הפושע נגד העם היהודי ונגד האנושות, עמיר פרץ, החליט להמשיך במסורת חילול זכרם של חללי מערכות ישראל, שהביא עלינו השמאל, ונשא דברי נאצה נגד קרבנות שיתוף הפעולה הישראלי-ערבי לקידום תכנית השלבים להשמדת ישראל.

לפני כמה שנים שמעתי את נאומו של שבח וייס, יו”ר הכנסת, דאז, שסיים את טכס יום הזכרון לחללי “מערכות ישראל”, באמירה, כי החללים נפלו במלחמה על השלום. זוהי הזניית השפה היהודית והזניית סולם הערכים האנושי.

אנשים יוצאים להילחם למען עמם ולמען מולדתם נגד מרצחים גרועים מן הנאצים, והנהגת ה”מדינה שהשמאל בנה”, מנאצת את זכרם, ומייחסת את הקרבתם, לשאיפה לשלום עם חלאת המין האנושי. כך נטלו מהם, בנוסף לחייהם, גם את שמם הטוב ואת חירוף נפשם למען העם והמולדת.

בסיסמאות הם חזקים, המנוולים! תמיד חוזרים על קשקוש ה”אופוריה”, כאילו היתה זו שלילית. הבדיחה הנפוצה ביותר במדינת ישראל ערב מלחמת ששת הימים היתה – האחרון יכבה את האור -. היה זה בתוך מריטת עצבים בת חודש ימים, בו כל העם במילואים, יש צפי של הרג ארבעים אלף תושבים, ועל כן מכשירה הרבנות גנים ציבוריים כבתי קברות, כל מדינות ערב, בהדרכה רוסית, עומדות עלינו לכלותנו, כל מדינות העולם ה”נאור” חוזרות על תרגיל ה”שואה” – לא רואים, לא שומעים ולא יודעים כלום. ואת ההתחייבויות החתומות איבדו… נוצרים טובים מכינים בתי אמנה לפליטים יהודים מ”פלשתינא”.

אבל קרה הנס – בששה ימים גברו בני ישראל על כל העולם הנאצי!!! ולא עוד, אלא לב הארץ שוחרר מידי כובשיו. האם היתה פעם לאיזה עם בעולם סיבה טובה כל כך ל”אופוריה”? האם היתה לעם כלשהו בעולם אי פעם הצדקה עצומה כל כך ל”אופוריה”?

אבל הנבל הזה, עמיר פרץ, אומר: “לא רק הערבים שגו בהבנת מסקנות המלחמה. גם ממשלות ישראל לא היו נקיות משגיאות. האופוריה שיבשה את התבונה המדינית והסיכוי לפתרון מדיני הוחמץ”.

לא אנתח פה את דברי התועבה האלו. הרי זה, לצערנו, עיקר עיסוקנו במשך כל שנות רדיפתנו, מאז נצחון מלחמת ששת הימים, על ידי “מחנה השלום”, שראה בנצחון הזה טראגדיה, כמאמרו של פושע אחר, עמוס עוז: “הניצחון הצודק והטראגי של מלחמת ששת הימים”. צודק, כי עמוס עוז לא הושמד (מה חבל) וטראגי, כי עם ישראל חזר אל ה”עולם הישן”, שעמוס עוז וחברים נשבעו להחריב עד היסוד. ובזה הם עוסקים מאז, יום וליל, תוך כדי גיוס מאסיבי של ה”פלשתינאים” ו”פעילי שלום” מכל העולם.

“שר הבטחון”, האחראי יחד עם כל ממשלתו, לרצח האחרון של למעלה ממאה וחמישים יהודים בצפון, מחלל את זכרו של דני, בן קבוץ שער-העמקים, שהניצוץ היהודי התרונן בו, ערב נפילתו על שחרור ירושלים. המנאץ, פרץ, אומר שהבן היקר הזה נפל, כדי שהוא, שונא ישראל, יוכל לקנות “שלום”, באדמה הקדושה והאהובה עליה נפל דני, בארצו של דני, שלו, לפרץ, אין שום זכות לחיות בה. בגלל מנוולים כמו פרץ, שאנו איננו מקיאים מתוכנו, מקיאה הארץ את כולנו. והרווחנו את זה ב”יושר”!

רק המחשבה שסולת האנושות הקריבה את חייה למען חלאה כמו פרץ, מחליאה.

ואנו, לא נשכח ולא נסלח!!!!!

הצופה, ח’ בסיון, התשס”ב, 19.5.2002,           

תהום ה”שלום” מול מרומי היונוספרה

בדברים שנשא האלוף עמוס ירון ביום ירושלים בטכס בגבעת התחמושת, עמד על ה”הבדל” בין צבא ירדן שלחם “צבא מול צבא”, פנים אל פנים, לבין ה”פלשתינאים”, הרוצחים הפחדנים מן המארב. עוד אמר כי “באנו כאן להמשיך לחלום על השלום…”

מדבריו ניתן להבין כי צבא “ירדן” האציל יצא נגדנו לדו-קרב של כבוד ו”הטוב בין השנים” ניצח.  ולא היא: צבא ירדן הצטרף לכוחות שעמדו עלינו לכלותנו. גבעת התחמושת היתה בידי ירדן, כן גם כל חבלי יש”ע, ולא כדין, אלא עקב הכיבוש בתש”ח. בגבעת התחמושת מרושתת התעלות והבונקרים המשוריינים נהרגו חיילים עבריים רבים. רבים מאד נהרגו בעיר העתיקה, כאשר ישראל, כדרכה, הקריבה בנים יקרים, כדי שלא לפגוע ב”מקומות הקדושים” לכל שונאי ישראל, מוסלמים ונוצרים. לא כך נהג הטבח מעמאן; הוא החריב עד היסוד את כל בתי הכנסת בעיר העתיקה, ובמצבות קברות היהודים בהר הזיתים ריצפו אזרחיו את השבילים לבתיהם, וחייליו את השבילים אל מחראות הצבא.

בשנה שעברה, בביקור בגבעת התחמושת ביום ירושלים, נתקלתי במוזיאון בתמונתו ובדבריו של דני, נער ברוך כשרונות, שנפל קרבן לרצח העם היהודי בארצו בידי האומה הערבית. וכך כתב דני משער העמקים להוריו: “….. חבל שאינני יכל לשתף אתכם בעשיה ההסטורית. זו חוויה פאטריוטית ממדרגה ראשונה. המורל כל כך גבוה, שאנו צריכים לטפס עד היונוספירה על מנת לעמוד על גדולתו…”

עמוס ירון הוריד אותנו לתהום ה”שלום”, שהחריב את רוח העם ומשחית את הארץ! ואין לנו אלא לשאת עינים אל הדן’ים, הגד’ים והאביהו’ים, שיעלו אותנו שוב אל מרומי היונוספירה, על מנת שלא לרדת עוד, בעזרת ה’!

                                                                                            חנה אייזנמן

 רס”ן אביהו יעקב הי”ד, בן 24 מכפר חסידים, היה קצין ביחידה מובחרת של חיל הים. הוא נתמנה למפקד פלוגה בגולני לאחר שמפקד הפלוגה הקודם נפצע קשה בקרב. אביהו נהרג בשכם, במבצע “חומת מגן”, בקרב סיזיפי, אחד מרבים, עם מטופחי “מדינת ישראל”, מרצחי ה”רשות הפלשתינאית”.