פרשת עזמי בשארה התפוצצה על מהדורות החדשות של ישראל לפני כשבוע וחשפה, במידה חסרת תקדים, את אישיותו ופועלו של האיש שחתר ללא לאות לחיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ולהפיכתה לעוד מחוז במדינת הלאום הערבית המאוחדת במזה”ת.    

            במיומנות מדהימה נדחק עזמי בשארה למתח הקיים בין דמוקרטיה שוויונית לכל לבין מדינת לאום בעל זהות והעדפה לאומית,  מתח איתו מתמודדות כמעט כל הדמוקרטיות בעולם חוץ מארה”ב, כדי לקעקע את תשתיתה המוסרית של ישראל וכדי להפוך אותה ללא לגיטימית בעצם מהותה.

            בזכות הדמוקרטיה הישראלית המוזרה עצמה זכה עזמי בשארה בשופר ציבורי ובחסינות חוקתית להמשיך את פועלו ויש רבים הרואים בכך מעשה טירוף דמוקרטי שלו ישראל כמדינה יהודית מעדיפה את הדמוקרטיה על הזהות הלאומית וכמי שמקרבת את קיצה במו ידיה.

            למעשה מהות הסכסוך בין ישראל לפלשתינים הייתה תמיד עמומה, מסתתרת מאחורי מכבסות מילים, הבדלי שפה ומטבעות לשון דו משמעיות. עוד לפני עשור האמין רוב הציבור בארץ שהסכסוך בינינו לפלשתינים אינו אלא סכסוך טריטוריאלי שעקרונית ניתן לפתור אותו בנוסחה – שתי מדינות לשתי עמים. השאלה, כביכול, הייתה רק האם ישראל מוכנה אכן לוויתורים הנדרשים.

יאסר ערפאת, אמן הלשון הכפולה, דיבר אל הציבור בישראל בסיסמאות מכובסות וחסרות משמעות כגון “שלום של אמיצים” או “שתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו”. כמו אבו מאזן אחריו וכמו הנהגת ערבי ישראל דהיום, ערפאת לעולם לא הזכיר את הסיסמה “שתי מדינות לשתי עמים” שיש בה הכרה עקיפה בזכותו של העם היהודי למדינה. הכרה מפורשת שזכות ההגדרה העצמית הפלשתינית, שישראל הכירה בה, חלה גם על היהודים וגם להם יש זכות הגדרה עצמית והזכות לממש הגדרה זו במדינת לאום משלהם הכרה כזו לא ניתנה על ידי אף מנהיג פלשתיני משמעותי בישראל ומחוצה לה בעשורים האחרונים, רק רק”ח ההיסטורית של שנות החמישים והשישים, כאשר ערביי ישראל היו מנותקים מאחיהם הפלשתינים יצרה הנהגה ערבית משמעותית שקראה שמפורש – “שתי מדינות לשתי עמים”

אין כמו עזמי בשארה, בלשונו החדה והישירה, המטיף לחילוניות פאן ערבית משכילה כדי לפקח את עיניהם של שוחרי הטוב בציבור היהודי שאי הסכמה עם קיומה של מדינה יהודית באזור מאחדת את הרדיקל הפאן מוסלמי שייח ראיד צאלח עם הרדיקל הנוצרי הפן לאומי החילוני עזמי בשארה ואת אנשי הפת”ח עם אנשי החמאס. 

מול שפע המלל על קיפוח ועל “שלום בין אמיצים” , שבהם נסו המתדיינים לחמוק מהעיקר אל הטפל, בא עזמי בשארה, האיש שתמיד חידד דברים, העצים ניגודים וקלע למהות הדברים, ובקול צלול אמר, בהכללה, חברה !!! הכול שטויות, אנחנו לא רוצים אתכם (היהודים) כאן כבעלי הבית, אולי כאזרחי מיעוט נסבל חסר זהות קבוצתית.

בעולם פשוט לא היה לעזמי בשארה מקום בכנסת ישראל אבל בעולמנו המורכב לא פעם מעז יוצא מתוק. טוב שעזמי בשארה צעק את משנתו מעל כל דוכן, גם זה של הכנסת. אפשר שעזמי בשארה יצא לקלל ונמצא מברך, שתרומתו לציבור היהודי הנוטה לאשליות, הייתה גדולה בהרבה מתרומתו לציבור הערבי, שלשונו הבוטה והישירה דווקא חיזקה אותנו בשאיפתנו ונחישותנו למדינה יהודית דמוקרטית – זו כוחה של דמוקרטיה.

אם ברור לחלק גדול יותר מאזרחי ישראל על מה הסכסוך בינינו לפלשתינים צריך היום להגיד גם תודה לעזמי בשארה.