מסלול עוקף דמוקרטיה – פרק 3

מסלול עוקף דמוקרטיה – פרק 3

נאור עמנואל
נאור עמנואל 04.07.2007 01:08
מסלול עוקף דמוקרטיה - פרק 3


תארו לעצמכם שההחלטה לקבל את הסכמי אוסלו היתה נעשית בידי בית המשפט העליון או הבג”ץ, מה היה קורה במדינה?



מסלול עוקף דמוקרטיה – מדוע מרבים עותרים לפנות כיום  לבג”ץ?

לא רק משום שהבג”ץ פתח את שעריו לרווחה בפני כל עותר (בעקבות ביטול הדרישה לזכות עמידה כלשהי מן העותרים, וביטול הדרישה לגביית דמי עתירה גבוהים (דמי פתיחת תיק) מכל עותר). לדעתי מרבים לפנות לבג”ץ גם משום שהבג”ץ מציג לכאורה בפני הציבור, חלופה מאוד אטרקטיבית ונוחה (לכנסת ולממשלה), בקלות קבלת ההכרעות שבהן רוצים העותרים. אין אני, כמובן, בא לטעון כאן שהבג”ץ מגלה, חס וחלילה, יחס של איפה ואיפה בהחלטותיו, לטובת העותרים. אלא שבניגוד לכנסת ולממשלה ששם כל תהליך הכרעה הוא תהליך קשה, מורכב וארוך, תהליכי ההחלטה של בית המשפט הם לכאורה פשוטים ומהירים, זאת משום שתהליכי ההחלטה של הכנסת והממשלה מבוססים על הצורך הדמוקרטי הבלתי מגונה, לביצוע פשרות רבות בדרך לקבלת ההכרעה המבוקשת עם גורמים מתנגדים. ופה אני רוצה להסביר מדוע כל תהליך הכרעה בכנסת או בממשלה הוא בדרך כלל תהליך מורכב, קשה וארוך, לעומת תהליכי ההכרעה שנעשים באולמות בית המשפט:

ישנם שני גופים במשטר הדמוקרטי שלנו, להם מעניקה הקונסטיטוציה סמכויות חקיקה:

א.         הכנסת, לחקיקה ראשית.

ב.         בית המשפט העליון, לחקיקה משנית.

חקיקה משנית של בית המשפט העליון נעשית באמצעות פרשנויות מחייבות שבית המשפט נותן לחקיקה הראשית של הכנסת.

אני רוצה להסביר כאן את השוני העצום במשמעות הדמוקרטית של החקיקה שמבוצעת על ידי הכנסת לזו שמבוצעת בידי בית המשפט העליון, ולטעון כי הנטיה “האימפריאליסטית” לכאורה של בית המשפט העליון לנכס לעצמו בצורה מוגזמת לעיתים, סמכויות חקיקה בנושאים מובהקים שהם על פי מהותם שייכים להליכי החקיקה של הכנסת. נטיה זו מסוכנת, ואנטי דמוקרטית ביותר כי בכך פורץ בית המשפט שלנו את גבולות המותר והאסור במשטר הדמוקרטי. החטא שלו בכך, לדעתי, וכאן אני רוצה לתת מעט קרדיט לבג”ץ ולבית המשפט העליון, כי הדבר נעשה בתום לב, עקב “חוסר ההבנה” כביכול של בית המשפט העליון את מה שנחשב לאושיות המשטר הדמוקרטי, בכל משטר דמוקרטי תקין.

ההבדלים בין תהליכי חקיקה ראשית ומשנית במשטר דמוקרטי תקין

מדוע תהליכי ההכרעה והחקיקה שנתונים בידי הכנסת והממשלה הם כל כך קשים, מורכבים וארוכים והתוצאה שלהם בסופו של דבר, היא בד”כ החלטה “חבוטה”, פרי של פשרות על גבי פשרות שבוצעו בדרך? זאת מאחר ובמשטר דמוקרטי, הכנסת היא מייצגת את העם. תפקיד הכנסת או כל פרלמנט בכל משטר דמוקרטי אינו מתחיל ונגמר בחקיקה עצמה. התפקיד המרכזי שלהם בחיים הדמוקרטיים הוא גיוס תמיכה והסכמה לאומית של העם לדבר החקיקה או לכל הכרעה שהן הממשלה והכנסת מקבלות. לצורך זה הן נדרשות לבצע פשרות מפשרות שונות, הכל כדי לגייס את תמיכתם של חלקי החברה והעם כפי שהם מיוצגים בכנסת.

מאחר וכל הליך חקיקתי שלא מבוסס על גיוס תמיכה והסכמה של רוב העם כפי שהוא, לפחות, מיוצג בכנסת, יגרום  לאנרכיה (ראו נא את הסכמי אוסלו שאושרו על ידי הכנסת ברוב של קול אחד, ללא הליך אמיתי של גיוס תמיכה והסכמה. הליקוי הזה הביא בסופו של דבר לרצח רבין), תארו לעצמכם שההחלטה לקבל את הסכמי אוסלו היתה נעשית בידי בית המשפט העליון או הבג”ץ, מה היה קורה במדינה? זה עיקר התפקיד של הכנסת במשטר הדמוקרטי שלנו: להיות פלטפורמה לגיוס תמיכה והסכמה לאומית להכרעות חשובות. תהליך גיוס התמיכה וההסכמה של המפלגות השונות בכנסת הוא תהליך קשה, מכאיב וארוך. לא תמיד התוצאה של התהליך הזה, לאחר כל הפשרות והויתורים שנעשים בדרך, היא אופטימלית. אך היתרון שלו הוא בכך שהיא מקבלת את הלגיטימציה הציבורית בדרך למימוש שלה. מה שאין כך בהחלטות בית המשפט העליון והבג”ץ.

מאחר והרכב בית המשפט העליון לא מייצג את העם (ראה המשך דיון להלן) ואת הקבוצות העיקריות בו, הוא אינו נזקק לשיקול של גיוס תמיכה והסכמה לאומית להחלטותיו המחייבות, ולכן תהליך ההכרעה בו נראה כל כך  פשוט ויעיל. משום שהוא לא נדרש לבצע פשרות לפני קבלת ההחלטה, הוא יכול להרשות לעצמו להגיע להחלטות אופטימליות ומזוככות, חפות מכל פשרה. פשוט מחליטים וזהו. ומניחים את ההחלטה לפתחם של העם והממשלה שישבורו כבר את הראש איך לאכול אותה בדרך למימוש.

בית המשפט העליון מנצל באופן חסר בושה את הלגיטימיות מראש שנותן לו העם כדי להכריע בנושאים שהדמוקרטיה לא הסמיכה אותו להם. ראו את ההחלטות שבית המשפט העליון והבג”ץ קיבלו בענין הכרה בנישואין של בני זוג מאותו מין, או ההחלטות בדבר גיוס בני ישיבה לצה”ל. לא משנה מה כל אחד מאיתנו חושב. הכנסת לא מצליחה לגבש החלטה בהם משום שהיא מבצעת את תפקידה כראוי במשטר דמוקרטי. היא מנסה לגבש תמיכה והסכמה לאומית של העם באמצעות נציגיו בכנסת לכל החלטה שתבחר. אז מאיפה עזות המצח של הבג”ץ להרשות לעצמו להיות המכריע בנושאים האלה? אין ספק כי בכך הוא גורם נזק ישיר קודם כל לו עצמו. הוא משניא את עצמו על חלקים גדולים בציבור ומערער בכך את הלגיטימיות שלו עצמו, שגם בכך אני רואה פגיעה באחת מאושיות הדמוקרטיה. אמון הציבור במערכת המשפט שלו. והרי דבר ידוע הוא כי אין מערכת משפט יכולה לתפקד כראוי לאורך זמן ללא אמון הציבור.

מדוע זה קורה? מעבר למדיניות של הכל שפיט ובגיץ שבה דנו קודם, זה קורה כתוצאה מהרכב השופטים היושבים בבית המשפט העליון והבג”ץ ובעיקר מן השיטה של בחירת שופטים חדשים לכהונה בבית המשפט העליון על ידי הועדה למינוי שופטים.

מכאן נובעת אחת הסיבות העיקריות לליקויים שעליהם דיברתי עד כה. לא זו בלבד שהרכב בית המשפט העליון אינו מייצג את קשת הדיעות בנושאים שונים בחברה, כל השופטים, כך נראה, כאילו נוצקו מאותה תבנית, מן האליטה האשכנזית השמאלנית והירושלמית. כולם עברו תהליך הכשרה די דומה בעברם: באוניברסיטה העברית בירושלים ואחר כך בפרקליטויות המדינה. עקב כך, כולם חושבים באורח די דומה וקרוב, כפי שמשתקף מן ההחלטות שלהם. לא די בכך, הם הקימו מנגנון מנויים באמצעות שליטתם בועדה למינוי שופטים, השומרת ככלב נאמן על כך ששום גורם זר, שלא חושב דומה, יחדור אליהם ויקלקל את  שירת המקהלה. יש כאן שיטה מדהימה בהצלחתה להנציח את עצמה. זו לא חכמה לגבש החלטה כאשר כולם חושבים דומה ואינם נזקקים לעשות פשרות בדרך. אין פלא שההכרעות אצלם כל כך קלות, מהירות וזכות מבדולח.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר