על ועדות-החקירה של אחרי המלחמות: כל הוועדות לא הצליחו להביא לתיקון משמעותי

על ועדות-החקירה של אחרי המלחמות: כל הוועדות לא הצליחו להביא לתיקון משמעותי


אורי מילשטיין, מקור ראשון 17.04.2007 06:54
על ועדות-החקירה של אחרי המלחמות: כל הוועדות לא הצליחו להביא לתיקון משמעותי


ועדות החקירה שקמו לאחר מלחמות ישראל הצביעו על כך שאנשי הפיקוד העליון אינם מבינים בנושאים צבאיים. למרבה הצער, זה גם היה החיסרון הבולט של חברי הוועדות



הוועדות לא הצליחו להביא לתיקון משמעותי

כבר לפני אלפיים שנה קבעו הוגי דעות סינים כי את הניצחונות בשדה הקרב יש לחקור על ידי אנשי מקצוע בלתי תלויים כאילו היו מפלות, שכן גם בניצחונות יש כשלים ומחדלים רבים. על פי הלך חשיבה זה, מקור תפקודו הלקוי של צה”ל במלחמת לבנון השנייה נעוץ כבר באי-הקמתה של ועדת חקירה לאחר מלחמת ששת הימים; למרות הניצחון בשדה הקרב, הפיקוד העליון – האזרחי והצבאי – ומפקדי החזיתות תפקדו ב-1967 באופן לקוי, ולמעשה לא שלטו בגייסות.

בישראל הוקמו עד כה ארבע ועדות חקירה ממלכתיות וכמו-ממלכתיות לאחר מלחמות: ועדת גרינבוים (‘ועדת החמישה’) בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, אחרי שבעה חודשים של לחימה; ועדת אגרנט לאחר מלחמת יום הכיפורים; ועדת כהאן לאחר מלחמת לבנון הראשונה; וועדת וינוגרד. מוזר שלא הוקמו ועדות חקירה לאחר כישלונותיו של צה”ל במלחמת ההתשה ובאינתיפאדה הראשונה, וכן לאחר בריחתו מדרום לבנון בעקבות התבוסה במלחמה מול החיזבאללה (2000-1984). כל הוועדות הוקמו בעקבות לחץ חיצוני על מקבלי ההחלטות, ולא משום שראשי המערכת הפוליטית באמת ביקשו להבין במה כשלו. מסתבר שמלחמות אחרונות אלה נחשבו על ידי הישראלים להצלחות, ולכן לא הופעל לחץ על הממשלות להקים ועדות חקירה. הישראלים לא הבינו את המציאות הצבאית, וכשזה המצב במשטר דמוקרטי, אין סיכוי שהמנהיגים יבינו צבא ומלחמה מהם.

בן-גוריון רק התחזק

לכל הוועדות שהוקמו היו השפעות פוליטיות וחברתיות, אך לא היתה להן שום השפעה חיובית על תפקודו של צה”ל: הוא נעשה גרוע יותר ממלחמה למלחמה.

ועדת גרינבוים הוקמה ביולי 1948, בעקבות התפטרות ישראל גלילי, עוזרו של בן-גוריון, ופרישתם של האלופים יגאל ידין, צבי אילון ואליהו בן-חור. הם האשימו את בן-גוריון בניהול לקוי של המלחמה, בייחוד בגזרת ירושלים ולטרון, ובמינויים לא ראויים לתפקידים בכירים בצה”ל.

חברי הוועדה היו חמישה שרים: היו”ר יצחק גרינבוים, ואיתו משה שרת, פנחס רוזן, אהרן ציזלינג ומשה שפירא. איש מהם לא הבין, ולא התיימר להבין, בנושאים צבאיים. הם היו פוליטיקאים של חברה הבורחת מאינטלקטואליזם צבאי. הוועדה קיימה שבע ישיבות במשך ארבעה ימים של שמיעת עדויות. בסיומם, קיבלו החמישה את גרסתם של גלילי והאלופים, וביקרו קשות את בן-גוריון. הם המליצו להגביל את סמכויותיו הכמעט-דיקטטוריות בניהול המלחמה. הלקח העיקרי המשתמע מהפרוטוקולים של הוועדה הוא שראש המערכת המדינית, האב המייסד של מדינת ישראל ושל מערכת הביטחון, לא הבין את הוויית הצבא והמלחמה, ושמפקדי ההגנה וצה”ל היו בלתי מקצועיים. כשראש הממשלה הגיב בהתפטרות, המערכת הפוליטית הזדעזעה; הכל התחננו שבן-גוריון יחזור בו, שהרי כמנהיג פוליטי הוא היה משכמו ומעלה. המלצות הוועדה נגנזו.

בדיעבד, ועדת גרינבוים דווקא חיזקה את בן-גוריון, שהעמיד עצמו כמנהיג שאין לו תחליף, ושאפילו תיקונים קטנים לא ניתן לכפות עליו. הליקויים בהתנהלות מלחמת העצמאות בכל הדרגים היו לפיכך לאבן יסוד של מערכת הביטחון הפגומה של מדינת ישראל. מכיוון שבן-גוריון כפה את גרסתו על ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות, הוא בנה את צה”ל וכונן את תרבותה הביטחונית של ישראל על שני עיקרים: הפוליטיקאים אינם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה, וגם אינם צריכים להבין – שהרי יש להם יועצים שמבינים; הקצינים אינם מקצועיים, וממילא אינם מבינים; והיועצים באים מבין קצינים אלה.

על תת-תרבות זאת חיפתה מערכת משומנת של יצירת מיתוסים ושטיפת מוח, שטיפחה בציבור את האמונה שהביטחון נמצא בידיים מעולות, ואל לישראלים להתעניין בנושא זה, מעבר למידע שמספק להם הממסד באמצעות עיתונאים והיסטוריונים מגויסים. כך סיגלו הישראלים לעצמם תרבות של אדישות לנושאים צבאיים מקצועיים. ממילא ברור שישראלים שהתקדמו לצמרת המערכת הפוליטית, כאהוד אולמרט וכעמיר פרץ, אינם מבינים בנושאים צבאיים ואין מי שייעץ להם בנושאים אלה.

שובך כושל

בוועדת אגרנט היו חברים שלשה משפטנים (בהם יושב הראש) ושני רמטכ”לים לשעבר. באשר לראשונים – האמונה שמשפטנים מבינים נושאים צבאיים היא מיתולוגית, שהרי האירועים הצבאיים אינם נגזרים מנורמות ומספֶר החוקים, אלא מהפעלת כוחות. חבר נוסף בוועדה, יגאל ידין, לא עבר הכשרה צבאית ומעולם לא פיקד על קרב. במלחמת יום הכיפורים הוא נמנה עם צוות של רבי-אלופים ואלופים במיל’ ששימשו עוזרי הרמטכ”ל. מינויו היה בעייתי; הוועדה התבקשה לחקור את אירועי 8 באוקטובר, והמחקר מלמד שידין היה אחד האחראים לכישלון הקולוסאלי באותו יום. כיוון שכך, היה לו אינטרס להסתיר את כישלונו.

חבר הוועדה היחיד שהיו לו כלים להבין את הנושאים שבפניו היה חיים לסקוב, מהאינטלקטואלים הצבאיים המעטים שהיו למדינת ישראל. לסקוב הבין שחבריו אינם ממלאים את תפקידם, כאשר הוסיף לדו”ח הוועדה מסמך נפרד שרק הוא היה חתום עליו, והחברים האחרים דחו אותו. הדו”ח הנפרד הזה הוא המסמך היחיד בעל הערך שהופק בוועדת אגרנט, אך רק מעטים קראו אותו, ואיש במערכת הביטחון לא התייחס אליו.

בעזרת קצינים בכירים אספה הוועדה מידע רב, אך לא עשתה בו שימוש ראוי, בעיקר משום שחבריה לא הבינו את משמעותו. לדוגמה: לוועדה נודע כי עוד ב-1971 השיג אמ”ן את תוכנית המלחמה המצרית המלאה, שכללה בשלב ראשון את צליחת תעלת סואץ בכוח של חמש אוגדות. מפקד חזית הדרום, אלוף שמואל גורודיש, אמר לחברי הוועדה כי לא הכיר את התוכנית המצרית. הוא תירץ זאת בכך שמשך העברת הפיקוד משרון אליו היה בין רבע שעה לחצי שעה. אמירה זו מלמדת על חוסר מקצועיותם של השניים – מאפיין שאליו הוועדה כלל לא התייחסה.

יחד עם זאת, לוועדה הסתבר שגורודיש תכנן את הגנת סיני כמבנה של משולשים שבקודקודם הקדמי נמצאים מעוזים, ובשני הקודקודים האחרים קבוצות של 4-2 טנקים. זה היה הבסיס לתוכנית ‘שובך יונים’, שעל פיה שתי חטיבות שריון אמורות היו להתפרס סמוך לתעלת סואץ, וחטיבה אחת מאחור. ועדת אגרנט דנה ארוכות בשאלה מדוע פרס גורודיש ביום הכיפורים רק חטיבה אחת סמוך לתעלה, אך לא הקדישה שום מחשבה לשאלה האם תוכנית כזאת, ולו ביישום אופטימלי, יכולה היתה לבלום חמש אוגדות. כבר אחרי מלחמת יום הכיפורים טענו יגאל אלון ואחרים כי מזל שלא קודמה לתעלה חטיבה נוספת; הם סברו כי אילו התפרסה לפי תוכנית ‘שובך יונים’, היא היתה מושמדת.

זאת ועוד: לוועדה הסתבר שהרמטכ”ל דוד אלעזר אמר לגורודיש שבמלחמה הבאה חיל האוויר יהיה המרכיב העיקרי בבלימת האויב. על פי הנתונים שאספו, לחברי הוועדה צריך היה להיות ברור שחיל האוויר איננו מסוגל לעשות זאת. לשם נטרול סוללות טילי הנ”מ יש להפעיל לא רק מטוסים, אלא גם ארטילריה ארוכת טווח וסודית. לשם כך תוכנן בסודיות ‘מבצע בנדיגו’, שאמור היה לצאת לפועל בפרוץ המלחמה. אלא בעוד שאת המטוסים מטיסים אנשי קבע, את התותחים אמורים היו להפעיל חיילי מילואים, ואלה נזקקו ל-72 שעות הכנה. בנוסף, לשם הצלחת המבצע נדרשו לפחות 1,200 פגזים שסווגו כ”תחמושת מיוחדת”, ובסיני היו זמינים באותה העת רק 1,000 פגזים. כמו כן, הפעלת חיל האוויר היתה תלויה בתנאי מזג האוויר – שבפרוץ המלחמה דווקא לא אפשרו זאת. מכאן ברור שהאויב יכול היה לפתוח במלחמה בעיתוי המתאים, על מנת לחסוך מעצמו את ‘בנדיגו’.

אנשי הוועדה המליצו לשפר את ‘בנדיגו’, אך לא דנו בשאלה איך ביסס הפיקוד הבכיר של צה”ל את הבטחת קיומה של מדינת ישראל על תוכנית לא ריאלית. אבל נניח שהתוכנית, באורח ניסי, כן היתה מתבצעת – גם אז במהלך המשימה היו מושמדים 100 מטוסים ישראליים על צוותם. לא מפקדי צה”ל ולא חברי הוועדה דנו בשאלה האם לאחר פגיעה כה אנושה בחיל האוויר כבר בראשית המלחמה, יכול היה החיל בכלל לתפקד.

המשפטנים באים

טווח הלקחים של ועדת אגרנט היה צר: להדיח את הרמטכ”ל, את ראש אמ”ן ואת מפקד חזית הדרום, ולהוסיף פגזים למלאי. היא הצביעה על ליקויים נוספים, אך הטילה על צה”ל לחקור אותם ולתקנם. לא היה סיכוי שצה”ל יעשה זאת, משום שמפקדיו דאז זלזלו בחברי הוועדה. ואכן, מיד עם מינויו הודיע הרמטכ”ל מרדכי גור, בכנס סגל פיקוד בכיר בצריפין, כי אין לעסוק יותר בתחקירים ובהפקת לקחים, ויש להתרכז בשיקום צה”ל ובבניית הכוח. שום דבר לא השתנה; שיקום הצבא ובניית הכוח נעשו לפי התפיסות שקרסו במלחמת יום הכיפורים.

הלקחים העיקריים העולים מדו”ח אגרנט הם אלה: צה”ל אינו צבא מקצועי, מפקדיו אינם מתעניינים במקצוע הצבאי, וראשי הדרג הפוליטי כלל אינם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה. לקחים אלה לא צוינו בדו”ח הוועדה ולכן לא יכלו לזכות לטיפול, אף לא בשיח הישראלי. כיוון שכך, גם לוועדת אגרנט לא היתה שום השפעה על מערכת הביטחון. לעומת זאת היתה לה השפעה רבה בהאצת המהפך הפוליטי, ובהנעת מהלך של משפטיזציה במדינת ישראל בכל התחומים, לרבות הביטחון. נוצר מצב שבו על מדיניות הביטחון משפיעים אנשים שהם אמנם מכובדים, אך אינם מבינים את הנושא.

ועדת כהאן לבדיקת אירועי סברה ושתילה, שהוקמה בנובמבר 1982, לקתה בכל הפגמים של ועדת אגרנט, אך ביתר עוצמה. כמו קודמתה, גם ועדת כהאן פגעה במעמדם של כמה אנשים, אך לשורשי תפקודה הלקוי של מערכת הביטחון באותה פרשה לא הגיעה, ושום תועלת למערכת הביטחון לא צמחה ממנה. התוצאה הרת האסון של פעילותה היתה שאחד מחבריה, השופט אהרן ברק, הביא עד קיצוניות את תהליך המשפטיזציה של ישראל, והיה לדיקטטור האמיתי של המדינה.

לאור כישלונותיהן של כל ועדות החקירה הממלכתיות בנושא מלחמות ישראל, ראוי להציב בפני חברי ועדת וינוגרד נושא נוסף לבדיקה: לא רק מה היו הפגמים בתפקוד מערכת הביטחון, אלא גם מה היו הפגמים בתפקודה של הוועדה עצמה, והאם הפיקו חבריה לקחים מכישלון הוועדות הקודמות.

 

לכתבה המקורית המלאה



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר