סזון בהסכמה

סזון בהסכמה


חנה אייזנמן 26.09.2006 05:09
סזון בהסכמה


“… כי נורמן בנטוויש הוא, לדעתי, מאלה היהודים ה’רוחניים’, שמחבבים את היהדות בכל לבם, מפני שהם חושבים אותה כולה רוחנית ; ואינם רואים, שעל ידי השקפתם זו הם מתקרבים לנצרות, עד שאין עוד בין היהדות ובינה אלא פסיעה אחת….”

פרופ’ יוסף קלאוזנר, על פרעות תרפ”ט בשכונת תלפיות בירושלים (“אבטוביוגרפיה”)



 

סזון בהסכמה

 

היראה מפני מלחמת אחים, מכשירה אותה ומוסיפה שמן למדורתה הלוהטת ומלחכת כל חלקה טובה.

כבר למעלה ממאה שנה משתוללת בארץ ישראל מלחמת חרמה של השמאל בכל מה שטוב ליהודים. בתורת ישראל, בארץ ישראל, ופיזית, ממש, בעם עצמו. ובמשך כל אותן שנים, בכל דור ודור, מתיראים הקרבנות מפני גרימת מלחמת האחים, משל לא חשו על בשרם את אימי המלחמה. וכך איבדנו את העם, שאין לו אל מי לשאת את עיניו. ועדיין מסרבים אנשי אסכולת “הם מבייישים את הכיפה שלראשם” להבין, שדווקא חילול ה’, שבקבלת הדין, היא ששחקה את כבודנו עד דק.

השימוש בתירוץ של מניעת מלחמת אחים, כולו שקר ומרמה, העמדת פנים והונאה ובעיקר ניקוי הפושעים מפשעם, כאילו לא ניהלו אלה מלחמה נפשעת נגד העם היהודי ונגד אלוקיו. זהו קידוש ה”תותח הקדוש” וה”ממלכתיות” היורה בו.

ותמיד, תמיד מתן אור ירוק בהצהרות ובהבטחות של – “לא תהיה אלימות”, “יהודי לא ירים יד על יהודי”, “לא יהיה סירוב פקודה…”. אז מה המסר לרשעים?

התבוננות שטחית, כי אין צורך ביותר מזה, בשיחות ובנאומי הרבנים ומנהיגי ה”ציונות הדתית”, ה”ממלכתית”, יבהיר כי אותם נאומים ואותם תירוצים ואותן הטפות “מוסר” דוקלמו ערב חורבן ימית, ערב הוצאת צה”ל ממחנותיו בגוש עציון, ערב חורבן גוש קטיף, ערב חורבן בתי הקבע בעמונה, ועכשיו, ערב חורבן, ר”ל, של ההתיישבות ביהודה, בשומרון ובבנימין. אותם נאומים, אותה תוצאה! ובעיקר – אותם אשמים!!!

מאז ניצני ה”סזון”, בעיצומו ובהמשכו עד עצם היום הזה, מנצל השמאל היטב את יראת היהודים מפני מלחמת אחים, ומשחית והורס ומחריב ושופך דמים, וכל זה בלא עכבות, בלי בושה ואפילו בלא הסוואת השנאה התהומית המניעה אותו למעשים אלה.

איך זה עובד?

יעקב מרידור, סגנו של בגין בפיקוד האצ”ל, נעצר בידי הבולשת הבריטית בשלושה עשר בפברואר 1945 בשעה 3.00 לפנות בוקר. והוא מספר (“ארוכה הדרך לחירות”):

“.. האם הכל בסדר? האם אוכל ללכת? – כן, כן – השיב הקצין – הכל בסדר, אתה חפשי……


הפגנה נגד ה”ספר הלבן”
“- היכנס נא, ואתבונן בפרצופך השפל, מלשין ובוגד שכמותך, – קראתי לעומתו – אבל הוא לא נכנס, אף לא השליתי את עצמי לרגע שייכנס.

“היה זה אחד מבני עמי, בשר מבשרי, הוא לא עשה את מעשיו למען בצע כסף, ודווקא משום כך היה הדבר מכאיב שבעתיים. בכל חברה יש טיפוסים שפלים, המוכנים למכור את עצמם למען בצע כסף. ואולם כאן, ההלשנה ושיתוף הפעולה עם הבריטים נעשו בפקודת ‘המוסדות המוסמכים’, הסוכנות היהודית וצבאה – ה’הגנה’. …… המנהיגים שלא נרתעו מלמלא בארצנו אותו תפקיד שמילאו פטן, לאוואל ויתר הקוויזלינגים בצרפת, בימי הכיבוש הנאצי”.

 

מרידור נשלח למחנה שבויים באריתריאה, שב הביתה במאי 1948, לאחר בריחה מוצלחת ממחנה השבויים. ה”סוכנות היהודית” שלחה אותו ללמעלה משלש שנות גלות… בימי טרום מדינה….

ותגובת האצ”ל – מרידור (שם):

“היה בתקופה ההיא לחץ גדול מצד אנשי השורה על המפקד ועל ההנהגה שלנו. האנשים דרשו תגובה לחטיפות ולעינויים בידי ה’הגנה’. ואולם המפקד הבין כי תגובה כזאת פירושה – מלחמת אחים, והרי לזאת השתוקקו הבריטים. הארגון פרסם ברבים את עמדתו והכריז על אי-תגובה על הפרובוקציות של ה’הגנה’.

“ואולם דבר זה רק הגדיל את חוצפת החוטפים. הם ידעו מראש כי אינם עתידים להתקל בשום התנגדות ותגובה……”

“מאזן” אימה

“באביב תשמ”א, שנה לפני המועד הנקוב לפינוי, התברר שחלום הבלהות הופך במהירות למציאות מרה: מדי בוקר פירקו פועלים ערביים חממות נוספות בישובים החקלאיים שבחבל. אנשי הסוכנות היהודית החלו לערוך ניסויים בניסור בתים ובהעתקתם לפתחת שלום הסמוכה, התחליף המלאכותי של חבל ימית. גם עבודת ועדות הפיצויים נכנסה להילוך גבוה. בתחילת הקיץ היו כבר מחצית מבתי הישובים החקלאיים בחבל ריקים מדיירים. פרחים ושיחי נוי פינו מקומם מקומם לחולות נודדים, שהחלו לנגוס בחצרות הרחבות שבין הבתים. בימית לבדה היו כבר מאות דירות ריקות”. (חגי סגל “אחים יקרים”).

חנן פורת:

“ישנה רק דרך פעולה אחת: יצירת מאזן אימה בחבל ימית. מאזן אימה חריף, גדול ומכובד. כזה שיכריח את הממשלה להגיע להכרה שעקירה היא בלתי אפשרית. רק הכרה כזו תהיה ערובה למניעת מלחמת אחים. מאידך גיסא, הליכה בדרך פושרת היא שתביא להתנגשות ….”.

“בתחילת חודש אדר, ביום ששי סמוך לכניסת השבת, הורתה הממשלה לצה”ל להטיל הסגר על חבל ימית. עשרות מחסומים הוצבו בכבישים המובילים אל החבל. חיילים התדפקו על דלתות בתים בפריאל, בתיהם של עולים מבריה”מ, כדי לחפש מתנחלים מתחת למטות. ‘קבלנו הוראות’ הם התנצלו. סיעת התחיה הגישה הצעת אי-אמון בממשלה…..

“חנן פורת – לכאורה בניגוד לרוח הדברים שבזכותם טען בישיבת מועצת יש”ע בעפרה – הבטיח בשם התנועה לעצירת הנסיגה, כי היא קבעה לעצמה קו נחרץ שלא לנקוט אלימות –

‘לא נרים, חס ושלום, לא נשק ולא אגרוף, זהו הקו” (שם).


גירוש ימית

והלקח – לנגב את הרוק, ולהגיש שוב את שתי הלחיים, ובעצם, למה לנגב?

וכה סכם הרב ולדמן את חורבן חבל ימית, באזני תלמידיו (שם):

“גם מהרס זה של ימית יצא בנין. ישנם אוצרות של גבורה ומסירות נפש, של הכרת ערכה של ארץ ישראל, אוצרות שהיו גנוזים בבתיה של ימית והיה צורך לנתץ את הבתים על מנת שאוצרות אלה יתגלו. האדמה של ארץ ישראל. אותה אהבה של ארץ ישראל, אותה דבקות בארץ ישראל, אותם כוחות שנראים כהרוסים – נזרעו באדמת ימית, והם יפרחו מחדש בכל רחבי ארץ ישראל…”.

הא, הא, הא ועוד פעם – אוי!

“לקח” חורבן גוש קטיף

‘… אחי הקטן, בן החמש, בכה, וחיילת נתנה לו סטירה ואמרה לו תפסיק לבכות…. ‘”.

בראיון ל”על המקום” (כ’ באייר תשס”ו), אומר חנן פורת:

“אגב אורחא שמעתי את הנשיא ביום העצמאות קובל על כך שהנה דווקא בשנה הזאת שבה נתנו לפלשתינאים יותר מאי פעם, הם ‘השיבו לנו כגמולנו’ – העלו לשלטון את החמאס, שאפילו לא מוכן לדבר איתנו. כששמעתי את הדברים האלה, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. זה לא ברור שאם אתה נוהג כך כלפי טרור, מתרפס בפניו ואף נותן לו פרס – אתה מעודד אותו?! אתה לוקה בכפליים: גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה ביטחונית….”

וכשאני קראתי את הראיון עם חנן פורת לא היתה לי שום התלבטות, רק לבכות!

הרב פורת כמובן אינו לומד גזירה שווה מדבריו שלו, והוא ממשיך:

“עם זאת קבענו לעצמנו, ובצדק, קוים אדומים, שאותם אין לחצות, והמרכזי שבהם הוא שלא לנהוג באלימות, ובוודאי לא באלימות שעלולה להביא חלילה לתוצאות הרות אסון כלפי איזה יהודי מישראל. …. אם חלילה היינו נגררים למלחמת אחים, הכל היה מתרסק….”.

אז שוב “הצלחנו” לא להיגרר למלחמת החרמה שמנהלים נגדנו “אחים יקרים”, ומה קורה? הכל מתרסק! וזה מביא לתוצאות הרות אסון כלפי כל יהודי בישראל – בכיה לדורות, ועל פרטים רבים אסון מיידי ואיום….. הנה – (“בשבע”):

“…. החיילים לא עודכנו כי המשפחה שאל ביתה פרצו היא משפחה שכולה (ובמשפחה לא שכולה מותר להתעלל? ח”א). החיילים סחבו וכלאו את הדר בתוך אוטובוס ריק, כקלף מיקוח מול משפחתה… ‘שמעתי את המפקד מדבר עם אמא שלי, שהם לא מחזירים אותי עד שהמשפחה מודיעה מתי היא מתכוונת לצאת מהבית. אמא שלי שאלה אותו: מה זה, חטיפה? והוא אמר לה: כן, זו חטיפה.

‘אחרי זה ראיתי בטלויזיה את אמא שלי, איך היא רצה אחרי כשזה קרה, והסנדל שלה נקרע והיא רודפת אחרי החיילים שלקחו אותי’….


“נטף, אחותה, משלימה את הסיפור מזווית הראיה שלה: ‘בזמן שסחבו את הדר רצתי הביתה ואמרתי לאחים שלי: כל אחד לוקח תמונה של אבא, זה יעזור לנו מול החיילים. הכל מסביבי היה בלאגן שלם. חיילים נכנסו ותפסו אנשים בבית.
אחי הקטן, בן החמש, בכה, וחיילת נתנה לו סטירה ואמרה לו תפסיק לבכות…. ‘”.

 

האם הרב פורת חשב על גובה התשלום שייגבה מכולנו על ההשלמה עם התועבה המזוויעה הזו?

“…. כל הזעקה, הזעם, המיית הלב והתפילה שבקעה רקיעים – באיזה שהוא מקום לא הגיעו כלל לחדר האטום שבו ישבו מקבלי ההחלטות. זאת אומרת שכל והכאב התנפצו מול השכפ”ץ של חיילי צה”ל ה”אומללים והמסכנים” (כביכול…)…”,

מודה הרב וממשיך –

“אני הולך פה למהלך שלם של תוכחת ההנהגה. קודם כל צריכים להבהיר למקבלי ההחלטות מה הם עומדים לעשות. זה דבר שגובל ברצח נפשות. הולכים לרסק רבבות של אנשים ולאמלל אותם במידה מסוימת לכל ימי חייהם….”

– “במידה מסויימת….”.

אז חנן פורת יכל לחסוך לעצמו את הריצה אל “מקבלי ההחלטות”, די אם יקרא את דבריו של הצלם שתיעד את סיפורי הזועה של פליטי גוש קטיף, האיש שראה פצעים מדממים, שלעולם לא יגלידו, לא רק אצל המגורשים המידיים, אלא אצל כל היהודים, כולנו, שארצנו נמשכת מתחת לרגלינו, על ידי “אחים”.

כה אמר הצלם:

“אני למשל הייתי ואני עדיין בעד ההתנתקות, אבל אין לי שום דבר אישי נגדם, וכואב הלב, שהם לא קיבלו טיפול נכון” – בנחישות וברגישות….

אין לו שום דבר אישי נגדם. כמה אנושי, נחמד, רגיש ומתחשב.

כן, שכחנו לספר. המתעדים רצו דווקא צלם חילוני… צלם מרקע קיבוצניקי…

הבנתם, שיראה כמה ה”מתנחלים” נחמדים, וכמה הם כואבים ושהם בעצם בני אדם. החפים מפשע צריכים להוכיח את חפותם לפושעים נגדם…. הצלם אפילו “היה בהלם” –

“הכי כאב לי על משפחות שכן התכוננו וכן דיברו אם המינהלת מראש, ועדיין זרקו אותם בלי דירה ובלי עבודה. אנשים שילמו בחיים שלהם. אין להם עכשיו עבודה, אין להם בית, וכל המשכנתא עכשיו מחדש, כאילו היו בני שלושים…”.

גם אכלו את הדגים הבאושים וגם גורשו מן העיר, אך לפחות אהדת הצלם נתונה להם. גם זה משהו…

ולנו כואב מאד, שמה שהיה הוא שיהיה –

ובימים ההם אין איש בישראל, עריץ הישר בעיניו יעשה.

כתבי NRG מעריב
13/7/2005 10:12

“ההתנתקות יצאה לדרך: ראש הממשלה, אריאל שרון, חתם על צו שמורה על סגירת רצועת עזה וצפון השומרון. צה”ל והמשטרה החלו לחסום את המעברים לתוך גוש-קטיף, מאזור ארז ועד כרם-שלום, ומונעים את כניסתם של אזרחים שאינם תושבי הגוש לתוך רצועת עזה. לפי שעה לא הוקמו מחסומים בכניסה לצפון השומרון.
“לפני חצי שעה, בהתאם לצו אלוף פיקוד הדרום, הוצבו כוחות משטרה וצבא בכל המחסומים והכניסות לגוש על מנת לסגור אותו ולמנוע כניסת מי שאינם שתושבי הגוש. הכניסה תתאפשר רק לתושבי הגוש שיציגו תעודות מזהות”, הסביר מפקד מרחב שמשון, ניצב משנה שמעון בן-הרוש, דקות ספורות לאחר שהוצבו המחסומים.
“במסיבת עיתונאים לאחר הוצאת הצו, התייחס אלוף פיקוד דרום, דן הראל, לעיתוי סגירת הרצועה. לדבריו, לפחות 1,000 אנשי ימין קיצוני הצליחו לחדור במהלך השבוע האחרון לגוש קטיף, כדי לנסות ולסכל את משימת הפינוי. כמה מאות מהם אף הסתננו במהלך היממה האחרונה. פעילי הימים מרוכזים באזור שירת הים ואזור כפר דרום.
“חיילי שיריון מחטיבה 7 יתפרסו יחד עם חיילי המשטרה הצבאית ושוטרי משטרת ישראל בכמה מוקדים ובצירים המובילים לגוש-קטיף, על מנת לסנן ולעכב כל מי שאינו מותר להיכנס לאותו אזור”.

 

וכך מדווחים בסיפוק אורי גליקמן ואמיר בוחבוט ב- nrg :

“ההתנתקות מגיעה לשלב סופי ברצועת עזה הושלמה הריסת הבתים, בירושלים נקברו מחדש המתים מבית העלמין בגוש קטיף ובקהיר נחתם הסכם פילדלפי. השלב הבא: הריסת בתי הכנסת והעברת השליטה לפלשתינים ”


                                  

                                                                לא נשכח ולא נסלח!



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר