ב”ה

 

 

חנה אייזנמן

 

 

 

  גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: (ישעיהו פרק א)

 

.לאחרונה צצים בזה אחר זה, אולי בהשפעת ה”ימים הנוראים”, אלה המכים על חטא ה”טעות הפטאלית” בגוש קטיף. דא עקא, שזו לא היתה טעות, כמו שהירי ב”אלטלנה” לא היה טעות, כמו שהפעלת אבישי רביב לא היתה טעות, וכמו שההסתה הסופר נאצית במשך כל ימי “מדינת ישראל המחודשת”, בכלל, וביתר שאת, מאז נצחון מלחמת ששת הימים, לא היו טעויות, אלא מדיניות של אנשים חסרי כל ערכים. אנשים שמעולם לא ראו לנגד עיניהם את טובתו של הבית הלאומי לעם היהודי, אלא את טובת תנועתם ה”צודקת”. ומטרתה הראשונית של תנועתם היתה דווקא “עולם ישן עד היסוד נחריבה”. לשם כך היא הוקמה – כמרד בכל מה שמייצג העם היהודי –  תורתו, ארצו ועצם הוויתו!

 

אין חדש תחת שמש העמים

“… הנהגת האצ”ל לא שללה את לגיטימיות ההנהגה היישובית ולא תכננה שום מרד. אך זו, ההנהגה היישובית, שללה מאז ומתמיד ובצורה נחרצת את לגיטימיות הקיום של האצ”ל. בעיני המרכיב הדומיננטי של ההנהגה היישובית – אנשי תנועת העבודה – לא היתה לאצ”ל אף פעם זכות קיום. המושגים ‘פרישה’ ו’פורשים’ קיפלו בתוכם תמיד, גם לפני הכרזת המדינה, עמדה נחרצת של דה-לגיטימציה ….מאז סוף שנות השלושים היה הארגון הצבאי הלאומי, שיצא נגד ה’הבלגה’, תופעה חורגת וחסרת זכות קיום. הוא היה בנה האופרטיבי של תנועה פשיסטית בלתי-לגיטימית, המאיימת, דרך קבע, על ההגמוניה הצודקת של ‘הציונות העובדת‘.
(אהוד שפרינצק – “אלטלנה – הרהורים פוליטיים מקץ שלושים שנה”)

גוש עציון

 נווה דניאל – גוש-עציון

“ברם, איננו יכולים להשלים עם המשפט הנפלט, לפעמים, מפי יחידים מביניהם: ‘אנו הפסקנו את הלימודים ובאנו לשמור עליכם….’

“הלך מחשבה זה פוגע בנו והוא גם בלתי נכון, על חיינו ועל רכושנו שומרים אנו בעצמנו…… וגם אנו הפסקנו את מהלך חיינו הרגיל, עקב מלחמת העם לקיומו……”.

הדברים לא נכתבו ע”י תושב “קטיף” בגוש קטיף, ערב הגירוש, אלא נכתבו בתש”ח, ע”י חבר הקבוץ כפר-עציון, בגוש עציון, ערב נפילת הגוש ההוא.

כבר אז נקבעה האקסיומה – “אנחנו” הבונים, “בשבילכם”, “אנחנו” שומרים “עליכם”, “אנחנו” המנוצלים, “אתם” המנצלים. וזה דווקא בימים בהם הוכתרה בהצלחה מלחמת השחרור של ה”פורשים” בשלטון הזר, וזה גורש מארצנו, כנגד כל הסיכויים, כי בן גוריון, ה”סוכנות היהודית” וה”הגנה” שיתפו פעולה עם השלטון הזר נגד הלוחמים לעצמאות ישראל.

(בהמשך לקחו לעצמם המשת”פים את הקרדיט ל”מלחמת השחרור”, כך גם בנושא ההעפלה. מי יודע שבפעילות ההעפלה התחילו ארגוני האצ”ל ובית”ר, כשעל דרך פעילותם זו נערמים מכשולים מצד ה”המגוניה הצודקת” של ה”ציונות העובדת” )?

כבר אז היה זה “לגיטימי” שהם יחריבו את שלנו. וכך כותב איש כפר עציון ברישא של מכתבו הנ”ל (“גוש עציון – חמישים שנות מאבק ויצירה”, כינס וערך יוחנן בן יעקב):

“שתי מחלקות של סטודנטים, שהחליפו את אנשי חי”ש הקודמים, מגלים יחס רציני לתפקידם. קיבלנו אותם בלבביות, והשתדלנו להקל על הסתגלותם לתנאי הגוש. העמדנו לרשותם את כל הניתן להפריש מבתינו ומרכושנו.

“עלינו לגלות מידה גדולה של סבלנות כלפי “הרגלי הצבא” שלהם – לא לחוס ביותר על רכוש “ציוילי”, עלינו להבליג בראותנו את בנייני הדירה והריהוט ניזוקים ואת עצי הפרי והצל נפגעים. ערוגות שתילים וטרסות אבן, שבטיפוחם הושקע הרבה עמל, מתקלקלים מחוסר יחס נפשי אליהם..”

במארס, 1948 הגיע יגאל אלון לגוש עציון לשוחח עם החברים, וכך אמר:

” גוש עציון מהווה עמדה קדומנית חשובה להגנת ירושלים. לו לא היה גוש יישובים זה , היינו צריכים להילחם כדי לכבוש אזור כזה . הימצאו של הגוש בנקודה כה רגישה לתחבורת האויב מהווה שיקול חשוב במערכת המלחמה בארץ כולה .

“לגוש עציון צפוי עוד התפקיד לשמש כנקודת-מוצא לחדירתנו לנגב ולאזור חברון. נכון , מצבכם קשה. מנותקים אתם מכוחות הלוחמים העיקריים, מוקפים כוחות אויב רבים. דומה מצבכם למצבה של טוברוק בימי מלחמת העולם, אך אין לעלות על הדעת את המחשבה, כי אנו נפנה את הגוש. עליכם להתבצר כמה שתוכלו, ואז יש תקווה לעמוד .”

זה היה לפני שבן-גוריון עמד על העובדה, שעל פי תכנית החלוקה, גוש עציון אינו נכלל בשטח מדינת ישראל.

על תושבי הגוש נאסרה הנסיגה בפקודת הסוכנות. לא שהייתה לחברים כוונה כלשהי לסגת. אבל ההורים המודאגים הקימו וועד שיפעל לקרוע את רוע הגזירה. ואילו החברים התביישו במעשי הוריהם הדואגים, כפי שזה מצטייר במכתבו של נפתלי להוריו:

“… לא מובן לנו, מה הפאניקה הזאת? מהי אסיפת ההורים שהנכם עורכים שם…. לא בנים יחידים אנו לישוב. לא טובים אנו מהמגינים על אנשי העיר העתיקה. לא טובים אנו מאלה המגינים על שכונת מנשיה, למען תוכלו אתם, האזרחים, להמשיך באורח חיים נורמאלי. לכל אחד יש תפקיד, אנו נמלא את תפקידנו כאן.

“…. שיהא ברור לכל ההורים, לא נזוז מפה……!”

מגיני הגוש, כידוע, לחמו בגבורה עד לרגע האחרון האפשרי. לאחר קרבות קשים מאוד מול כוחות הלגיון, אנשי הכנופיות ולוחמים בלתי סדירים, שהסתייעו בתותחים ובמשוריינים, נפל כפר עציון ביום ד’ באייר תש”ח, 13.4.1948, ערב הקמת מדינת ישראל. לאחר נפילת הגוש נערך טבח אכזרי במגינים. באותו יום נפלו 127 לוחמים, ורק 4 נותרו בחיים. בסה”כ נהרגו בהגנת הגוש 240 לוחמים.

                                           וכך מתוארת התנהגותה של האוכלוסיה החפה מפשע, הפארטנרית לשלום, מאז ועד היום, של מהרסינו ומחריבינו מבית:

“משפרצו משורייני הלגיון אל תוך הכפר, לא היה עוד טעם בהתנגדות. הקשר הרס, איפוא, את מכשיר האלחוט. והמא”ז עם מספר אנשים יצאו לקראת הכובשים, כשהם מניפים דגל לבן. אך הם נקצרו באש מקלעים.   

“אספסוף מן הכפרים הערביים הסמוכים פרץ לבתים לבוז בז. בתוך כך נכנעו עוד 15 לוחמים באחת מפינות הכפר, וקצין של הלגיון ערך אותם בשורה “כדי לצלמם”, ואז קרב אחד הכפריים, ובתת-מקלע חיסל את כולם.

“גם מותר מגיני הכפר הופקרו לטבח בידי הכפריים. רק ארבעה ניצלו, כאמור; אחד שהצליח לזחול למשואות יצחק, ושני גברים ונערה שקצין של הלגיון גונן עליהם…”  (“מלחמת העצמאות”, הוצאת קצח”ר, משרד הבטחון).

משמר הירדן

 

 

הסורים ניצלו את הזדמנות הפז שנתנה להם ה”הגנה”, נכנסו למשמר הירדן ללא קושי, טבחו בתושבים, והרסו את המושבה. מעטים, שנותרו בחיים, הלכו בשבי.

חקלאי משמר-הירדן סירבו לשלם מיסים ל”כופר היישוב” –  מגבית הביטחון של ה”סוכנות היהודית”, כלומר – של המימסד השמאלני – אלא העבירו כספים ל”קרן הברזל” של התנועה הרוויזיוניסטית. כשפרצה מלחמת העצמאות זכרו להם זאת, כנראה! – אנשי המושבה לא צוידו בנשק, וגם לא נשלחו כוחות צבא להגן על המושבה. גזרות אחרות בגליל העליון המזרחי דווקא תוגברו. לכך היו נשק ואנשים.
כשהותקפה משמר הירדן, לא נמצאו כוחות ה”הגנה” במקום, כדי להגן על המושבה, הם נשלחו למשימה חשובה יותר – למנוע את מעברו של כוח אצ”ל, שהתארגן בראש-פינה הסמוכה, להגנה על איכרי המושבה. כח ה”הגנה” תפס את תגבורת האצ”ל (שכמובן לא רצתה להעמת עם “אחים”), והעביר את אנשיה למעצר.

הסורים ניצלו את הזדמנות הפז שנתנה להם ה”הגנה”, נכנסו למשמר הירדן ללא קושי, טבחו בתושבים, והרסו את המושבה. מעטים, שנותרו בחיים, הלכו בשבי.

בעקבות כיבוש משמר-הירדן הצליחו הסורים להרחיב את ראש-הגשר עד חירבת יארדה, שמדרום-מזרח למושבה – סמוך מאוד לראש-פינה. צה”ל לא הצליח לפנות את הסורים. עשרות לוחמים נפלו בסדרה של מבצעים כושלים, שהבולט בהם היה מבצע “ברוש”, ביולי 1948. אך הכיס הסורי נשאר איתן (כמו בפרשת כיס פלוג’ה בדרום) – הכוח הסורי התפנה אל הגדה המזרחית של הירדן רק בהסכמי שביתת-הנשק. שטח כיס משמר הירדן פורז – ויצר בעיות קשות עד מלחמת ששת הימים.

אותו מניע שהנחה את השמאל להפקיר את משמר הירדן, מניע את השמאל להחריב את ההתיישבות ביש”ע – מי שלא משלנו הוא אויבנו, ואין לו זכות קיום, ולו גם יעלה לנו הדבר באבדן המדינה!                                                            

גם היום מגינים אנשי יש”ע על גבולות אושוויץ של המדינה, ש”השמאל בנה” . גם היום משתף השמאל פעולה עם האויב, מושיט שוב ושוב יד לשלום לרוצחי תינוקות יהודים ומתעלל באזרחים התרומיים ביותר של מדינת ישראל.

 

שחור-לבן, לבן-שחור

ב- 25.2.1996 התפוצץ מרצח ערבי באוטובוס מספר 18, ליד התחנה המרכזית בירושלים. באותו יום מתפוצץ רוצח נוסף בטרמפיאדה ליד אשקלון.
ב- 3.3.1996 מתפוצץ “שאהיד” באוטובוס מספר 18, ברחוב יפו בירושלים, ולמחרת, מתפוצץ אחיו לג’יהאד ליד דיזנגוף-סנטר בתל-אביב .

בסה”כ נטבחו בעשרה ימים 65 יהודים, כמחציתם ילדים.

על מציאות כזו אפילו חיים ברעם אינו יכל לעבור בשתיקה, ואכן ב-8.3.1996 הוא שופך את חמתו על אויבי השלום בהאי לישנא:

                                        

“… ביום ראשון השבוע הגיחו הכהניסטים ממחילותיהם האפלות והרעילו את אויר העיר בנשימתם המצחינה… ליד מקום הפיגוע התגודדו הסוחרים בדם, סרסורי הגזענות והשנאה, שניסו לתרגם כל טיפת דם וכל איבר פגוע לרווח פוליטי בזוי. התבוננתי בפרצופים המעוותים של האספסוף…”.

גם ב-1989 לא טמנו המרצחים את ידיהם בצלחת –

ב-16 בפברואר נחטף הצנחן אבי סספורטס בצומת הודיה סמוך לאשקלון, ורק לאחר שלושה חודשי חיפושים נמצאה גופתו קרוב לצומת ממנו נחטף .

ב-3 במאי נחטף החייל אילן סעדון על-ידי מחבלים, וגופתו נתגלתה רק בשנת 1996.

ב-8 ביוני, מזהה עמוס עוז את האויב ומזהיר את העם היושב בציון מפני המפלצות הרצחניות (ידיעות אחרונות):

“כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות… מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב… על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף…”.

נא להכיר – ה”מתנחלים”! (אכן, ראוי הוא עמוס עוז לפרס ספרותי מן הגרמנים).

(בין שאר כל נרצחי 1989 היו גם פרופסור מנחם שטרן, שנרצח בדקירות סכין בעמק המצלבה בירושלים, ב-22 ביוני, ו-16 מנוסעי האוטובוס בקו 405, שהיה בדרכו מתל-אביב לירושלים ודורדר לתהום בידי מחבל ב-6 ביולי. 27 נוסעים נפצעו קשה).

בספטמבר 1993 הפילו עלינו שמעון פרס ויצחק רבין את ה”שלום”. היה זה לאחר מסע ג’יהאדי שקטל 172 איש, אשה וילד, בידי ערבים, בתקופה שבין ה-9 בדצמבר 1987 עד 9 בספטמבר 1993 (שש שנים).

מובן מאליו שבתקופה שאחרי החתימה על הסכמי-העמידה-על-דם-יהודים, בין ה- 9 בספטמבר 1993 עד 11 בספטמבר 1998, גדל מאד מספר הנרצחים ועמד על 279.

“אויבי השלום”, שהזהירו מפני הסכמי הדמים, העלו את חמתו של אחד, דן תדמור, והוא כותב ב- 28.5.93, בעתון “ירושלים”:

 

“… אם אתה מטומטם, אתה ימני, ואתה ימני אם אתה מטומטם. אם אתה פשטני, מתלהם, נבער ואכזרי – אתה ימני…”.

הקביעות האלה באות לאחר תיאור “שטירמרי” למהדרין של ה”מתנחל”, בגדיו, זקנו שזור פירורי הלחם, והתינוקות הרבים הנושרים ללא הרף מחיק אשתו…

במקום שהיהודים, בכלל, וה”מתנחלים”, בפרט יצאו בקריאה, קבל עם ועולם, נגד האנטישמיות השמאל-ישראלית, הם מתיישבים על מדוכת “איך נתנחל בלבבות”. כאילו היה איזה ממש בהסתה המתועבת, הדורש מהם שינוי מעשים לשיפור תדמיתם. כאילו היתה ההסתה ביקורת עניינית על אפיים ומעשיהם ולא מלחמת השמאל במורשת ישראל, באמצעות דיכוי הדבקים בה. כאילו התעמולה לויתור על ארץ חמדת אבות, היא מסע עונשין נגד “מתנחבלים” ולא מהלך לניתוק מכוון של עם ישראל משורשי קיומו.

כבר מזמן הגיעה העת לצאת בזעקת “אנו מאשימים”!

לקרוא לשונאי ישראל בשמם, עד כי יתחילו הם, המנוולים, לחפש דרך להתנחל בלב העם, שבו הם מתעללים. יש לזעוק זעקה אדירה, שתמוטט מוסדי ארץ, שתחת ריבונות מדינת היהודים מתנהלת הסתה אנטישמית פרועה, שלא ידענו כמותה במהלך כל דברי ימינו, לזעוק בקול אדיר, שחוקי נירנברג קמו לתחיה במדינת היהודים, כך גם מדיניות היודנריין!!

מדינת ישראל מתעללת באזרחיה במשך עשרות בשנים, בהן היא מתעקשת לעשות שלום עם תואמי הנאצים. דמם של אזרחי ישראל נשפך כמים, וארצם נמשכת מתחת לרגליהם. אך אזרחי ישראל לקו בשיתוק.

אם צריך לשתק את המדינה כדי לרפא את העם מן השיתוק שאחז בו, אז היא תשותק! ואם זה לא יספיק – לעלות כמה וכמה מדרגות!!!!