ל”מדינת ישראל” אין זכות קיום בארץ ישראל

ל”מדינת ישראל” אין זכות קיום בארץ ישראל

חנה אייזנמן
24.04.2007 11:55
ל"מדינת ישראל" אין זכות קיום בארץ ישראל


יום יום ושעה שעה, מאז הכרזתה, מעידים מעשיה של “מדינת ישראל” על מהותה ועל תכלית הקמתה – שלילת היהודי! כל מה שהיהודי מייצג וכל מה שמייצג אותו, מוקצה מחמת מיאוס ב”מדינת ישראל”. מדינת ישראל מהווה חילול ה’ עצום ונורא. ועל כן, כל הכואב את כאב העם והארץ, ועם זה, שמח בשמחת ה”מדינה”, הריהו כטובל ושרץ בידו.



ב”ה

“יום העצמאות” התשס”ז

 

אלה הם חייליו של השלטון הזר העריץ, שהחליף את שלטון המנדט הבריטי והרע ממנו לעשות.

רצינו מאד להגיע לחומש, אך הגענו רק עד לצומת הפניה לשבי שומרון, שם עמדו קלגסי “מדינת ישראל” ומנעו מן היהודים את הגישה לשבי שומרון ולחומש. הכביש היה חסום כולו במכוניות עם ישראל, אוהב העם והמולדת, שתנועתו, בארצו שלו, נמנעת ממנו על ידי  שלטון זר ואכזר.

הם היו שם במדים ירוקים, אפורים ושחורים משחור. רק מראה האוברול השחור והאסוציאציה שהוא מעלה, מטילים אימה על היהודים והרגשת גועל נפש. אתה יודע שיש לך כאן עסק עם רובוטים, שהקשר ביניהם לבין עם ישראל מתמצה במונח – “ישראל”. השם בו קרא מנגנון התעמולה של האויב למדינתו, כדי להטעות את עם ישראל, כאילו מדובר בעם אחד בעל אותן שאיפות, שטובת עם ישראל לנגד עיניו.

אלה הם חייליו של השלטון הזר העריץ, שהחליף את שלטון המנדט הבריטי והרע ממנו לעשות. הבריטים לא היו טובים מן הנאצים, אך היו טובים יותר מן הממשל ה”ישראלי”. לא זכורות עקירות ישובים על ידי הבריטים בארץ ישראל, ואילו “מדינת ישראל”, מתמחה בספורט ה”לאומי” הזה. הם קוראים לזה “משימה לאומית”. באמת! ואכן, זו משימתה הלאומית של “מדינת ישראל”, שהוקמה במטרה לייצר פה עם חדש, “טבולה רסה”. עם בלי עבר, וממילא, בלי עתיד, שכן, אין צמיחה ואין פריחה ללא שורשים!

והם יעשו הכל, כדי לעקור!

אלפים רבים צעדו רגלי, אך אנו כבר איננו בכושר בו היינו, כשהתחלנו, לפני כארבעים שנה, את מלחמת שחרור ארצנו מידי השלטון הזר. מאז נצחון מלחמת ששת הימים, מוקדשים רוב “ימי העצמאות” למלחמת השחרור.

השקפנו גם על הצועדים בנחל קנה. השנה צעדו שם נכדינו, בתוכם תינוקות, הצעירה של הבת הבכירה בת שנתיים וחצי והקטנצ’יק של אחותה, בן שנתיים.

נזכרתי בימים בהם צעדנו אנו, עם בנותינו הקטנות, בנחל קנה, לרגלי קרני שומרון ולרגלי טירתו של משה זר, הנישאה מעל ההרים, אי אז, עם תחילת מלחמת השחרור. היום צועדים הנכדים. עדיין לא הצלחנו לשחרר את ארצנו מידי ה”מדינה”, הממשיכה למסור את ארצנו לידי בני בריתה, המרצחים הערבים, ואנו נאלצים להמשיך במאבק על שחרור ארצנו מידי ציר הרשע.

צועדי נחל קנה, כאן בפארק קנדה

בדרך הביתה ראינו את הפארקים המלאים בעדרים עדרים של עם חפשי בארצנו לנפנף על כנפים ועל נקניקיות, כשעור התוף באזניהם מופצץ בשירים מרמקולים המתאמצים לאלץ אותם לשמוח על לא דבר.

האם מישהו מאלה ראה פעם מטווח אפס את לובשי השחורים? האם ירדה פעם על ראשו של מישהו מן העדר הזה אלה, רק בגלל נאמנותו לעמו ולמולדתו? או, האם מישהו מן העדרים ניסה לא להתחמק מן הכאב הנורא על חורבן הארץ, מן הכאב לנוכח העוול והרוע, שמכיל ילוד אשה יהודיה?

אלה ה”מנפנפנים”, מנסים ל”נפנף” את הכאב והאימה מפני הבאות. אלה הם החיים את הרגע – אכל ושתה כי מחר נמות. ואין בהמונים האלה אחד, שאינו יודע לאן הוא מובל! אז בינתיים ממצים את הרגע, אין עוד כח להילחם.

 

וב”זכותה” של “מדינת ישראל” “ימי העצמאות” שלנו מלאים בתוכן –

יום העצמאות, התשס”ד

 

אבל דן חלוץ אמר בפקודת יום לחייליו, אחרי הפוגרום: “הוכחתם שאתם צבא העם….“.

 

…. הגענו לחוף. המוני אדם וילדים צוהלים, טובלים במים. מראה משובב נפש. עם ישראל. כששבנו לשער מתחם “שירת הים”, נאלצנו, כדי לצאת, להידחק בתוך ההמונים, שנמשכו כמגנט אל הים. החלטנו שלא להמשיך בכיוון מלון חוף דקלים, פנינו לחזור מיד אל המכונית, ולמהר ולצאת מן האיזור שהפך במהירות לצוואר בקבוק, לא לבלוע ולא….. וכבר היתה התנועה בלתי אפשרית. ליד גני טל, לקחנו שתי טרמפיסטיות, ושם גם התעכבנו כמעט שעה, יושבים ו”מתייבשים” במכונית. כשהגענו, בשעה טובה, למחסום כיסופים, לקחנו טרמפיסט נוסף שנואש מלהגיע לגוש.

לכל אורך הדרך ראינו אלפי צועדים, שנאלצו לחנות במרחק עשרות ק”מ מן הגוש, וכן נוסעי אוטובוסים שלא יכלו להמשיך בדרכם. רבים היו תקועים בפקק, כשאין מחלץ, וכך גם אנו, אך לפחות בכוון היציאה….. משפחות שדחפו עגלות ילדים, זקנים ונכים בסאות גלגלים, נדחפים בידי בני המשפחות, זקנים וזקנות נשענים על מקלות התעקשו להמשיך בדרכם אל הגוש. פשוט קשה לקלוט. אני יודעת שבחום שהיה, ואילו, חלילה נשענתי על מקל, לא הייתי זזה פסיעה אחת. אך עם ישראל היה נואש ממש, לבטא את התנגדותו לחורבן.

אבל דן חלוץ אמר בפקודת יום לחייליו, אחרי הפוגרום: “הוכחתם שאתם צבא העם”.

שש שעות ארכה נסיעתנו בחזרה לירושלים, אך לא התעצבנו גם לרגע אחד. ידענו שאהבת עם ישראל לארצו, היא הסיבה לעיכובנו על כבישי הארץ.

 

יום העצמאות התשס”ה

ניגשתי למכונית וגיליתי שהשארתי את התיק בבית, בירושלים. אין מצלמה, אין תעודות, ואני הנהגת…. וחשבתי, אולי עדיף ; בימית צילמתי ונותרו רק התמונות….


הגענו ל”שירת הים”, כשכדור השמש האדום קרב והולך אל קו נשיקת המים לשמים. רק מי שהיה בגוש, יודע את ההרגשה של הזוך והטוהר המשתפכים ועוטפים הכל בזוך ובאור… על החוף המוני נערים עולזים, בחולצות לבנות, יוצאים ברגלים יחפות ורטובות מן המים, מתחילים להיכנס לשלושה האוטובוסים הגדולים, החונים על החול הבהיר בקרבת הקרוואנים. הנערים תלמידי ישיבת בני עקיבא מפתח תקווה.

רציתי לצלם את החוף והנערים על רקע הים וגלגל האש שמעליו. ניגשתי למכונית וגיליתי שהשארתי את התיק בבית, בירושלים. אין מצלמה, אין תעודות, ואני הנהגת…. וחשבתי, אולי עדיף ; בימית צילמתי ונותרו רק התמונות….

…. חזרנו לפינת שירת הים, כדי לחזור לנווה דקלים לאסוף את חפצינו, אך הדרך נחסמה ע”י צבא שכירי החרב של שרון. לאחר דקות של תסכול הצלחנו לשכנע את החוסמים במדים, שאכן אנו יוצאים רק לאסוף את חפצינו. פתחו את החסימה לחלקיק השניה. חזרנו לנווה דקלים. היתה זו הפעם האחרונה שראינו את המקום היפהפה הזה.

לכפר דרום הגענו במהירות. עם ישראל נהר לשם בהמוניו. בעלי שם פעמיו לבית המדרש, ואני נכנסתי לבית ציפילביץ’. הוריה של הדסה ציפילביץ כבר היו שם.  שמואל ורות עמנואל, ניצולי שואה, שכבר חוו גירושים….

טקס חנוכת בית הכנסת החל, לאחר כמה שעות של לימודי קודש. לא מכבר בקרנו בכפר דרום, ובית הכנסת אפילו לא היה מטוייח. במאמץ עליון הסתיימה מלאכת הקודש. ארון קודש יפהפה, ההיכל מלא צאן אדם, בית כנסת לתפארת העם היהודי.

בית הכנסת הוקדש לזכרם של טבוחי כפר דרום. בני המשפחות נתבקשו להתרכז ליד לוח הזיכרון, עליו חרוטים שמות הקדושים. בני המשפחות מתייפחים, הכאב לא קהה.
אביו של הרב שמעון בירן, הי”ד, נתכבד בקביעת אחת המזוזות.
האירוע כולו היה מלווה בשירה אדירה ובריקודים של התעלות הנפש. במיוחד כשתלמידים קבלו את פני רבניהם.
(ובינתיים, בנווה דקלים נאספו המונים לעצרת על שפת האגם).

הטכס נסתיים, הציבור התפזר. אנו שמנו פעמינו לירושלים, והגענו עייפים ותאבי מקלחת, לחגיגת בר-מצווה של בן השכנים. אביו היה ממגורשי ישיבת ימית.

לא חזרנו עוד לכפר דרום, בינתיים. והיום ליווינו בשניה את הרב שמעון בירן, הי”ד. ממקימי כפר דרום ומדוחפי היזמה, למקום “מנוחתו האחרונה….”

 

כאמור, בימית, בשעתה, צילמתי. לאחר חורבן ימית, התמקמה “ישיבת ימית” בנווה דקלים, והוקמה בה פינת זכרון לעיר ימית ולאנדרטת הגבורה.

ושוב עלתה יד גמדים זדונה ובוטחת והחריבה את הכל. את הישיבה, את פינת הזכרון ואת הישוב כולו, ואתו עוד עשרות ישובים ובתי כנסת. כי נתנו להם!

יום העצמאות התשס”ו

 

הם מקשקשים על “להשיב את המדינה לעם”, כאילו היתה ה”מדינה” אי פעם של העם. היא היתה תמיד נגד העם. את הארץ יש להשיב לעם!

ב”יום העצמאות”, התשס”ו, טיילנו בבנימין ובשומרון, בקרנו אצל חברים בעפרה, ועלינו לעמונה לראות את תשעת תילי החרבות, שאותה יד זדונה, עריצה, אכזרית ושונאת ישראל החריבה. ל”מדינת ישראל” יש תחביב, להעלות בולדוזרים על ישובים יהודיים בארץ ישראל, ותחביב לוואי, לשלוח את העם הזה למלחמות אין קץ!

והשנה, כאמור, נסינו לעלות לחומש, שחרבה גם היא על ידי אותה יד שתחביבה – איסוף עיי חרבות של ישובים יהודיים בארץ ישראל.


והמדהימה מכל היא – הצלחת שטיפת המח ה”ממלכתית” על הטובים בשלומי אמוני ישראל. שטיפת מח לקשירת עיני העם מראות וסתימת אזניו משמוע את הרישעה העצומה. הם ממשיכים לחגוג, לומר את ה”הלל” ולהניף את אותו דגל, ממש, שקישט את כובעיהם ואת מדיהם של חיילי פלוגות הגירוש.


הם מקשקשים על “להשיב את המדינה לעם”, כאילו היתה ה”מדינה” אי פעם של העם. היא היתה תמיד נגד העם. את הארץ יש להשיב לעם! את הארץ עליה השתלטה ה”מדינה” במירמה, בדם, באש ובתמרות עשן. העם שחרר את ארצו מידי הכובש הזר, ואז מיהרו בן גוריון וכנופיתו, משתפי הפעולה עם האויב, שתקעו סכין בגבו של העם, להשתלט עליה ועל העם, שבו בגדו. מאז מתנהלת מדינת השקר והמרמה הזו, בהתאם. מודרכת על ידי מורשת בן-גוריון, ואף יש לה החוצפה להתחזות ל”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”. ואת כל העיוות הזה, חוגגים ה”ממלכתיים”, ומוסיפים על חילול ה’, שבעצם קיומה של ה”מדינה”, העושה אותנו לעג וקלס בגויים.

אחריתה הקרובה של ה”מדינה” מעידה על ראשיתה, שהיתה ידועה לכל מי שלא הפקיר את מוחו לשטיפת מח שקרית ושלא הגן על תודעתו מפני לימוד ההסטוריה הקרובה ומפני האמת הצרופה!  ל”מדינה” הזו אין זכות קיום בארץ הזו, קל וחומר, אין לה זכות לגרש את היהודים ממנה, ושום דיקלומי אוון ורשע על “דמוקרטיה” ועל “החלטה לגיטימית” לא יכשירו את פשעי מדינת ישראל נגד העם היהודי!

                                                          
חובה לשחרר את הארץ מידי מחריביה ולהשיבה לעם ישראל. ועם זאת – לא נשכח ולא נסלח!

                                                               ****************************
הערה: כדאי מאד להיכנס לקישור הבא – http://www.inn.co.il/News/News.aspx/161789

                                                               ****************************

בקשיש:  

“נצטרך לפעול מבית לבית בעזה”

תא”ל במיל. פוגל סבור שקרוב היום בו תצטרך ישראל לפעול צבאית בעזה למרות המחיר הכבד הצפוי. לטעמו הפעילות תזכה לגיבוי בינלאומי.
רדיו ערוץ 7


כל ילד יהודי שיצא למות בעזה, דמו בראשו! די לשרת את האינטרסים של חסרי צלם אנוש! די להקריב את החיים למען יחסיהם הטובים של הפושעים בהנהגת “ישראל” עם שותפיהם לפשע!

ה”מדינה” הזו, האחראית לרצח אלפי יהודים, חייבת להפציץ את עזה מן האויר, לא להשאיר בה שריד ופליט וגם לא אבן על אבן! אין מקום לקן צפעונים כזה בארץ ישראל! ואחר כך, שתסתלק לאיזו מאורה, ותתן לעם הזה לחיות!

 

 ח”א

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר