החלל ה-155
English attached / נוסח אנגלי מצורף
16-08-2006
בכמה מלים הרס שלשום קצין לבנוני את האשליה, כאילו השיגה ישראל משהו במלחמה הזאת. במסדר של הצבא הלבנוני, שצולם בטלוויזיה ושודר גם בישראל, קרא קצין בכיר מן כתב את דבריו לחיילים העומדים להתפרס לאורך הגבול הלבנוני. וכך אמר: “היום, בשם רצון לאומי מקיף, אתם מתכוננים להתפרס על אדמת הדרום הפצוע, לצד כוחות ההתנגדות שלכם ועם העם שלכם, אשר הדהים את העולם בכוח העמידה שלו וניפץ את המוניטין של הצבא שנאמר עליו שלא ניתן להביסו”.
|
ובשפה פשוטה: “בשם רצון לאומי מקיף” – על דעת כל חלקי הציבור הלבנוני, ובכלל זה העדה השיעית. “לצד כוחות ההתנגדות” – לצד חיזבאללה. “אשר הדהים את העולם בכוח העמידה שלו” – עמידתם של לוחמי חיזבאללה. “וניפץ את המוניטין של הצבא שנאמר עליו שלא ניתן להביסו” – ניפץ את המוניטין של צה“ל.
כך אומר מפקד בצבא לבנון, אשר פריסתו לאורך הגבול נחגגת על–ידי ממשלת אולמרט–פרץ כניצחון כביר, מכיוון שהצבא הלבנוני יתעמת, כביכול, עם חיזבאללה ויפרק אותו מנשקו . פרשנים ישראליים טיפחו את האשליה כאילו עומד הצבא הזה לרשותם של ידידי ארצות–הברית וישראל בביירות, כמו פואד סיניורה, סעד חרירי ווליד ג‘ומבלט.
לא במקרה טבעה הידיעה הזאת במבול הברברת הטלוויזיונית, כאבן שנפלה לתוך באר. אחרי שידור הקטע עצמו, אף פרשן אחד לא הזכיר אותו עוד, שום דיון לא נערך על משמעותו. הוא נמחק מהתודעה.
אך לא רק הבלון של הצבא הלבנוני הגואל התפוצץ. אותו הדבר קרה גם לבלון הצבעוני השני, שאמור היה להוות הישג ישראלי: פריסת הכוח הבינלאומי, שיגן על ישראל מפני החיזבאללה וימנע את חימושו מחדש. ככל שעברו הימים, התברר כי הכוח הזה יהיה, במקרה הטוב ביותר, ערב–רב של יחידות לאומיות קטנות, ללא מנדט ברור וללא יכולות.
פעולת–הקומנדו שבוצעה היום, תוך הפרה בוטה של הפסקת–האש, בוודאי לא תמשוך יותר מתנדבים בינלאומיים לכוח הזה.
אז מה נשאר מכל ה“הישגים” של המלחמה? שאלה טובה.
אחרי כל מלחמה כושלת, עולה אצלנו הדרישה לוועדת–חקירה. יש “טראומה“, יש מרירות, יש הרגשה של תבוסה והחמצה, ומכאן התביעה לועדת–חקירה חזקה שתערוף את ראשי האחראים.
כך קרה אחרי מלחמת–לבנון הראשונה, שהגיעה לשיאה בטבח סברה ושתילה. הממשלה סירבה לכל חקירה רצינית. ההמונים התכנסו במקום שנקרא עכשיו “כיכר רבין” (400 אלף המיתולוגיים) ותבעו חקירה ממלכתית. הלחץ הציבורי הגיע לנקודת–רתיחה, ובסוף נכנע ראש–הממשלה, מנחם בגין. “ועדת קאהן“, שחקרה את האירוע, הטילה אחריות “עקיפה” על שורה של פוליטיקאים וקצינים, למרות שממצאיה שלה עצמה הצדיקו מסקנה הרבה יותר חריפה. אבל אריאל שרון הודח, לפחות, ממשרד–הביטחון.
לפני זה, אחרי הטראומה של מלחמת יום–הכיפורים, סירבה הממשלה למנות ועדת–חקירה ממלכתית, אבל הלחץ הציבורי הכריע אותה. גורלה של “ועדת אגרנט“, שנכללו בה רמטכ“ל לשעבר ושני קצינים בכירים נוספים, היה משונה: היא ניהלה חקירה רצינית, פסקה שכל האחריות מוטלת על הדרג הצבאי, הדיחה את הרמטכ“ל דויד (“דדו“) אלעז – וטיהרה את הדרג הפוליטי מכל אשמה. זה גרם להתקוממות ספונטאנית של הציבור, ובעקבותיה נאלצו גולדה מאיר ומשה דיין (קודמיהם של אולמרט ופרץ בתפקידי ראש–הממשלה ושר–הביטחון) להתפטר.
גם הפעם מתנגדת הצמרת הפוליטית והצבאית לכל חקירה רצינית. עמיר פרץ אף מינה ועדת–טשטוש, בראשות מלחכי–פנכתו. אבל הלחץ הציבורי הולך גובר, ואני מקווה שבסופו של דבר לא יהיה מנוס ממינוי ועדת–חקירה ממלכתית.
בדרך כלל, מי שמרכיב ועדת–חקירה וקובע את תחום–חקירתה קובע למעשה מראש מה יהיו מסקנותיה. על פי החוק, הממשלה היא המחליטה על מינוי ועדת–חקירה ועל תחום חקירתה. (כחבר–כנסת הצבעתי נגד סעיפים אלה). אבל את הרכב הוועדה קובע נשיא בית–המשפט העליון. אם תקום ועדה, אני מניח שאהרון ברק יעמיד את עצמו בראשה.
אם אכן תקום ועדה כזאת, מה תחקור?
הפוליטיקאים והגנרלים ינסו לצמצם את פעולתה לתחומים הטכניים של ניהול הלחימה. – מדוע לא היה הצבא מוכן למלחמה בלוחמי גרילה? – מדוע לא הוכנסו כוחות–הקרקע לשטח בשבועיים הראשונים למלחמה? – האם שררה בצה“ל קונספציה שניתן לנצח בפעולה אווירית בלבד? – מה היה טיב המודיעין? – מדוע לא נעשה דבר כדי למגן את העורף, שהיה חשוף לרקטות, שקיומם היה ידוע? – מדוע הופקרה האוכלוסייה החלשה ביישובי הצפון, אחרי שהעשירים ברחו? – מדוע לא היו יחידות המילואים מוכנות למלחמה? – מדוע היו מחסני–החירום ריקים? – מדוע לא פעלה התספוקת? – מדוע החליט הרמטכ“ל באמצע המלחמה להדיח למעשה את אלוף פיקוד הצפון? – מדוע הוחלט על המבצע האחרון, שבו הוקרבו 33 חיילים, ללא כל מטרה סבירה?
הממשלה תרצה, בוודאי, להרחיב את החקירה ולהטיל חלק מן האחריות על קודמותיה: – מדוע עמדו ממשלות אהוד ברק ואריאל שרון מנגד, כאשר צמח חיזבאללה? – מדוע לא נעשה דבר כאשר צבר הארגון כמויות אדירות של רקטות?
כל אלה שאלות נכבדות, ובהחלט חשוב לחקור אותן. אך חשוב עוד יותר לחקור את שורשי המלחמה: – איך החליטה השלישייה – אולמרט, פרץ וחלוץ – על פתיחת המלחמה, שעות ספורות בלבד אחרי התקרית של חטיפת שני החיילים? – האם הוסכם עם האמריקאים מראש לצאת למלחמה ברגע שייווצר תירוץ אמין? – האם האמריקאים דחפו את ישראל למלחמה, ואחר–כך תבעו ממנה להמשיך ולהמשיך בה עד כמה שאפשר? – האם קונדוליזה רייס היא שקבעה, למעשה, מתי להתחיל ומתי לגמור? – האם רצתה ארצות–הברית לסבך אותנו במלחמה עם סוריה? – האם השתמשה בנו ארצות–הברית במערכה שלה נגד איראן?
אבל גם בכך לא די. יש שאלות עמוקות וחשובות עוד יותר.
למלחמה הזאת אין שם. גם אחרי 33 ימי לחימה ושישה ימי הפסקת–אש לא נמצא לה שם טבעי. התקשורת משתמשת בשם כרונולוגי: “מלחמת לבנון השנייה“.
בכך מופרדת המלחמה בלבנון מן המלחמה ברצועת–עזה, שהתנהלה בעת בעונה אחת איתה, והנמשכת במלוא עוזה גם אחרי הפסקת האש בצפון. האם יש מכנה משותף לשתי המלחמות האלה? אולי הן בכלל מלחמה אחת?
התשובה היא: בהחלט כן. והשם המתאים לה: מלחמת ההתנחלויות.
המלחמה נגד העם הפלסטיני מתנהלת כדי לשמור על “גושי ההתנחלות” ולספח חלקים גדולים מהגדה המערבית. המלחמה בצפון התנהלה, למעשה, כדי לשמור על ההתנחלויות ברמת–הגולן.
חיזבאללה קמה וצמחה בתמיכת סוריה, ששלטה בלבנון. חאפז אל–אסד ראה בהחזרת רמת–הגולן לסוריה את מטרת–חייו – שהרי הוא איבד אותה במלחמת ששת–הימים, והוא לא הצליח להחזיר אותה במלחמת יום–הכיפורים. הוא לא רצה להסתכן במלחמה על גבול ישראל–סוריה, שהוא כל–כך קרוב לדמשק. לכן טיפח וחימש את חיזבאללה, כדי שזה יוכיח שישראל לא תמצא מנוחה עד שתחזיר את הגולן. אסד–הבן ממשיך במורשת אביו.
בלי שיתוף–הפעולה מצד הסורים, אין לאיראן כל אפשרות לספק נשק לחיזבאללה.
הפתרון מונח ממש על כף היד: צריך רק לפנות את המתנחלים משם, יחד עם מי–עדן ויין–הגולן, ולהחזיר את הגולן לבעליו החוקיים. אהוד ברק כמעט עשה זאת, אבל ברגע האחרון ברח, כדרכו.
זה צריך להיאמר בפה מלא: כל אחד מ–154 ההרוגים הישראליים של “מלחמת לבנון השנייה” מת למען ההתנחלויות ברמת–הגולן.
החלל הישראלי ה–155 של המלחמה הוא “תכנית ההתכנסות – תכנית הנסיגה החד–צדדית מחלקים של הגדה המערבית.
אהוד אולמרט נבחר לפני ארבעה חודשים (קשה להאמין! ארבעה חודשים בלבד!) על מצע ההתכנסות, כפי שעמיר פרץ נבחר על מצע של צמצום הצבא וביצוע רפורמה חברתית.
במהלך המלחמה עוד הודיע אולמרט שהוא עומד לבצע את ה“התכנסות“. שלשום הודיע כבר שצריך לשכוח מזה.
ההתכנסות הייתה אמורה אמנם להעביר 60 אלף מתנחלים ממקומם, אבל להשאיר על מקומם כמעט 400 אלף מתנחלים בגדה המערבית (כולל אזור מזרח ירושלים). עכשיו נקברה גם תכנית זו.
מה נשאר? שלום – לא, משא–ומתן – לא, תכנית אחרת לפיתרון הסכסוך ההיסטורי – לא. דבר לא נשאר. רק קיפאון גמור שיימשך שנים, לפחות עד שניפטר מהצמד אולמרט את פרץ.
בצפון כבר מדברים הכול על “הסיבוב הבא“, המלחמה שבה סוף–סוף–סוף נחסל את חיזבאללה ונעניש אותו על הפגיעה בכבודנו. זה הפך, כאילו, לעניין מוסכם ומובן מאליו. גם “הארץ“, במאמר ראשי, מתייחס אליו כך.
בדרום לא מדברים על “הסיבוב הבא“, מפני שהסיבוב הנוכחי יימשך בלי סוף.
לחקירת המלחמה יהיה ערך רק אם תחשוף את השורשים האמיתיים של המלחמה ותציג בפני הציבור את הברירה ההיסטורית, שהתגלתה שוב גם במלחמה זו: התנחלות ומלחמה אינסופית – או החזרת כל השטחים הכבושים והשגת שלום.
אחרת תספק החקירה רק רוח גבית לימין, לאמור: אם רק נחשוף את השגיאות שנעשו ונתקן אותן, נוכל לצאת למלחמה הבאה ולנצח.
למאמר המקורי :
http://zope.gush-shalom.org/home/he/channels/avnery/1156064114
Uri Avneri
19.8.06
The 155th Victim
|
WITH A few words, a Lebanese army officer destroyed, the day before yesterday, the illusion that Israel had achieved anything in this war.
At a televised Lebanese army parade that was also broadcast on Israeli TV , the officer read a prepared text to his assembled troops, who were about to be deployed along the Lebanese-Israeli border.
This is what he said in Arabic: “Today, in the name of the comprehensive will of the people, you are preparing to be deployed on the soil of the wounded South, side by side with the forces of your Resistance and your people, which have amazed the world with their steadfastness and blown to pieces the reputation of the army about which it has been said that it is invincible.”
|
In simple language: “the comprehensive will of the people” – the will of all parts of the Lebanese public, including the Shiite community. “Side by side with the Resistance”: side by side with Hizbullah. “Which have amazed the world with their steadfastness”: the heroism of the Hizbullah fighters. “Blown to pieces the reputation of the army about which it has been said that it is invincible”: the Israeli army.
Thus spoke a commander of the Lebanese army, the deployment of which along the border is being celebrated by the Olmert-Peretz government as a huge victory, because this army is supposed to confront Hizbullah and disarm it. Israeli commentators have created the illusion that this army would be at the disposal of the friends of the US and Israel in Beirut, such as Fuad Siniora, Saad Hariri and Walid Jumblatt.
It is no accident that this item was drowned in the deluge of TV blabber, like a stone thrown into a well. After broadcasting the item itself, no meaningful debate about it took place. It was erased from the public mind.
But not only the balloon of the redeeming Lebanese army has been punctured. The same has happened to the multi-colored second balloon that was to serve as an Israeli achievement: the deployment of the international force that would protect Israel from Hizbullah and prevent its re-armament. As the days pass, it becomes increasingly clear that this force will be, at best, a mishmash of small national units, without a clear mandate and “robust” capabilities. The commando raid carried out by our army today, in blatant violation of the cease-fire, will certainly not attract more international volunteers for the job.
So what remains of all the “achievements” of this war? A good question.
AFTER EVERY failed war, the cry for an official investigation goes up in Israel. Now there is a “trauma”, much bitterness, a feeling of defeat and of a missed opportunity. Hence the demand for a strong Commission of Inquiry that will cut off the heads of those responsible.
That’s what happened after the first Lebanon war, which reached its climax in the Sabra and Shatila massacre. The government refused any serious inquiry. The masses that gathered in what is now called “Rabin Square” (the mythical 400 thousand) demanded a judicial inquiry. The public mood reached boiling point and in the end the Prime Minister, Menachem Begin, gave in.
The Kahan Commission that investigated the event condemned a number of politicians and army officers for “indirect” responsibility for the massacre, even though its own factual conclusions would have justified a much stronger condemnation. But Ariel Sharon was, at least, removed from the Defense Ministry.
Before that, after the trauma of the Yom Kippur war, the government also refused to appoint a Commission of Inquiry, but public pressure forced its hand. The fate of the Agranat Committee, which included a former Chief-of-Staff and two other senior officers, was rather odd: it conducted a serious investigation, put all the blame on the military, removed from office the Chief-of-Staff, “Dado” Elazar – and acquitted the political leadership of any blame. This caused a spontaneous public uproar. In its wake, Golda Meir and Moshe Dayan – predecessors of Olmert and Peretz as Prime Minister and Minister of Defense – were forced to resign.
This time, too, the political and military leadership is trying to block any serious investigation. Amir Peretz even appointed a whitewash-committee, packed with his cronies. But public pressure is building up, and chances seem good that in the end there will be no way out but to appoint a judicial inquiry committee.
Generally, the one who appoints a commission of inquiry and sets its terms of reference predetermines its conclusions. Under Israeli law, it is the government which decides to appoint such a commission and determines its terms of reference. (As a Member of the Knesset, I voted against these paragraphs.) But the composition of the commission is determined by the President of the Supreme Court. If a commission is set up, I assume the present President of the Court, Aharon Barak, a highly respected chief justice, will appoint himself for the job.
IF INDEED such a commission is set up, what will it investigate?
The politicians and generals will try to restrict the inquiry to the technical aspects of the conduct of the war: – Why was the army not prepared for a war against guerillas? – Why were the land forces not sent into the field in the two first weeks? – Did the military command believe that the war could be won by the Air Force alone? – What was the quality of the intelligence? – Why was nothing done to protect the rear, when the rocket threat was known? – Why were the poor in the North left to their fate, after the well-to-do had left the area? – Why were the reserve units not ready for the war? – Why were the emergency arsenals empty? – Why did the supply system not function? – Why did the Chief-of-Staff practically depose the Chief of the Northern Command in the middle of the war? – Why was it decided at the last moment to start a campaign that cost the lives of 33 Israeli soldiers?
The government will probably attempt to widen the investigation and to put part of the blame on its predecessors: – Why did the Ehud Barak and Ariel Sharon governments just look on when Hizbullah was growing? – Why was nothing done as Hizbullah built up its huge stockpile of rockets?
All these are serious questions, and it is certainly necessary to clear them up. But it is more important to investigate the roots of the war: – What made the trio Olmert-Peretz-Halutz decide to start a war only a few hours after the capture of the two soldiers? – Was it agreed with the Americans in advance to go to war the moment a credible pretext presented itself? – Did the Americans push Israel into the war, and, later on, demand that it go on and on as far as possible? – Was it Condoleezza Rice who decided in fact when to start and when to stop? – Did the US want to get us entangled with Syria? – Did the US use us for its campaign against Iran?
This, too, is not enough. There are more profound and important questions.
THIS WAR has no name. Even after 33 days of fighting and six days of cease-fire, no natural name has been found. The media use a chronological name: Lebanon War II.
This way, the war in Lebanon is separated from the war in the Gaza Strip, which has been conducted simultaneously, and which is going on unabated after the cease-fire in the North. Do these two wars have a common denominator? Are they, perhaps, one and the same war?
The answer is: certainly, yes. And the proper name is: the War for the Settlements.
The war against the Palestinian people is being waged in order to keep the “settlement blocs” and annex large parts of the West Bank. The war in the North was waged, in fact, to keep the settlements on the Golan Heights.
Hizbullah grew up with the support of Syria, which controlled Lebanon at the time. Hafez al-Assad saw the return of the Golan to Syria as the aim of his life – after all, it was he who lost them in the June 1967 war, and who did not succeed in getting them back in the October 1973 war. He did not want to risk another war on the Israel-Syria border, which is so close to Damascus. Therefore, he patronized Hizbullah, so as to convince Israel that it would have no quiet as long as it refused to give the Golan back. Assad jr. is continuing with his fathers legacy.
Without the cooperation of Syria, Iran has no direct way of supplying Hizbullah with arms.
The solution is on hand: we have to remove the settlers from there, whatever the cost in wines and mineral water, and give the Golan back to its rightful owners. Ehud Barak almost did so, but, as is his wont, lost his nerve at the last moment.
It has to be said aloud: every one of the 154 Israeli dead of Lebanon War II (until the cease-fire) died for the settlers on the Golan Heights.
THE 155TH Israeli victim of this war is the “Covergence Plan” – the plan for a unilateral withdrawal from parts of the West Bank.
Ehud Olmert was elected four months ago (hard to believe! only four months!) on the platform of Convergence, much as Amir Peretz was elected on the platform of reducing the army and carrying out far-reaching social reforms.
In the course of the war, Olmert still announced that he would implement the “Convergence”. But the day before yesterday he conceded that we could forget about it.
The Convergence was to remove 60 thousand settlers from where they are, but to leave the almost 400 thousand settlers in the West Bank (including the Jerusalem area). Now this plan has also been buried.
What remains? No peace, no negotiations, no solution at all for the historic conflict. Just a complete deadlock for years, at least until we get rid of the duo Olmert & Peretz.
All over Israel, they are already talking about the “Next Round”, the war that will at long last eliminate Hizbullah and punish it for besmirching our honor. That has become, so it seems, a self-evident matter. Even Haaretz treats it as such in its editorials.
In the South, they don’t speak about the “Next Round” because the present round is endless.
To have any value whatsoever, the investigation must expose the real roots of the war and present the public with the historic choice that has become clear in this war, too: Either the settlements and an endless war, or the return of the occupied territories and peace.
Otherwise, the investigation will only provide more backing for the outlook of the Right, to wit: we only have to expose the mistakes that have been made and correct them, then we can start the next war and win.
|
|
|
|
|