הוידוי שלא תשמעו מנחום ברנע

הוידוי שלא תשמעו מנחום ברנע

נרי אבנרי
נרי אבנרי 26.03.2007 01:19
נחום ברנע

נחום ברנע


היה לי קשה. ידעתי שבדמוקרטיה, לא כל האמצעים כשרים. אבל גם ידעתי שאמנון אברמוביץ’ צדק כשאמר, שבאמצעים דמוקרטיים, עקירת ישובים לעולם לא תתממש. זיקפתי האידיאולוגית דחפה אותי להצטרף ל”אתרוגיסטים”.



מאז נתבשרתי על זכייתי בפרס ישראל, לא ידעתי רגע אחד של התרוממות רוח נטו. נכון, הציפה אותי גאווה, אלא שהיא הייתה מהולה במבוכה, שהזכייה בפרס רק העצימה אותה. בתוכי ידעתי: לא מגיע לי! עוד פעם שרת חינוך שמאלנית מודיעה לעיתונאי שמאלני, שהרכב של וועדת שופטים שמאלנית (קירשנבאום, אילנה דיין, ודב שנער), החליטה להעניק פרס. אני יודע שהסיטואציה שבה פרסים מחולקים ע”י שופטים שמאלנים, ליוצרים שמאלנים, מעיקה… 

 

יש עוד סיבה שמעיבה על גאוותי: הצטרפותי ליחידת העילית של התקשורת הישראלית: “האתרוגיסטים”. ברור לי שקיומה של יחידה כזו, במדינה דמוקרטית היא חרפה.  ולחשוב על זה שהייתי אחד מבכיריה… המשימה הבזויה שלקחנו על עצמנו הייתה: לשמור על רודן מושחת שהתחייב לממש את האידיאולוגיה שלנו, אפילו שהבוחר השליך אותה לפח. 

 

כשקראתי את נימוקי השופטים שהחליטו להעניק לי את הפרס, חייכתי חיוך מריר. “הוא משכיל לאורך השנים להיות פרובוקטיבי ומלא חמלה”. חמלה?? אני?? הרי זוהי התחושה שלמדנו לדכא מול אחינו מימין. כבר באימונים הראשונים ביחידת האתרוגיסטים, למדנו ש”החמלה מדללת את האכזריות, עד כדי רפיסות”. אמנון אברמוביץ’ היה גוער בנו: “חמלה זה למפונקים”. 

 

אני מתבייש! לא בגלל שתמכתי בעקירת ישובים, זה מותר- אלא בגלל שהצטרפתי לעדר שתמך בהליך בלתי דמוקרטי בעליל. וכדי להוסיף חטא על פשע, האשמנו את אלה שניצחו בבחירות ובמשאל המתפקדים, שהפגנותיהם ומחאתם מוכיחות שהם – אבוי לאותה בושה!!- סכנה לדמוקרטיה. הם שניצחו בקלפי, סכנה לדמוקרטיה…

 

כדי להצדיק את ביטול תוצאות הקלפי, נופפנו בניירות שמסרה לנו מינה צמח. זה מציק לי. תמורת התחייבות של שרון לממש את הפנטזיה המדינית/פוליטית שלנו, התכחשנו לשבועתנו, הפקרנו את משמרתנו, והענקנו לו שירותי ליווי תרתי משמע. אני מודה: לא עמדתי בפיתוי. גם עקירת ישובים, וגם ריסוק הליכוד?- היינו כחולמים!

ידעתי ששרון “ניחן בגמישות ערכית ואידיאולוגית מפחידה בציניות שלה, וביכולת לקשור בריתות מעבר לקווי ההפרדה המפלגתיים” (נחום ברנע / ידיעות-אחרונות /12.3.07), ובמילים פשוטות, טיפוס בוגדני. ועם טיפוסים כמוהו אנשים הגונים לא עושים עסקים. אלא שפתאום התבררה לי האמת העצובה: רק הוא יכול. 

 

אמנון אברמוביץ’ הניף את הנס, ואני התייצבתי. הסיטואציה מבחינתי, הייתה בלתי נסבלת. ההיסטוריה הציבה בפניי דילמה אכזרית: תמיכה בגירוש מתנחלים ע”י רודן שרמס כל מכשול דמוקרטי, או המתנה לאישור האזרחים באמצעות הקלפי. זיקפתי האידיאולוגית דחפה אותי להצטרף ל”אתרוגיסטים”.

 

היה לי קשה. ידעתי שבדמוקרטיה, לא כל האמצעים כשרים. אבל גם ידעתי שאמנון אברמוביץ’ צדק כשאמר, שבאמצעים דמוקרטיים, עקירת ישובים לעולם לא תתממש. אחרי משאל המתפקדים, חששתי ששרון יכבד – כפי שדרש מ”המורדים”- את פסיקת המצביעים. לא האמנתי למראה עיני, כשראיתי אותו מתעלם מהתוצאות, ועוד יותר לא האמנתי על עצמי שתמכתי במעשהו בשמחה. 

 

לא נוח לי עם זכייתי בפרס ישראל, גם בגלל שאני בטוח, שבעוד כמה שנים, סטודנטים לתקשורת יילמדו, שהתקופה שבה “האתרוגיסטים” גוננו על רודן מושחת, תילמד כתקופת החושך של התקשורת הישראלית. ואני בתקופה הזו- דווקא אני, ודווקא בתקופה הזו!!- קיבלתי פרס. מה שמוכיח שהייתי מהבולטים שהובילו את עדר הקרנפים.

 

לסיום.

ביום חמישי הקרוב, אני אתראיין לרגל זכייתי בפרס ישראל בתוכנית “תיק תקשורת”. התשובות שאשמיע לשאלות של זיסוביץ, מכוילות לאוזני חבריי ליחידת האתרוגיסטים. אסור שהאתיקה תרפה את אצבעותינו המקלידות. עכשיו זה אולמרט. חייבים ללחוץ אותו לעקור. אני מקווה שאם נתאכזר לאחינו המתנחלים, הפלשתינים ירחמו עלינו…



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר