עוד על פרשת משה קצב: הוי היורים לעצמם ברגל!

עוד על פרשת משה קצב: הוי היורים לעצמם ברגל!

קימקא
שמחה ניר, עו”ד 08.07.2007 15:48
עוד על פרשת משה קצב: הוי היורים לעצמם ברגל!


המציבים “תנאים” לקבלת הודאתו של משה קצב במסגרת עיסקת-הטיעון אינם מבינים שהדרישות שלהם פועלות דווקא לטובתו – ולא לרעתו.



בגל המחאות על עיסקת-הטיעון של היוהמ”ש מני מזוז עם הנשיא לשעבר (אפשר להגיד הנשיא היוצא?) משה קצב נשמעים כל הזמן דברים משונים, המעידים על חוסר הבנה בסיסי של בעליהם.

אעמוד כאן על שתי טענות המועלות בנשימה אחת: האחת – קצב “אפילו” לא מביע חרטה, והשנייה – “שיבוא לבית המשפט ושייחקר על מה שהוא מודה”, כדי שנדע אם זו אכן “הודאה אמיתית”, או רק “מן השפה ולחוץ”.

לדעתי זה לחוץ מאוד, ואעמוד על שתי אלה, כל אחת בנפרד.

“הוא אפילו לא מביע חרטה!”

עיסקת-טיעון היא, כידוע, פשרה כמו בכל פשרה אחרת אליה הנעשית כאשר אף אחד מהצדדים לה אינו מוכן להמר על כל הקופה.

עיסקת טיעון, כמו כל פשרה אחרת, נועדה לפדות סיכונים, ולא להשפיל את הצד-שכנגד.

אכן, לפעמים אנו שומעים, במהלך ההתמקחות, דיבורים כגון “אני לא צריכה את הכסף שלו, רק שיתנצל”. לפעמים זה אמיתי, ולפעמים זה רק נסיון לשיפור-פוזיצות במשיכת-החבל על מה שבסופו של דבר יירשם בצ’ק.

אכן, בפשרה-כמו-בפשרה, אפשר לבקש מה שרוצים, כי, כידוע, “הנייר סובל הכל”, אבל גם לדרישה-להתנצל יש “תג מחיר” (מילה גסה, מאז ה-12.7.2006). יכול היה היועץ המשפטי לדרוש שקצב יתייצב על המרפסת המפורסמת הצופה פני כיכר יצחק רבין, ויתנצל בפומבי, קבל 400,000 איש ואישה, זקן וטף, ויכה על-חטא מול האומה כולה – אבל הדרישה הזאת יכולה להיתקל בבוז גלוי, או בדרישה נגדית, מעין או-קיי, אני מסכים, אבל בתנאי שנסכים על פיקוח קצין-מבחן ללא הרשעה.

נניח שהתביעה מסרבת לקבל את התנאי הזה, העיסקה מתפוצצת ואחרי שנתיים, שלוש או יותר המשפט מסתיים בזיכוי … מה אז?

ונניח – רק נניח – שמני מזוז מקבל את התנאי הזה… מה תגיד על כך שלי יחימוביץ? ומה יגיד על כך הבדימוס אליהו מצא?

לא קשה לנחש.

חוץ מעיסקאות-הטיעון המוכרות נעשות בישראל, להערכתי, כמיליון עיסקאות-טיעון בשנה. עיסקאות אשר כמעט כל אזרח שותף להן. לעסקאות האלה קוראים ברירות-משפט או ברירות-קנס (שני דברים שונים, למי שלא יודע, אבל ההבדל ביניהן אינו רלוואנטי לענייננו).

מבחינתו של הנאשם טעמן של העיסקאות האלה הוא בכך שהוא לא צריך לבזבז שלושה ימי עבודה – אם הכל הולך למישרין – ויותר כדי “להוכיח את צדקתו” מול שופט אשר, במקרים רבים, הוא “פרו-תביעתי בעליל”.

מבחינתה של המדינה טעמן של העיסקאות האלה הוא בכך שמחירן ה”אטרקטיבי” חוסך לתביעה את ניהולם של כמיליון משפטים בשנה, ומאפשר למדינה “לדפוק קופה” בקלי-קלות.

חשוב לזכור כי גם במקרים בהם האזרח מאמין בצדקתו, ומבקש להישפט, כאשר הוא יגיע לבית המשפט, התיזמור שבין השופט לתובע יביא אותו, במקרים רבים, לאותה העיסקה שהוא לא רצה לעשות מלכתחילה, אבל איש לא ישאל אותו אם המפנה ה”פתאומי” בעמדתו, יחד עם ההודאה שבעקבותיו, הם “אמיתיים, ומתוך חרטה מלאה”, או שהוא רק נבהל מהצורך להפסיד עוד יום עבודה.

בכל ה”עיסקאות” האלה אף אחד – גם לא שלי יחימוביץ, או גלעד ארדן – לא מצפה מהנאשם להכות על-חטא, לא בפני השופט, לא קבל-עם בכיכר רבין, ואפילו לא בפני הפקיד/ה במרתפי בנק-הדואר, בבואו לשלם את הקנס על פי הברירה. הוא אפילו לא צריך להתייצב אישית, ודי לו כי ישלח את הכסף באמצעות שליח, ובמקרים המתחילים עם “דוח הדבקה” – עבירות החנייה – הוא אפילו לא חייב להזדהות (כי הדוח אינו “שמי”).

שאלת החרטה, שאלת ההכאה-על-חטא, מתחילה להיות רלוואנטית אחרי שכתב-האישום אשר נערך על פי העיסקה מוגש לבית המשפט (או מתוקן בבית המשפט, על פי העיסקה), ובית המשפט מקבל את ההודאה על פי כתב-האישום המונח לפניו, ועוברים לטיעון-לעונש. בית המשפט, כידוע, אינו מחוייב לעונש המוסכם בעיסקה, והחרטה – או היעדרה – עשויות להיות שיקול רלוואנטי לעניין העונש.

אבל עד היום, ככל הנראה, לא שמענו על כך שהבעת-החרטה תהייה חלק ממרכיביה של העיסקה, וכפי שראינו לעיל דרישה כזאת אמנם אפשרית, אבל יכול להיות לה תג-מחיר אשר גם הדורשים אותה לא יהיו מוכנים לשלמו.

נשאלת, איפוא, השאלה מה נשתנה המקרה של משה קצב מכל המקרים, והתשובה היא שהוא לא נשתנה: עיסקת-טיעון נעשית משיקולים מקצועיים בלבד, לפי חומר הראיות אשר בידי התביעה, ולא לפי החרטה שמביע מי שעתיד לעמוד לדין.

אכן, לפעמים יכולה החרטה – בעיקר במקרים גבוליים – להטות את הכף  כנגד הגשתו של כתב-אישום, דהיינו שהיא פועלת רק לטובת המודה-ועוזב, שלא יוגש נגדו אישום אפילו אם ישנן ראיות מספיקות לכך, אבל לא לרעתו, כי הדעת אינה סובלת הגשת אישום בהעדר-ראיות רק משום שהנאשם לא הביע חרטה.

אבל אני בטוח שלא לכך מתכוונים אלה הדורשים כי משה קצב יביע חרטה כחלק מעיסקת-הטיעון, עוד לפני הגשתו של כתב-האישום.

השיקול הציבורי

אכן, יש הבדל בין בוזגלו מזרנוגה גימ”ל לבין משה קצב, איש-ציבור רב-פעלים אשר הגיע למעמד האזרח מספר אחת, ונפל לתהום, אבל זה לא עניין משפטי, אלא עניין ציבורי, ואם משה קצב יבקש, בעתיד, להתמודד פעם נוספת על כהונת נשיא המדינה, והחוק יאפשר זאת (היום הוא אינו מאפשר), יהיה מקום להזכיר לו שבפעם הקודמת הוא לא הביע כל חרטה על העבירות שביצע.

“שיבוא לבית המשפט ושייחקר על מה שהוא מודה”

גם הדרישה הזאת נובעת מאי-הבנה של ההליך הפלילי.

כאשר נאשם – במיוחד אם הוא אינו מיוצג ע”י עורך-דין – בא לבית המשפט ומודה באשמה, בית המשפט אמור להגן עליו מפני הודאה לא-אמיתית, וטוב יעשה אם יחקור את הנאשם לפשר הודאתו.

הודאה לא-אמיתית יכולה לנבוע מאיומים או פיתויים מצד המשטרה, מלחצים חברתיים, מרצון לחפות על מישהו אחר, מכוונה “לחסוך מהמשפחה את הצער”, וכו’ – והדברים ידועים.

הודאה לא-אמיתית יכולה לנבוע מכך שלנאשם אין כלים לדעת אם הודאתו נכונה. כך, למשל, אם נאשם מודה בנהיגה במהירות של 178 קמ”ש בדרך עירונית, מתעוררות לפחות שתי שאלות:

האחת –     מאיפה יודע בית המשפט אם בידי הנאשם היו כלים למדידה אמינה ומדוייקת של מהירותו-הוא. אולי היא הייתה רק 177 קמ”ש? ואולי רק 176, 175 … וכן הלאה, עד לתחום המהירות המותרת – והוא מודה כדי “לגמור עם זה”?

והשנייה –    מאיפה יודע בית המשפט אם הנאשם יודע ומבין מה פירוש “דרך עירונית” – מונח הכולל מרכיבים משפטיים ועובדתיים לא מעטים ולא פשוטים?

הודאה לא-אמיתית יכולה, בדומה לכך, לבוא כאשר הנאשם מודה ב”עובדה” שאינה עובדה אלא מסקנה משפטית, כגון בנהיגה בזמן הפסילה, וכבר ראינו איך נאשם לא-מיוצג מודה ב”פסילה” אשר לא הייתה ולא נבראה, ורק סניגור מקצועי הצליח “להוריד אותו מהעץ”.

סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982, זה לשונו:

“עובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו זולת אם ראה בית המשפט שלא לקבל את ההודיה כראיה …”.

סעיף זה הוא הוראת-החוק אשר מאפשרת לבית המשפט שלא לקבל הודאה של נאשם, אם יש בכך חשש לעיוות-הדין, והשאלה היא אם הדורשים לחקור את קצב על הודעתו מבינים מה הם עושים, ואיך הם יורים לעצמם ברגל.

תארו לעצמכם שהתביעה מגישה את כתב-האישום על פי המוסכם, המשפט נפתח, הנאשם מודה בעובדות כפי שפורטו בכתב האישום אבל בית המשפט לא מוכן לקבל את ההודאה כלאחר-יד, וחוקר את הנאשם שתי-וערב … ובסוף הוא משתמש בסעיף 154, ומחליט שלא לקבל את ההודאה, דהיינו לראות אותו כאילו הוא כפר באשמה, למרות שהוא הודה בה!

ומה אז? התביעה, כמובן, לא יכולה להגיד רגע-רגע, אנחנו רוצים לחזור ל”טיוטה” המנופחת, כי יהיה בכך משום צחוק מהעבודה (וספק אם הדבר בכלל אפשרי, מבחינת הדין), ואילו הנאשם משוחרר מהודאתו על פי העיסקה, כך שגם את המעט שנכלל בכתב-האישום התביעה עדיין צריכה להוכיח … חלומו הרטוב של כל נאשם.

והשאלה היא אם לכך התכוונו דורשי-רעתו של משה קצב.

המלצת היום: על הודאתו של נאשם לא-מיוצג, ועוד

 לדיון סביב הביטוי “צחוק מהעבודה” ראו:

יהונתן הקשקשן (4) – מה זה “מצדיק תחושה”?!

מדוע מפריעה לאניני-ה”סגנון” האמירה על שופט (שופט ממש, לא שופט כדורגל) שהוא “חרא”, שהוא “בן זונה”, שהוא “דגנראט”, וכו’?

מי מנהל את משרד המשפטים: הדרג המדיני, או הדרג המקצועי?

פנייה אל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לבחון את ההיבטים הפליליים, המשמעתיים והמקצועיים העולים מפנייתי אל הוועדה לבחירת שופטים, בעניינו של יהונתן עדיאל



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר