*** המאמר ה-4500 באתר: פנייה לנשיאת ביהמ"ש העליון, מרים נאור, על אמון הציבור בשופטיו ***

רובינשטיין אליקים הנבל – עכשיו תורך! *** מישאל חשין – קווים לדמותו

*** עמיעד רט, שופט: גנב! גנב! גנב!!! מדוע אתה לא תובע אותי?! ***

אתר "משוב העם" לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה"הוצאות"

עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות  האזרח הבא – מצע מעודכן!

בית המשפט העליון מחפה על מושחתי ההוצל"פ


לשמעון פרס, נשיא המדינה: על מה "נדהמת לשמוע" כי המשפט, בדומה למפעל הפיס, הוא עניין של מזל ולא מושא של צדק? מתי בפעם האחרונה ראית בית-משפט מבפנ

קימקא שמחה ניר, עו"ד 24.01.2008 13:31

בטקס השבעת שופטים התווכח הנשיא ("לא משפטן", כהגדרתו את עצמו) עם דבריו של עו"ד אביגדור פלדמן, מבחירי המשפטנים בארץ, על עשיית-הצדק בתי המשפט. אני מאיר את עיניו של הנשיא, ומזמין אותו ליזום חקירה ציבורית בלתי-תלוייה, על מנת להשיב למערכת המשפט את אמון הציבור – אשר נשחק עד-דק.



שמחה ניר, עו"ד

משעול גיל 1-ג', כפר סבא 44281

טל'  09-7424838, נייד 050-7520000

פקס 09-7424873

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

כפר סבא, 23.1.2008

 

עַל-מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה, וְיִשְׁמָעוּ--הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם, וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב.

ירמיהו ו', י'

לכבוד

מר שמעון פרס

נשיא המדינה

בית הנשיא

ירושלים

 

כבוד הנשיא,

הנדון: דבריך בשבוע שעבר, בטקס השבעת שופטים, על הביקורת על מערכת המשפט

בטקס בשבוע שעבר דיברת על הפתעתך הרבה כששמעת מפי "משפטן מכובד", כדבריך, על דרך התנהלות בתי המשפט, וכך אמרת:

"נדהמתי לשמוע כי מערכת המשפט, בדומה למפעל הפיס, הוא עניין של מזל ולא מושא של צדק, וכי אין הכרח שהאמת תהא ביסוד המשפט, וכי המשפט אינו אלא הצגה המכסה על העדר ערכים אמיתיים המדריכים אותו".

הכוונה היא, כמובן, לדברים שאמר עו"ד אביגדור פלדמן בראיון לאילנה דיין.

עוד הוספת, כפרשנות משלך, על המבקרים את מערכת המשפט – כי "קיים כנראה בקרבנו יצר הרס עצמי", ובהמשך אראה כי מערכת המשפט עצמה – היא-היא זו הלוקה ביצר ההרס העצמי, ולא מבקריה – גם החריפים יותר.

אם הייתי נזקק לקלישאות הידועות, גם אני הייתי אומר כי "נדהמתי לשמוע" אותך אומר את הדברים האלה, אבל אני לא נדהמתי, כי אתה, כנשיא המדינה, משקף את העם כולו, עליו נאמר "קול המון כקול שדי", ואני יודע היטב מה דעתו של העם (אבל אני יודע לא פחות שגם העם כבר מתחיל להבין דברים שאמש הוא עוד לא הבין).

כיוון שאני שואל, יומם וליל, את העם הזה האם אתם יודעים איפה אתם חיים, אני מרשה לעצמי לשאול גם אותך, כמייצגו, האם אתה יודע איפה אתה חי?!

אני מבקש ממך, איפוא, לא לקחת את זה אישית, ולענות לי לגופו של עניין, כי הדברים האלה הם באמת בנפשנו.

הרשה לי, כמי שניהל אלפי תיקים, וראה בית משפט מבפנים אלפי פעמים, להאיר את עיניך, "כמי שאינו משפטן" (כהגדרתך את עצמך), ולגלות לך כמה דברים אותם איש לא גילה לך מעולם (ולכן גם "נדהמת לשמוע" דברים כאלה).

אפתח ואומר כי אני מודע לכך שהמשפט אינו מדע מדוייק, אבל גם במדע לא-מדוייק כזה קיימים נושאים של "שחור ולבן" – בלי שום גווני-אפור ביניהם.

אני אגע רק בנושאים כאלה (ובאשר לנושאים בהם ישנם גווני-אפור – אופרה לגמרי אחרת! – אפילו הדמיון הפרוע ביותר לא יספיק עבורם).

אכן, "אין הכרח שהאמת תהא ביסוד המשפט", אבל זה חלק גלוי מ"יסוד המשפט" עצמו!

אתחיל מאמצע המובאה:

"נדהמתי לשמוע כי ... אין הכרח שהאמת תהא ביסוד המשפט ...".

ובכן, זהו עקרון משפטי מימים-ימימה, שאין חפיפה מלאה בין האמת העובדתית לבין האמת המשפטית, עיקרון אשר מושתת הן על הדין והן על ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון.

אומר בית המשפט העליון:

... את פנייתו של האב"ד לסניגורים בעניין העד המומחה מצדיק בית הדין בהחלטתו בקטע שציטטתי לעיל, ואשר בו מופיעות 3 פעמים המלים "חקר האמת". אלה אותם דברים, שאמר האב"ד בעת האירוע עצמו, כאשר הסניגורים מחו על "סיבוב הזרוע" מצדו.

גישה זו, שחקר האמת יש בו כדי להצדיק "יזום פעילות" מצד שופט, אפילו על חשבון הכללים החוקים והנהלים, המחייבים את שופטי ישראל בעבודתם – גישה זו איננה מקובלת עלי. חשיפת האמת, חשובה ככל שתהיה, איננה מטרה המקדשת את האמצעים. גם קבלת התוודות על-ידי עינויים היא "חקר האמת". גם חקירת הנאשם בתחילת המשפט, כנהוג על-פי השיטה האקוזאטורית, היא "חקר האמת".

חקר האמת על-פי השיטה האדוורסארית הנוהגת במדינתנו כפוף לדינים ולכללים: דיני ראיות, דיני פרוצדורה וכללי התנהגות של שופטים. דינים וכללים אלה אינם כפופים לחשיפת האמת; חשיפת האמת כפופה להם (בג"צ 144/86, סא"ל זיו הלוי, ואח' נ' בית הדין הצבאי לערעורים, ואח', פ"ד מ(2), 309, 315 – ההדגשה שלי).

וזאת רק "דגימת אקראי" מהפסיקה.

חשוב לציין כי הפער שבין האמת העובדתית לאמת המשפטית פועל לפעמים לטובת הנאשם, לפעמים לרעתו.

כך, למשל, כאשר המחוקק, בפקודת הראיות, מנע העדת בעל ואישה, או הורים וילדים, אלה-כנגד-אלה, במשפט פלילי, הוא ויתר על מידה מסויימת של חשיפת-האמת, לטובת ערכים אחרים, שנראו לו חשובים יותר, וזה פועל לטובת הנאשמים.

אבל כאשר המחוקק קבע שניתן, בעבירות מסויימות,להרשיע ללא הוכחות נאשם שלא התייצב למשפט, זה פועל לרעת הנאשמים.

אבל גם כאשר יש "הכרח שהאמת תהא ביסוד המשפט", זה לא תמיד מתגשם, או: על "המשפט, בדומה למפעל הפיס, הוא עניין של מזל ..."

לפני שאמשיך אומר, "בקול צלול וברור" (כלשון הקיטש המקובלת לאחרונה): עו"ד אביגדור פלדמן מכיר את מערכת המשפט יותר טוב משנינו גם-יחד, יחד עם כל הצוות המשפטי של בית הנשיא. לעו"ד פלדמן גם אין אינטרס וצורך להמציא או לבדות דברים הזויים, משום שהמציאות מספקת לו כל יום חומר-גלם לאלפיים שנה קדימה (ועוד נשאר עודף!!!).

נחזור, איפוא, אל ה"נדהמתי לשמוע" שלך:

"נדהמתי לשמוע כי מערכת המשפט, בדומה למפעל הפיס, הוא עניין של מזל ...".

וכאן אני רוצה להקדים ולתת לך דוגמה אשר תובן גם ללא-משפטנים:

נניח שנשיא המדינה מחליט להעניק חנינה לפלוני אשר הורשע בפלילים, והתיק מועבר אל הקלדן/ית, ושם מכינים כתב-חנינה, אשר בתחתיתו, במקום המיועד לחתימה, מופיעות המלים שמעון פרס, נשיא המדינה.

דא עקא שבין-לבין יוצא נשיא המדינה לחו"ל, ואת מקומו תופסת ממלאת-מקומו, יו"ר הכנסת דליה איציק, אשר אמורה לחתום על כתב-החנינה.

מה עושים עם זה? מדפיסים מחדש, כאשר במקום המיועד לחתימה מופיעות המלים דליה איציק, יו"ר הכנסת, מ"מ נשיא המדינה, ואם האסתטיקה לא חשובה, אפשר לתקן גם בטיפקס ועט – ואז חותמים.

ומה קורה אם לא מתקנים את המסמך, והגב' איציק חותמת עליו "בשם" ("ב/") נשיא המדינה שמעון פרס? על סמך הפסיקה של ביהמ"ש העליון המסמך הזה לא שווה את הנייר עליו הוא מודפס, כי למ"מ הנשיא יש סמכות לחתום בשם עצמו בלבד, ולא בשם הנשיא עצמו, אשר, בהיותו מחוץ לגבולות המדינה, אין לו שום סמכויות, כנשיא.

וכפי שאסביר בהמשך, גם אם טעיתי, לענייננו זה לא משנה.

הדוגמה ההיפותטית הזאת חוזרת לא אחת בהתגלמות לא-היפותטית, בכתבי אישום בהם תובע חותם "בשם" תובע אחר: גם כתבי האישום האלה אינם שווים את הנייר עליו הם כתובים, כי תובע מוסמך לחתום בשם המדינה – לא בשם חברו.

וגם לעניין זה, כפי שאסביר בהמשך, גם אם טעיתי – לענייננו זה לא משנה.

נאשם א' ונאשם ב' – שני מקרים אמיתיים אשר יועמדו לרשותך, כבוד הנשיא, אם רק תבקש – הועמדו לדין על פי כתב-אישום החתום "בשם".

נאשם א' זוכה מהטעם הזה בלבד, והמדינה לא ערערה.

נאשם ב', לעומת זאת, הורשע, וכל נסיונותיו לבטל את ההרשעה עלו בתוהו. הוא טיפס שלוש פעמים, במסלולים שונים, עד לבית המשפט העליון, והעלה חרס בידו.

העניין הזה עבר תחת ידיהם של עשרה שופטים – שבעה מהם בבית המשפט העליון – ואף אחד מהם לא התייחס לטענה הזאת, כולל לפסיקה של ביהמ"ש העליון, עליה הטענה מבוססת.

בסוף האיש נאלץ לרצות שנת מאסר תמימה.

אני לא שולל את זכותו וסמכותו של בית המשפט העליון לשנות ולהפוך על פיה הלכה  שהוא-עצמו פסק בעבר. אני גם לא שולל את זכותו וסמכותו של בית המשפט העליון – וגם של כל בית משפט אחר – לאבחן כל מקרה קונקרטי מהמקרה בו נפסקה הלכה קודמת אותה מבוקש להחיל, ואני גם לא שולל את זכותו וסמכותו של בית המשפט העליון – ושל כל בית משפט אחר – לטעות, כי הרי errare humanum est.

אבל אני שולל את זכותו של בית משפט כלשהו להתעלם מטענות שנטענו בפניו ומעובדות אשר הוצגו בפניו, ובמיוחד שולל אני את זכותם של בתי המשפט להתעלם מהלכה שנפסקה ע"י בית המשפט העליון – הלכה אשר אמנם מחייבת רק את בתיהמ"ש האחרים, ולא את ביהמ"ש העליון עצמו, אבל גם בית המשפט העליון חייב להתייחס אליה בכבוד – אם הוא רוצה שהבריות יכבדו אותו.

אמרתי לעיל כי אסביר בהמשך שגם אם טעיתי – לענייננו זה לא משנה, וכעת אני בא לפרוע את השטר הזה.

נניח שטעיתי ושכתב-האישום תקין ותקף (בשני המקרים, כמובן). נשאלת, איפוא, השאלה מדוע המדינה לא ערערה על זיכויו של נאשם א'? השאלה הזאת הינה "דודניתה" של השאלה מדוע, במקרהו של נאשם ב', עשרה שופטים – שבעה מהם בבית המשפט העליון! – לא התייחסו להלכה הפסוקה ע"י ביהמ"ש העליון עצמו, מימים-ימימה.

בשלב זה יש לי תשובה אחת, זהה, לשתי השאלות גם-יחד: שאל אותם, כבוד הנשיא!

וכעת, בין אם צדקתי, בין אם טעיתי, נאשם א' זכה בפיס, ונאשם ב' נשלח לשנת מאסר מאחורי סורג ובריח. לכן, לפני שאתה, כבוד נשיא המדינה, "נדהם לשמוע" על מה שקורה במערכת המשפט – למשל כי "מערכת המשפט, בדומה למפעל הפיס, הוא עניין של מזל ..." – כדאי לך מאוד להקשיב לעו"ד אביגדור פלדמן, ולא רק לו: אנחנו ראינו בית-משפט מפנים הרבה יותר פעמים ממך, כבוד הנשיא, ועם הסטטיסטיקה הזאת אי אפשר להתווכח.

הדוגמה הזאת, יחד עם הדוגמה הבאה – המציגה את השאלה האם רק "פיס", או משהו גרוע בהרבה – הן רק דגימות-אקראי לכך ש"מערכת המשפט, בדומה למפעל הפיס, הוא עניין של מזל ...", כפי שאמר עו"ד פלדמן.

כמו שאמרתי לעיל – אני נוגע כאן רק בעניינים בהם יש רק שחור/לבן, ללא גווני-האפור, ואם באלה המשפט, "בדומה למפעל הפיס, הוא עניין של מזל ...", צא ולמד עד כמה משחק המזל בעניינים בהם ישנם אין-ספור גווני-אפור.

האם רק "פיס", או משהו גרוע בהרבה – חיסול-חשבונות ו"הצגה המכסה על העדר ערכים אמיתיים"?

עו"ד ראובן ועו"ד שמעון פונים אל הרשות המוסמכת (שר המשפטים), כל אחד בנפרד, בתלונה על שופט. שניהם מורשעים בערכאות המשמעת של לשכת עורכי-הדין, ושניהם מערערים לבית המשפט העליון.

השופט יהונתן עדיאל (אז שופט-בפועל בבית המשפט העליון, אז והיום מועמד למינוי קבוע לאותה הכהונה) כותב במקביל את פסקי הדין בשני התיקים – באחד הוא מזכה את המערער, מהטעם שמותר להתלונן בפני הרשות המוסמכת, ובשני הוא מאשר את ההרשעה, בלי להתייחס כלל לאותה הנקודה ממש.

בכל אחד מהמקרים שני שופטים נוספים נתנו את חתימת ה"אני מסכים" שלהם.

האם זאת "הגרלת פיס" (כפי שאמר עו"ד פלדמן, ואתה "נדהמת לשמוע"), או שהיה כאן חיסול חשבונות מכוער עם עורך-הדין המרבה לבקר את מערכת המשפט, וגם "הצגה המכסה על העדר ערכים אמיתיים" (כפי שאמר עו"ד פלדמן, גם כן לתדהמתך, בהמשך דבריו, כפי שאתה-עצמך הבאת אותם)?

שאל אותם, כבוד הנשיא, ואני מצהיר מראש כי אקבל את תשובתם כתשובת-אמת (אפילו אם לא אאמין להם).

ושוב אל ה"נדהמתי לשמוע" שלך:

"נדהמתי לשמוע כי מערכת המשפט ... לא מושא של צדק, וכי אין הכרח שהאמת תהא ביסוד המשפט ...".

גם כאן אתחיל מדוגמה "היפותטית":

פלוני מואשם בכך שתאריך מסויים, ומקום מסויים, הוא רצח במו-ידיו את עו"ד שמחה ניר, ("להלן – ה מנוח" כמו שאומרים), ואחרי שהתביעה סיימה להביא את ראיותיה הוא, הנאשם, עולה לדוכן העדים ומעיד מה שמעיד, וגם מביא מטעמו שני עדי מפתח: את מפקד בית-המעצר אבו-כביר, אשר מביא עימו את הרישומים המקוריים, ומעיד כי בתאריך הרצח הנאשם היה אז עצור אצלו (בעניין עבירה אחרת), ואת שמחה ניר, (להלן – "המנוח"), אשר מעיד על עצמו שהוא "חי ונושם ברציפות, וללא 'מוות קליני', החל מגמר לידו ועד לעצם הרגע הזה".

בית המשפט המחוזי מתעלם מהעדויות האלה, ומרשיע את הנאשם ברציחתו של שמחה ניר, כמיוחס לו בכתב-האישום, בית המשפט העליון מאשר את ההרשעה, ומתעלם גם הוא מאותן העדויות – ובהעדר אפשרות לערעור נוסף, ההרשעה ברצח נעשית חלוטה, למרות שהנאשם הראה אליבי מוצק, וגם הוכיח שה"מנוח" עדיין חי, נושם ובועט...

האם זה כשר?

אליבא דנציבת תלונות הציבור על שופטים, הגב' טובה שטרסברג-כהן, אשר באה לוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת (28.8.2005) ואמרה את הדברים אלה ממרומי המקפצה, "זה לגיטימי", גם אם ההתעלמות היא בכוונת-מכוון!

אמור מעתה: התרחיש הזה הוא לא ממש "הזוי", וממילא זו רק שאלה של זמן עד שתרחיש כמותו גם יתרחש בפועל.

נו, ועם "הכשר" כזה, מה הפלא שהיושר האינטלקטואלי של שופטי ישראל – ואם יתריסו כנגדי שאני "עושה הכללות", אני אגיד "כן, בהחלט!!!" – הוא "על הפנים"?

על תרבות השקר של השופטים

ב-14.1.2008, יום לפני שאמרת, במעמד השבעתם של שופטים חדשים, כי "נדהמת לשמוע" את מה שאמר עו"ד פלדמן, פרץ הוויכוח הפומבי בין שתי הנשיאות – דורית ביניש נשיאת ביהמ"ש העליון, ועדנה בקנשטיין, נשיאת בתימ"ש השלום במחוז תל-אביב – בשאלה מי אחראי להוצאתה מרשימת המועמדים-לקידום של השופטת חיותה כוחן, אם-בית-הדין בהרכב אשר הרשיע את שר המשפטים לשעבר חיים רמון.

הנשיאה ביניש, אשר בטקס האמור ישבה במרחק 20 ס"מ מימינך, גלגלה את האחריות לפתחיהם של הנשיאה בקנשטיין ושל שר המשפטים, דניאל פרידמן, אשר ישב משמאלך, באותו המרחק, ואילו הנשיאה בקנשטיין האשימה את הנשיאה ביניש בכך שהיא "זורה חול בעיני הבריות". לא פחות.

אני לא רוצה להיכנס לשאלה מי-אחראי למה, אבל דבר אחד ברור: אחת משתי הנשיאות משקרת במצח נחושה (ואני, אגב, ממליץ לך לקרוא את מאמרו של העיתונאי יואב יצחק, ביניש – שקרנית עם קבלות; יכול להיות שהוא צודק, ויכול להיות שלא – אבל בשום פנים לא ניתן להתעלם מדבריו), וכאשר שופטים נתפסים לתרבות-השקר מחוץ לבית המשפט, אין מקום לשום "תדהמה לשמוע" שאותה תרבות-שקר מחלחלת גם אל מלאכתם השיפוטית, שהרי, כידוע, חוק הכלים השלובים הוא חוק אוניברסאלי.

דיברתי קודם על ההכשר המימסדי שניתן לשופטים להתעלם – גם במכוון – מטענות שאינן נוחות להם. כאשר השופטים מתעלמים מעובדות מסויימות, הם מפברקים בכך מצב עובדתי שונה, בדוי, פיקטיבי, שקרי, אבל הם לא תמיד מסתפקים בכך, ולא אחת הם גם בודים בהבל-קולמוסם עובדות שקריות – שקרים "פוזיטיביים" – אשר אין להם אפילו בדל-ראייה בתיק, או שמהמסמך אשר ממנו הם מתיימרים לדלות את ה"עובדות" האלה עולה דווקא מסקנה הפוכה.

כאן אני רוצה להתייחס במפורש למקרה האישי שלי. בתיק על"ע 4743/02 אומר השופט יהונתן עדיאל הנ"ל שאני כיניתי את השופט אפרים דורון כ"אוטיסט", ואני, עם כל הביקורת שלי על השופטים, מעולם לא אמרתי דבר כזה על שופט.

ה"מימצא" הזה לא מושתת על עדות בעל-פה על דברים שנאמרו בעל-פה (בכגון דא גם העדים וגם השופטים יכולים לטעות בתום-לב, ואני אהיה האחרון להתחשבן עם שופטים על טעויות בתום-לב), אלא על מסמך בכתב, בו אי אפשר לטעות, ואם תבקש כי יציגו בפניך את המסמך (מי יסרב לבקשה כזאת של נשיא המדינה?) תיווכח בעצמך שזהו מימצא שקרי.

אבל זה לא השקר היחיד באותו פסק-דין, כי במקום אחר הוא גם אומר שאני טענתי כי "חובתי כלפי הלקוח מצדיקה יחס של חוסר כבוד כלפי בית המשפט": אני לא טענתי כדבר הזה, וגם לא יכולתי לטעון כדבר הזה, כי, לשיטתי, שני הפרמטרים האלה הם על מישורים שונים לחלוטין.

כאשר באותו פסק-דין ישנם לפחות שני שקרים – ואני טרם הספיקותי לעבור יסודית על כולו – זה מעורר דאגה עמוקה, והתדהמה של כבוד הנשיא צריכה להיות על תרבות-השקר של השופטים, ועל כך שכה מעטים מעזים לקרוא "המלך עירום" בשער-בת-רבים.

על השקרים האלה, אגב, חתומות גם שופטות ביהמ"ש העליון (במינוי קבוע) איילה פרוקצ'יה ומרים נאור ובסך-הכל חתומים על השקרים האלה רבע משופטי ביהמ"ש העליון, באותה העת.

עוד על תרבות השקר של השופטים: איך מרמים את כל הציבור?

כל מי שבא בשערי בית משפט לתעבורה כבר שמע לא פעם את השופט "מסביר" לבוזגלו הלא-מיוצג כי "עם הצילום אי-אפשר להתווכח".

עם כל הכבוד, זה שקר גס, וכל מקצוען יגלה לך שיותר קל להתווכח עם הצילום מאשר עם עדותו של שוטר שקרן אשר השופט "האמין" לו.

אבל כאשר בוזגלו שומע זאת "מפי הגבורה", הכפירה-באשמה שלו הופכת באחת ל"כבוד השופט, מודה אני לפניך".

נניח שכל שופט-תעבורה אומר את השקר הזה רק פעם אחת ביום: חישוב מהיר יראה לך שהשקר הזה חוזר על עצמו בכל בתיהמ"ש לתעבורה כ-5000 פעם בשנה.

אבל זה עוד לא הכל: את ה"ספיצ'" הזה שומעים עוד 30 נאשמים הנמצאים באולם, והם כבר לא זקוקים ל"דברי ההסבר" האלה כדי לעלות אל הדוכן עם ה"מודה אני לפניך". 30 פעם 5000 – עוד 150,000 נאשמים בשנה אשר רומו ע"י "המערכת".

וגם זה עוד לא הכל: אותם 155,000 איש ואישה חוזרים הבייתה, ו"מסבירים" לסובבים אותם כי "עם הצילום אי-אפשר להתווכח. השופט הסביר לנו את הזה", וכל אחד מה"סובבים" האלה הולך עם ה"השכלה" הזאת אל הסובבים אותו, וכך, מעגלים-מעגלים, כל העולם "יודע" ש"עם הצילום אי-אפשר להתווכח"...

ובשפה השווה-לכל-נפש: השקר השיפוטי הגס ביותר זוכה ל"מערכת ההפצה" הטובה ביותר!

על עקרון "הפאוצ' הכפול", וקלישאת "חקר האמת" הצבועה

לכל חייל יש, כידוע, שני "פאוצ'ס" בחגורו, בהם הוא מחזיק דברים לשימוש מיידי.

גם לשופטים יש שניים כאלה: באחד הם מחזיקים תשובה לכל שאלה, ובשני הם מחזיקים תשובה הפוכה לכל תשובה שבפאוצ' הראשון.

איך יכולות שתי תשובות הפוכות להיות נכונות? הן לא יכולות, אבל בשביל זה קיים הפאוצ' הכפול, כדי שאפשר יהיה לקחת תמיד את התשובה הפועלת לטובת התביעה, ולרעת הנאשם, וכאשר התשובה ההפוכה פועלת לטובת התביעה ולרעת הנאשם – יקחו את התשובה ההפוכה ...

טול, למשל, את טענת "חקר האמת": לתביעה המשטרתית יש מחלה ממארת: לבוא לביהמ"ש לתעבורה עם תיק "בוסרי", בתקווה שהנאשם יתנדב להשלים לה את החסר, ואם היא תיזקק לדחייה לצורך מיקצה-שיפורים היא תמלמל את צמד-המלים "חקר האמת" – והשופט ייעתר לה, כדבר-שבשיגרה (כפי שאכן קורה לרוב).

התנהגות משטרתית זאת, אגב, מביאה במקרים רבים את הנאשם להיכנע ("כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך") ולהודות באשמה (אחרי שכפר בה, והתביעה לא הוכיחה אותה), עם או בלי עיסקת-טיעון מגוחכת. כאשר זה קורה, לאף אחד לא אכפת מ"חקר האמת" – העיקר "לסגור" עוד תיק.

סניגורו של נאשם בתיק תעבורה, שהיה אמור להתייצב במקומו, לא התייצב בשעה שנקבעה, בגלל תקלה משרדית, והנאשם הורשע בהיעדרו. משגילה הסניגור, בהמשך הבוקר, את התקלה, ניסה הוא להתקשר לבית המשפט, אבל המרכזיה לא פעלה – גם לה הייתה תקלה. עלה על רכבו והחיש פעמיו לבית המשפט, אבל הגיע אחרי שהשופט כבר "סגר את הבאסטה".

הגיש הסניגור בקשה לביטול פסק-הדין, בהזכירו את "חקר האמת" הנשכח, ובציינו כי האשם הוא בו-בלבד, כי הוא מוכן לשאת בהוצאות הכרוכות בחידוש המשפט, וכי הנאשם לא צריך לסבול ממחדל של סניגורו, ולשאת את הרשעת-החינם הזאת עד יומו האחרון.

כאן פתח השופט את הפאוצ' השני והוציא תשובה הפוכה: "מי ששכח יישא בתוצאות שכחתו, ולא הציבור בכלל ובתי המשפט בפרט, יצטרכו ללכת עקב-בצד-אגודל אחרי מידת תשומת-הלב שבעל-דין מוכן להקדיש לענייניו המשפטיים.

ומה עם "חקר האמת"? לעזאזל "חקר האמת" – העיקר "לסגור" עוד תיק!

מדוע "חקר האמת" פועל רק לטובת התביעה, וה"מי ששכח" פועל רק לרעת הנאשם? שאל אותם, כבוד הנשיא.

ומדוע "חקר האמת" לא פועל כדי לגלות לנו אחת-ולתמיד מדוע התביעה מקדיחה את תבשיליה יום-יום, ובתי המשפט נותנים לה הנחות נון-סטופ, אבל הסלחנות שלהם נגמרת כאשר הנאשם מבקש להיאחז בחקר-האמת? שאל אותם, כבוד הנשיא.

ו"אותם" – זה לא רק שופטי התעבורה, אלא גם שופטי הערעור, עד לביהמ"ש העליון.

השקר השיפוטי מחלחל לכל פינה

קלישאה נדושה היא כי "לשקר אין רגליים", וזה נכון, אבל יש לו כנפיים!

ועם הכנפיים האלה הוא ממריא ועף לכל מקום, ומחלחל לכל פינה: אופקית לתחומים אחרים של המשפט, ואנכית גם לערכאות הערעור – עד לבית המשפט העליון.

קח, למשל, את הערעור בבית המשפט העליון, בפרשת לוי-עטייה המפורסמת בה עמדה למבחן אמינותו של "אקדח הלייזר" המשטרתי (מד המהירות הפועל באמצעות קרן הלייזר, הקרוי גם "ממל"ז"). בפסק-דינם קובעים השופטים דליה דורנר, איילה פרוקצ'יה ו-אדמונד לוי, כי מדידתו של הממל"ז היא אמינה עד לטווח של 300 מטרים בלבד, אבל באותו פסה"ד ממש הם מאשרים את הרשעתם של שני המערערים, למרות שמהירותו של כל אחד מהם נמדדה מטווח של כ-500 מטרים!!!

אבל זה עוד לא הכל: בית המשפט לתעבורה, כערכאה ה"דיונית" אשר על מימצאיה העובדתיים אין עוררין (וגם במקרה הזה לא היו עוררין) קבע – על סמך מימצאיו העובדתיים – שהוא היה מזכה את הנאשמים גם בלי קשר לאמינותו של המכשיר. לנקודה הזאת שופטי ביהמ"ש העליון כלל לא התייחסו (כשם שהם לא התייחסו גם לנקודות רבות אחרות, אשר גם הן – כל אחת בפני עצמה – הצדיקה את הזיכוי).

מדוע הם היו כל-כך להוטים לקיים את ההרשעה, כאשר גם הקביעה העקרונית שלהם חייבה את הזיכוי? שאל אותם, כבוד הנשיא!

ואם עו"ד פלדמן אומר כי "אין הכרח שהאמת תהא ביסוד המשפט", הוא לא רק יודע על מה הוא שח, אלא שהוא גם דובר אמת!

על העדר הערכים

ושוב אל ה"נדהמתי לשמוע" שלך:

"נדהמתי לשמוע כי ... המשפט אינו אלא הצגה המכסה על העדר ערכים אמיתיים המדריכים אותו".

ובכן, זו הנקודה החשובה ביותר: העדר הערכים אצל רבים מהשופטים.

השופט אהרן ברק, נשיאו הקודם של בית המשפט העליון הרבה לומר כי השפיטה היא "דרך חיים". לא שליחות ציבורית, לא הקרבה למען הכלל, אלא "דרך חיים".

כך אהרן ברק, כך מפי הגבורה.

תאר לעצמך משרת בצבא-הקבע אשר לא רואה בשירות-הקבע שלו משום שליחות ציבורית, לא הקרבה למען הכלל, אלא "דרך חיים"...

נו, וכאשר רוצים לפגוע ב"דרך החיים" של אדם – מדוע שהוא לא יקפוץ על רגליו האחוריות?

ואם המדובר ב"דרך חיים" – מדוע יחליף אדם דרך-חיים ממנה הוא נהנה – כלכלית או אחרת – בדרך-חיים של שופט?

מדוע ד"ר אמנון גולדנברג ז"ל לא רצה להיות שופט ביהמ"ש העליון? ומדוע ד"ר יעקב וינרוט יבל"א?

ומדוע הפרופ' יעקב נאמן, יבל"א גם כן, אשר כבר ויתר לא פעם על הפרקטיקה-לעשירים שלו למען השירות הציבורי, לא הוזמן לביהמ"ש העליון, למלא את החסר במומחים לענייני מסים? בגלל שמי שתפר לו תיק כשהוא כיהן כשר המשפטים, בוודאי שלא ירצה אותו בביהמ"ש העליון.

ועכשיו, כבוד הנשיא, מן הסתם תגיד שאתה "נדהם לשמוע" על "תפירת תיקים", אבל לפני שאתה אומר זאת – חפש בגוגל את הצירוף "תפירת תיקים" יחד עם הצירוף "יעקב נאמן", ותגלה שם "מתפרה" שלמה.

ואם לא די לך בכך – שאל נא את שר המשפטים, הפרופ' דניאל פרידמן.

עוד על ה"ערכים" של מערכת המשפט: על דמוקרטיה שאינה מתחילה מבית

מקהלת הבדימוסים של בית המשפט העליון (טובה שטרסברג-כהן, יצחק זמיר, אליהו מצא, מישאל חשין, דליה דורנר – ולאחרונה גם אהרן ברק בכבודו ובעצמו) הולכת מעיר לעיר, משכונה לשכונה, כדי לשכנע אותנו שהרפורמות המוצעות ע"י השר פרידמן מהוות "סכנה לדמוקרטיה", ולהלך עלינו אימים כי יש בהן כדי "להחזיר את הדמוקרטיה שלנו שנים רבות אחורנית", ר"ל, והשאלה היא איזו "דמוקרטיה" הם מקיימים על גבם-הם.

אחד הערכים אשר בלעדיהם אין דמוקרטיה הוא חופש הביטוי, והחופש הזה לא נמדד בזכות להלל ולשבח את מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ"ל, אלא בזכות לבקר בחריפות את השלטונות, גם ברמה הבכירה ביותר, וה"שלטונות" זה גם מערכת המשפט – כולל בית המשפט העליון.

ולבקר בחריפות את השופטים, זה לא רק להצביע על "שגיאות פה-ושם", אלא גם לתקוף את היושר האינטלקטואלי שלהם, את האינטגריטי שלהם, את בורותם המקצועית, ומה לא – הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית של מערכת המשפט.

אבל לא ... זה כבר לא. לבקר בחריפות את האחרים – כן, כי אנחנו בעד חופש-הביטוי, אבל לבקר אותנו?!

הנה מה שאומר עליהם הפרופ' זאב סגל:

"החופש להביע דעה ולהתווכח בחריפות, נוסח ג'ון סטיוארט מיל, נעצר על סף מפתנה של הרשות השופטת, האמורה לקבל ביקורת בהבנה ואף באהבה, כפי שהבטיח נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בפסיקה עניפה" (ההדגשה שלי).

ועו"ד ג'ונתן רוזנבלום על אותם השופטים: Drunk with arrogance

ומה עושה שופט "עליון" כמו אדמונד לוי, אשר מקבל את הביקורת כ"מעשה לגיטימי אותו יש לקבל באהבה, גם אם הוא כרוך לעתים בשיברון-לב ועוגמת נפש", כאשר מותחים עליו ביקורת? הוא רץ גם למשטרה, וגם ללשכת עורכי-הדין!

השתן עלה להם לראש, והם עדיין רוקדים על הטיטאניק

אני לא הייתי משתמש בכותרת הזאת, אבל מאז שגודע-הידיים המפורסם (המשנה-לנשיא בדימוס לנשיא בית המשפט העליון, מישאל חשין) החל עם המטאפורות שלו, ועוד מהמקפצה, וקודמו-בתפקיד, הבדימוס אליהו מצא, הגן על המטאפורות האלה, גם אני מרשה לעצמי להשתמש במטאפורות.

בעבר אמר אהרן ברק כי "הנכס היחיד שיש לבית המשפט הוא אמון הציבור", והנה, בשנים האחרונות אמון הציבור בשופטיו – כולל בביהמ"ש העליון – נשחק עד דק.

הם איבדו את הנכס היחיד שהיה להם, כדבריהם, ונשארו בחוסר-כל, אבל הם ממשיכים לרקוד על הטיטאניק, וכמו אותו קיבוצניק אשר אמר "אין חיה כזאת", כך השופטים ניסו, בתחילה, להתווכח עם העובדות הסטטיסטיות, בכל מיני נימוקים אשר רק הציגו אותם במלוא עליבותם, והכל כדי לשכנע אותנו כי אמון הציבור בשופטיו נותר כראשונה.

היום, כשהם כבר מבינים את גודל המפלה שלהם, הם מאשימים את כל העולם – רק לא את עצמם.

הנה מה שאומר אהרן ברק, עכשיו:

"לא פסיקותיו של בית המשפט העליון הביאו להתערערות האמון הציבורי בו, אלא ההתקפות עליו שאין להן יסוד".

ומה עוד נשאר עכשיו, לשיטתם? רק להחליף את הציבור, ובא לציון גואל.

שחיתות קשה, שחיתות רכה, סחבת

מקהלת-הבדימוסים הנ"ל מנסה לשכנע אותנו שהמערכת אינה מושחתת ("אם מערכת המשפט הייתה מושחתת, הייתם צריכים לשים שטרי כסף בכל כתב-תביעה!"), ובכך ייתכן מאוד שהם מתפרצים לדלת פתוחה, אבל כאשר לוחצים עליהם להתייחס לדברים שאינם בגדר השחיתות ה"קשה", הם מיד בורחים אל הקצה השני: לא אנחנו האשמים בסחבת שבבתי המשפט, אלא נערי האוצר, אשר לא נותנים לנו מספיק תקנים!

גם בכך הם די צודקים, אבל הבעייה היא במאסה האדירה של כל מה שנמצא בין השוחד לבין הסחבת, וממנו הם מנסים לחמוק. זאת היא אותה שחיתות "רכה" אשר "דווקא היא מסכנת את החברה בישראל", כלשונו של הבדימוס יצחק זמיר, אשר, מן הסתם, התכוון למה שקורין במקומותינו הסתאבות.

במובן הזה, במובן השחיתות ה"רכה", מערכת המשפט שלנו מושחתת מאוד, והמפורט לעיל, הוא רק מבחר זעיר של "דגימות אקראי".

יום כיפור משפטי

אסון יום כיפור, התשל"ד-1973, התרחש עלינו בגלל הסגידה לגנרלים, בגלל השתקת הביקורת על המימסד הבטחוני, וכו', וכעת זה בא עלינו שנית – הפעם על המערכת המשפטית.

ראה מה כתבתי לפני 33 שנים – והדברים כאילו נכתבו היום – על יום כיפור משפטי.

ראה מה ניבאתי בשנת 2000, תחת הכותרת אהרן ברק לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעייה: מכה אנושה וכואבת – כולל רצח שופט – תוך חמש שנים, וזה קרה תוך פחות מארבע.

והנה, במקום לבדוק את עצמם, על הדברים האלה הם רודפים אותי – ולא רק אותי – גם בימים ההם, גם בזמן הזה – ומה הפלא שהם ממשיכים לחטוף מכה-אחר-מכה?

על "יצר ההרס העצמי"

בנאומך אמרת – ואת זאת הפנית אל המבקרים את מערכת המשפט – גם כי "קיים כנראה בקרבנו יצר הרס עצמי". ה"כנראה" מיותר, אבל הכתובת לחיצים האלה היא מקום אחר: במערכת המשפט עצמה – אשר היא-היא הלוקה ביצר ההרס העצמי.

כאשר עו"ד אביגדור פלדמן, או אני, או כל אדם אחר, מבקרים את המערכת השלטונית, כולל את בתי המשפט, יכול להיות שאנחנו טועים, שאנחנו מטומטמים, שאנחנו אידיוטים, שאנחנו עיוורים אשר טחו עיניהם מראות את המציאות היפה בה אנחנו חיים, ויכול להיות שאנחנו באמת נביא להרס המדינה, על כל מערכותיה ...

אבל היצר המניע אותנו הוא יצר הקיום, ולא יצר ההרס העצמי.

ואילו לגבי השופטים – אני כלל לא בטוח.

הבדימוס אליהו מצא אמר בראיון טלוויזיוני כי "השר פרידמן לא מקשיב לביקורת". נו, באמת, מי שמדבר! זה שפרידמן חולק עליהם – זה אומר שהוא "לא מקשיב"?!

ואיך אפשר לומר שהוא "לא מקשיב", אם הוא עונה לכל מילה שלהם?

מי שלא מקשיבים הם השופטים עצמם, הקבוצה הכי "אוטיסטית" במדינה.

הם שומעים רק  את עצמם, לא מתייחסים לביקורת.

הם מקשקשים ומקשקשים, מסתבכים בשקרים ומתחפרים בהם, ומבזים את עצמם לדעת, נון-סטופ.

הם לא חושבים קדימה אפילו מילימטר אחד מעבר לקצה-חוטמם. האם חשבה הנשיאה דורית ביניש שה"הסבר" שלה להוצאתה של השופטת חיותה כוחן מרשימת המועמדים לקידום יעבור ללא תגובתם של דניאל פרידמן ועדנה בקנשטיין?

האם לא היה לה ברור שבסופו של דבר השאלה היחידה שתישאר לציבור היא מי מהשתיים אמרה אמת, ומי היא זו אשר שיקרה?

האם לא היה לה ברור שהציבור לא יאמין לה, אלא לפרידמן ובקנשטיין?

אהרן ברק אמר פעם: אנחנו (השופטים) עושים שגיאות, וגם מודים בכך, וברוח זו פניתי, ערב יום כיפור האחרון, אל עו"ד איילת פילו, דוברת מערכת המשפט, בשם מערכת האתרים של קימקא, והזמנתי את מערכת המשפט לחשוף לאור היום את חשבון-הנפש הפומבי שלה.

האם הייתי עד כדי כך נאיבי להאמין כי אקבל תשובה?

לא. לא ציפיתי לתשובה, אלא רק לעוד הוכחה כי למערכת המשפט אין חשבון-נפש. היא לעולם לא טועה, לא מפשלת, לא מקדיחה שום תבשיל. לא חוטאת בגבהות-לב, לא בערלות-אוזן, לא בקהות-חושים – ולא בשום דבר המצריך חשבון-נפש.

והשאלה היא, כמובן, מיהו הלוקה ביצר של הרס עצמי?

לא אסיים את הדיון בנקודה הזאת בלי לחזור אל מאמרו של עו"ד ג'ונתן רוזנבלום Drunk with arrogance, ואל משפט הסיום שלו, המדבר בעד עצמו (ההדגשה שלי):

By consistently applying different rules to itself than to the other branches of government and attributing to itself superhuman powers of discernment and freedom from bias, the Court does more to damage its own image than a host of critics could ever do.

 

אז מה עושים עם זה? בירור ציבורי בלתי-תלוי – הוא התשובה

אהרן ("אחרי שהמסך יירד לא תראו אותי, לא תשמעו ממני") ברק אומר עכשיו (כפי שכבר הבאתי לעיל):

"לא פסיקותיו של בית המשפט העליון הביאו להתערערות האמון הציבורי בו, אלא ההתקפות עליו שאין להן יסוד".

אכן, לאף אחד אין מונופול, לא על החוכמה ולא על הצדק, ולכן יכול להיות שאהרן ברק צודק, ואנחנו טועים – אבל יכול להיות גם ההיפך.

כאשר אדם בעל מעמד ציבורי אומר דברים כאלה, הוא צריך להיות מוכן להגן עליהם, ולא להניח שהציבור "יקנה" ממנו, את החתול-בשק הזה.

אהרן ברק ושאר חבריו למערכת השפיטה, בעבר ובהווה, עדיין לא הפנימו את העובדה שהביקורת הציבורית אינה "ערעור פסלות", בו שופט אחד מגן על חברו ו"סוגר עניין" ב"נחה דעתי" שלא נמצאה כל עילת-פסלות במקרה דנן...

אפילו מהביטוי האומלל "נחה דעתי", המשמש עלה-תאנה לאפס-הנמקה, הם עדיין לא נגמלו, למרות הביקורת הציבורית הנוקבת עליו.

אבל דבריו של ברק ("לא פסיקותיו של בית המשפט העליון הביאו להתערערות האמון הציבורי בו, אלא ההתקפות עליו שאין להן יסוד") אינם יכולים לעבור ללא בירור ציבורי, אשר בסופו נדע אם להתקפות האלה אכן "אין יסוד" – או, אולי, בכל זאת יש להן יסוד.

מי יחקור את הנושא הזה?

ועדת חקירה ממלכתית, לפי חוק ועדות החקירה, לא באה בחשבון, כי ועדה כזאת ממונה ע"י נשיא(ת) ביהמ"ש העליון, ואין שום סיכוי שבעולם שוועדה אשר מונתה כך תגיע למסקנה שהביקורת על מערכת המשפט היא נכונה.

בירור פרלמנטארי, כולל אפשרות לתיקון החוק לעניין אופן מינוי הוועדה, לא יעבור, כי זה מנוגד לקוי היסוד של הממשלה, ומפלגת העבודה תפיל על כך את הממשלה.

נותר, איפוא, המוצא הזמין היחיד: ועדה ציבורית מטעם נשיא המדינה.

לא, אין זו המצאה שלי: אחד מקודמיך בתפקיד הקים את ועדת נשיא המדינה לבדיקת מבנה המימשל בישראל (הידועה גם בשם ועדת מגידור), ואני מניח שהיו, במהלך השנים, לא מעט ועדות כאלה.

ועדה כזאת היא, מעצם טיבה וטבעה, ועדה אד-הוק חד-פעמית, ללא סמכויות סטאטוטוריות, אשר אינה משתייכת לשום "מעמד", "גילדה" או "קליקה" – ודווקא ב"חולשתה" זו עיקר כוחה.

כדי להבטיח "טאבולה רזה", או "סטריליות אינטרסנטית" – תנאי הכרחי לאמון הציבור בוועדה ובמסקנותיה – לא יהיו בוועדה חברים מן המימסד המשפטי: לא שופטים, לא עורכי-דין, ואפילו לא מהאקדמיה המשפטית, אשר גם היא, לצערי, מפולגת בין "תומכי פרידמן" לבין "תומכי ביניש".

כדי לבחון את היושר האינטלקטואלי של השופטים לא צריך להיות משפטן, ואם הוועדה תיזקק לעזרת המשפטנים, היא תשמע אותם בתור עדים.

החברים בוועדה יהיו, איפוא, אנשי ציבור ואנשי רוח, כאלה אשר מעולם לא הביעו דיעה באשר להתנהלותה של מערכת המשפט ורצוי כאלה שגם זהות פוליטית אין להם.

מילה אישית-לא-אישית, לסיום

חה"כ אופיר פינס אמר היום, היום הזה ממש:

"כמה אפשר לעשות דה-לגיטימציה לכל מי שאומר איזה שהוא דבר ביקורת?",

וזה בדיוק מה שמערכת המשפט עשתה לי, ואבהיר את דברי.

אתחיל ב"עדות האופי" אשר הם-עצמם נתנו לי:

"אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית".

ושוב: זה לא מה שאני אומר על עצמי, אלא מה שהם-עצמם (בית המשפט העליון, בהסכמה עם ביה"ד המשמעתי של הלשכה) אומרים עלי – דבר אשר, ככל הנראה, מעולם לא נאמר על עורך-דין בישראל על ידי מוסדות ה"משמעת" שלו.

נו, ובמקום להעמיד אותי כדוגמה-ומופת לציבור עורכי-הדין כולו – אשר לא כולם הוגדרו כך – הם רודפים אותי עד-חורמה, בטענות שקריות של "סגנון".

כך, למשל, אמירות כגון "מעיד כמאה עדים", כטענה עובדתית, "ובכך הצטרפת", כטענה משפטית המתסס על עובדות נתונות, או "המדינה לא מגלה לנו" – את אלה ודומותיהן הם הגדירו לי כסגנון "בוטה ומשתלח",  "בלתי מאופק ובלתי מרוסן"?!

וכאשר אני נזהר בלשוני ומשתמש בלשונם של שופטי ביהמ"ש העליון – אפילו את זה הם הגדירו כ"לשון ביבים" ר"ל...

הם לא יבחלו בשום טכניקה דמגוגית, כולל שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת, כדי לסתום את הפה למבקריהם.

ראש הממשלה אהוד אולמרט אמר, גם כן היום הזה ממש, על "מקורביו" אשר תקפו את מותחי-הביקורת עליו: "הם לא מקורבי!", אבל השופטים שלנו, כולל שופטי ביהמ"ש העליון, אלה אשר, בצביעותם, מתהדרים בחופש לומר דברים "מקוממים ומרגיזים", "החופש להביע דעה ולהתווכח בחריפות, נוסח ג'ון סטיוארט מיל, נעצר על סף מפתנם-הם.אבל, כפי שהבאתי למעלה מכאן, מפי הפרופ' זאב סגל.

והתוצאה היא שאני, שלא מעלתי אפילו באגורה אחת, נמצא ב"נבצרות" מהעיסוק עריכת-הדין בינתיים משנת 2003 ועד שנת 2010, והם – "מדליקים סיגרה בסיגרה" – חרטו על דגלם את המטרה להמשיך ולהתנכל לי, ו"לנבצר" אותי לצמיתות.

לשם השוואה: עורך-דין שהורשע בעבירה של מתן שוחד כדי לקבל עבודה משפטית הושעה לשנה אחת בלבד, ועורך-דין אחר, אשר הורשע בפלילים על חברות בארגון טרור הושעה לאחר מכן רק לחמש שנים.

ובמלים אחרות: מי שמותח ביקורת על "אבירי הדמוקרטיה" האלה הוא "מסוכן לציבור" – יותר מאשר טרוריסט.

ולקראת סיום אני מזמינך לקרוא את המאמר חלאות-אדם או סתם "טועי-דרך" – סיכום: על הלגיטימיות של הביטוי "חלאת-אדם" בשיח הציבורי, ולומר בעצמך אם הביטוי הזה מתאים להם, אם לאו.

כבוד הנשיא, עליך המלאכה לסיים!

עו"ד אביגדור פלדמן אמר מה שאמר בראיון עם אילנה דיין.

הדברים שאמר לא היו מקוריים, וגם לא היה בהם שום חידוש מסעיר, זולת אישיותו המיוחדת של המרואיין, והמעמד המקצועי שלו, הן בציבור הרחב, והן בחוגי המקצוע.

בדרך כלל דברים כאלה – לצערי הרב – "נכנסים באוזן אחת, ויוצאים בשנייה", אבל אתה, כבוד הנשיא, שמעת, גם קלטת, גם "מינפת" את הדברים, ושידרגת אותם לכדי ויכוח ציבורי במישור הלאומי הרם ביותר – ואת התינוק הזה כבר אי אפשר להחזיר אלי-רחם.

אתה מוזמן, איפוא, להרים את הכפפה, ולהקים ועדה ציבורית בלתי-תלוייה, אשר תאיר את עיני כל הציבור לדעת – במידת האפשר – מה הביא לאבדנו של אמון הציבור בשופטיו, ואיך ניתן לשקמו, בבחינת השיבה שופטינו כבראשונה.

בברכה,

 

שמחה ניר, עו"ד

העתקים:

הפרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים

חה"כ פרופ' מנחם בן-ששון, יו"ר ועדת החוקה,חוק ומשפט, הכנסת

עו"ד יורי גיא-רון, ראש לשכת עורכי-הדין

עו"ד עמוס ון-אמדן, יו"ר המועצה הארצית, לשכת עורכי הדין

עו"ד אביגדור פלדמן

אילנה דיין

 



shamir
דני חלמיש
11. אמת
שמחה
בנסקי
Anonymous
הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה