדר, אבל לכל היותר עבירה על נוהל פנימי, שאינה פוגעת בחוקיותו של ההליך.

 

נשאלת השאלה אם מגלים סלחנות לחריגה הזאת, מי לידינו יתקע שהחריגה הזאת לא תחרוג גם אל מעבר יום הולדתו ה-70 של השופט? שתי תשובות לכך: האחת – מי שאחראי לכך – נשיא בית המשפט של כל שופט – אמור לשמור גם על כך שהשופט לא יקבל תיקים חדשים בניגוד לנהלים, והשנייה – אם הוא לא ממלא את תפקידו כראוי – הוא לא ינהג אחרת גם לפי סע’ סעיף 15(א) הנ”ל – סעיף שלושת חודשי ה”אקסטרא”.

 

כשתיעלם תרועת הפסטיבלים

 

אז אם ההסדר המקורי כל כך טוב, מדוע הוסיפו את שלושת חודשי האקסטרא?

 

אם אני מבין נכונה את הדין, שופט שפרש, או שופט בפנסיה, אינו מתוגמל, כספית, על העבודה הנוספת הזאת (להבדיל משופט בפנסיה אשר נתמנה כשופט בימ”ש לתביעות קטנות, או שופט בימ”ש לעניינים מקומיים), ואם כך, הרי זה רווח “נטו” ל”מערכת”: תוספת סמוייה למצבת השופטים, בעלות-אפס.

 

אבל אם השופט צריך לעבוד שלושה חודשים בשכר-אפס, נשאלת השאלה מה זה נותן לו. התשובה, כנראה, היא שמי שמתרגל לשררה, קשה לו להיפרד ממנה, אפילו אם יצטרך ליהנות ממנה בהתנדבות.

 

אבל הצרה הגדולה ביותר של הסדר שלושת חודשי האקסטרא נמצאת במקום אחר: כאשר השופט מגיע לגיל 70 עושים לו חאפלה, ומכריזים על פרישתו, ועל איזה שופט דגול הוא היה, וכו’, אבל כיוון שהוא ממשיך, על פי הצהרת-האמונים שלו, “לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים”, מחוייבין הבריות בכבודו כבכבודו של כל שופט, אפילו אם כבר אין רואין אותו ואין שומעין ממנו, ואפילו אם נשאר לו לתת רק פסק-דין מצ’וקמק אחד, אותו הוא מחזיק על אש קטנה עד תום שלושת החודשים.

 

והנה, כאשר נגמרת תקופת האקסטרא הזאת, השופט יוצא מה”מערכת” בדלת האחורית, בשקט-בשקט, כאשר אולי כבר איש אינו זוכר אותו. הוא הופך ל”מי שהיה שופט”.

 

ומי “שהיה שופט”, כבר “אין טעם” למתוח עליו ביקורת…

 

כאשר שופט פורש, זה הזמן לעשות לו “מסיבת פרידה”. לא רק בנאומי תשבחות של נשיאו. הרי לא ניתן לצפות שאהרן ברק, בהזדמנות חגיגית זו, יתחיל למנות את פשעיו של השופט הפורש, ממש ביום הולדתו ה-70…

 

אבל כאשר השופט יורד לחנייה, ויוצא עם רכבו ממיתחם בית המשפט, על מנת שלא לחזור שמה (כשופט, כמובן), מותר גם לציבור לעשות לו מסיבת-פרידה משלו. לעמוד מול היציאה מבית המשפט עם שלטי “ברוך שפטרנו”, ועם כל שאר השלטים האחרים, ועם פתיחת כל החשבון שהיה אסור לפתוח כי זה “פוגע באמון הציבור במערכת המשפט”.

 

פרידה משופט גרוע נותנת לנו הזדמנות נדירה לביקורת “בונה”. ביקורת “קונסטרוקטיבית”. ביקורת “פוזיטיבית”. היא מאפשרת לומר כי רמתו הממוצעת של השופט הישראלי עלתה היום פלאים. אבל כאשר ה”היום” הזה היה שלושה חודשים קודם לכן, הוא בבחינת עבר זמנו, בטל קורבנו.

 

ובמלים אחרות: ההסדר הזה מאפשר לשופט הגרוע ביותר, הרע ביותר, הרשע ביותר, לרדת מהבמה לצלילי המה-יפית של אהרן ברק.

 

איך יוצאים מזה?

 

הפתרון הפשוט ביותר הוא לבטל את סעיף 15(א) לחוק, ולהשאיר את גיל 70 כגיל הפרישה הסופית, ללא חריגה, וללא “חריגים”, אבל אם מערכת המשפט עלולה להתמוטט בלי שלושת החודשים האלה, אנחנו נהיה האחרונים שנעשה לה את זה.

 

וכדי להציל את מערכת המשפט, אני מציע הסדר אשר ישאיר את המצב בדיוק כפי שהוא, אבל בלי ההשלכות הלא-רצויות שלו.

 

לפי ההסדר הזה ייקבע בחוק ששופט ייצא לפנסיה בגיל שבעים שנה ושלושה חודשים, ואולם בשלושת החודשים האחרונים לכהונתו לא ידון בעניינים אשר לא דן בהם לפני כן.

 

ובא לציון גואל.

 

 

________________

 

המלצת היום: חלאותאדם או סתם טועידרך?” (ד): על משחקי היויו של השופט – “טעותאו זדון?

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר