עוד על המניות של דן חלוץ: יש לו חטאים אמיתיים, ולא צריך ‏להוסיף לו חטאים מדומים

עוד על המניות של דן חלוץ: יש לו חטאים אמיתיים, ולא צריך להוסיף לו חטאים מדומים

אם, באותו הבוקר, הוא היה נותן ליועץ ההשקעות שלו הוראה לקנות מניות (במקום למכור, כפי שאמנם הווה), מצבו היה גרוע בהרבה, לא רק משום שבהתייעצות כזאת – שהיא תמיד מורכבת יותר – אי-אפשר לגמור מהר, אלא משום שיש בזה ניסיון לעשות קופה על גבם של הלוחמים, ומכל מקום נודף מזה ריח ממש לא טוב.

איני ממעריציו הגדולים של דן חלוץ, וגם מעולם לא הייתי.

האמירה המפורסמת שלו על “מכה קלה באווירון, ואחרי שנייה זה עובר” כבר נכנסה לפנתיאון האמירות האיומות, אשר אחת מהן היא האמירה הבלתי–נשכחת של פליאה אלבק: “התובע רק הרוויח ממותה של אשתו, ונזקו הוא לכל היותר אפס“.

באשר להערכת כישוריו הצבאיים – קטונתי.

באשר לכשלונו של צה“ל במלחמת לבנון – סביר להניח שיש לו חלק מסויים, וסביר להניח כי, כרמטכ“ל, הוא לא היחיד הנושא באחריות לכשלון הזה, אשר שורשיו יורדים, מן הסתם, עד לכוח המגן העברי של לפני פרוץ המדינה, כך שהוא אינו החלוץ הראשון לכשלון.

אבל זה לא אומר שצריך להתנפל עליו גם בדברים שלא צריך להתנפל עליו, כגון על כך שהוא חיסל את תיק המניות שלו בתפר שבין העילה למלחמה לבין היציאה אליה.

הבה נתחיל בכמה הנחות-יסוד:

א.     לרמטכ”ל, כלכל אדם, מותר להחזיק רכוש פרטי, כולל נכסים פיננסיים;

ב.      בניגוד לשכיר “רגיל”, אשר צריך “לדפוק שעון” כאשר הוא יוצא לעיסוקיו במהלך העבודה, לשכיר העובד “גלובאלית”, ללא תשלום על שעות נוספות, אין מנוס, לפעמים, מלצאת לעיסוקיו בשעות העבודה (ואם יהיה צורך – הוא “ישלים” את החסר, עד הבוקר-שלמחרת, אם יהיה צורך בכך);

ג.       הנאמנות למקום העבודה היא במקום הראשון, ואם, למשל, ניהול ההשקעות הפרטיות של העובד מצריך משאבי–זמן ואנרגיה נפשית הבאים על חשבון העבודה, עליו להתפטר, או לתת את העבודה הפרטית הזאת לאדם אחר, אשר יעשה זאת עבורו;

ד.      עקרון “זוטי הדברים” חל גם על עניינים פרטיים כאלה. כך, למשל, אם שיחה טלפונית עם האישה, או עם יועץ–ההשקעות שלו, אינה חורגת מגבולות הטעם הטוב (ואני לא נכנס לשאלה מתי היא חורגת), לא נצפה מהעובד “לדפוק שעון” על כל שיחה של חצי דקה, או שתי דקות.

ה.      ישנם ענייינים פרטיים אשר לא יכולים להיעשות על ידי מישהו אחר, גם לא בן המשפחה: נניח שהרמטכ”ל צריך לקפוץ לבית המרקחת הסמוך, כדי לקנות תרופה לאשתו החולה, כאשר ילדיהם – אם יש להם – אינם גרים בסמוך, או, אולי, הם-עצמם מגוייסים לנמצאים בחזית: אם הוא ישלח את נהגו לבית המרקחת, יגידו עליו שהוא “מנצל את פקודיו למטרות פרטיות“, ואם הוא ילך לבד יגידו שעדיף היה שישלח את נהגו, אשר “ממילא יושב רוב היום, ולא עושה כלום“, במקום שיעזוב את מלאכת–הקודש שלו.

האם מכירת המניות בין התקרית לבין הפתיחה במלחמה היה בה פגם כלשהו?

אומר מייד: אם, באותו הבוקר, הוא היה נותן ליועץ ההשקעות שלו הוראה לקנות מניות (במקום למכור, כפי שאמנם הווה), מצבו היה גרוע בהרבה, לא רק משום שבהתייעצות כזאת – שהיא תמיד מורכבת יותר – אי–אפשר לגמור מהר, אלא משום שיש בזה ניסיון לעשות קופה על גבם של הלוחמים, ומכל מקום נודף מזה ריח ממש לא טוב.

אבל להגיד ליועץ ההשקעות מכור הכל, ללא אבחנה וללא הגבלת–שער (ואני מניח שכך אמנם הווה) זה לא “התעסקות בענייניו הפרטיים כאשר המדינה עולה בלהבות“, אלא דווקא ניסיון לצאת מענייניו הפרטיים – אפילו במחירי–הפסד, ובעניין הזה אני יותר ממסכים עם שלומית.

צריך להביא בחשבון עוד, בהקשר הזה, כי היום, כאשר כל חייל היוצא לקרב מחזיק שלושה סלולארים בחגורה (ועוד אחד בין הכתף לאוזן), אין לרמטכ“ל כל יתרון על החייל בשטח (והייתי אומר שלחיילים היוצאים לחזית יש הרבה יותר זמן לדברים האלה מאשר לו).

והשורה התחתונה: מי שרוצה להעיף את דן חלוץ, במינימום עלות/תועלת על – עדיף לו שיחפש עילות טובות יותר.

המלצת היום: המניות של דן חלוץ