מלחמת לבנון השנייה – נצחון/תבוסה/תיקו; מאזן רווח והפסד

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/33923

קימקא שמחה ניר, עו”ד 16.08.2006 11:31

 

תרגיל אינטלקטואלי ב”גלגול הסרט לאחור”, והתחלה-מחדש * ברית מוזרה בין חיים רמון לחסן נסראללה


מלחמת לבנון השנייה – נצחון/תבוסה/תיקו,

מאזן רווח והפסד

 

תרגיל אינטלקטואלי ב”גלגול הסרט לאחור”, והתחלה-מחדש.

 

אם היו מציעים לנו את האפשרות לחזור במכונת-הזמן אל נקודת ההתחלה ולנסות “משהו אחר” לפני האופציה הצבאית – אני הייתי מקבל זאת בשתי ידיים. ואתה?

 

ברית מוזרה בין חיים רמון לחסן נסראללה.

 

הקדמה: על שרירותיותן של הגדרות

 

אני מתחיל בהקדמה הזאת כדי למנוע ויכוחים מהסוג שהיה לי עם אחד מהמגיבים למאמרי כמה דם צריך עוד להישפך?, אשר לא היה מוכן להשלים עם העובדה שאני, לצורך התיזה שלי, הגדרתי כ”תיקו” מצב פלוני, אשר, לדעתו, אינו “תיקו”.

 

ניסיתי להסביר לבחור כי אני רשאי להגדיר את המצב גם כ”עוגת גבינה”, משום שכל הגדרה היא שרירותית מעצם טבעה.

 

טלו, למשל, חוק המעניק זכויות מסויימות ליהודים, אבל בסעיף ההגדרות נאמר: בחוק זה: “יהודי” – לרבות ערבי, וברור שאם יבוא ערבי לדרוש את זכויותיו על פי אותו חוק, איש לא יוכל למנוע זאת בטענה שהוא לא “יהודי”, ושההגדרה שבחוק היא “לא נכונה”. אפשר, כמובן, לחלוק על הטכניקה החקיקתית, ולומר כי ניתן היה להשיג את מטרותיו של החוק גם בדרך אלגנטית יותר, אבל זה ויכוח נפרד, אשר אינו נוגע לזכויותיו של הערבי, אשר, לצורך החוק, נחשב ליהודי לכל דבר ועניין (“רואים אותו כאילו …” – עוד דרך של פיקציה חקיקתית כשרה-למהדרין).

 

ההגדרות בהן אשתמש כאן כוחן יפה לצורך המאמר הזה בלבד. לא מן הנמנע שבמאמר אחר אתן לאותם המושגים הגדרה שונה, ואני מקווה שההערה הזאת תמנע כל ויכוח על “תאימותן” של הגדרותי למציאות, להגדרתה המילונית, להשקפות של הקורא וכו’.

 

ואלה הגדרותי

 

ניצחון/תבוסה – מצב בו צד אחד למלחמה (המובס) מושמד כליל, או נכנע לכל דרישותיו ותכתיביו של הצד השני (המנצח), או לדרישות ותכתיבים של גורם אחר, המניחים את דעתו של המנצח (וכדי למנוע ויכוחים לעניין זה: אם, במועד מאוחר יותר, יתברר כי הצד ה”נכנע” רימה את הצד ה”המנצח”, והפר את תנאי הכניעה משום שהוא כלל לא התכוון למלא אותם, הבעייה אינה בהגדרה, אלא בכך שהניצחון היה ניצחון מדומה.

 

תיקו – מצב בו אין ניצחון או תבוסה (בכוונה לא אמרתי “מצב בו אין צד היכול לזקוף לזכותו נצחון”, משום שזה פותח לשני הצדדים את הפתח לזקוף לעצמם “ניצחון”, ומי שהביטוי “זיקפה”, במאמר הקודם, היה לצנינים בעיניו, יכול להמירו ב”זקיפה”, ובל”ג).

 

מחיר המלחמה – עלות המלחמה בדם (הרוגים, פצועים, שבויים ונעדרים), דמים (כולל נזקים הניתנים לכימות כספי), נזקים חומריים ישירים ועקיפים, נזקים לא-חומריים (כגון אבדן כושר ההרתעה), נזקים “מעורבים” (אבדן טריטוריה שהיא גם נכס איסטרטגי), נזק מוסרי (כגון אבדן אהדה של מדינות אחרות) או מוראלי, וכל עלות או נזק אחרים (במאמר מוסגר: מי שסבור כי “לא חשוב מה יגידו הגויים, אלא מה יעשו היהודם”, יכול לומר כי ראש-הנזק הזה הוא “לכל היותר אפס”, וזה לגיטימי, אבל שלא יבקש ממני להתאים את ההגדרה להשקפותיו);

 

הישגי המלחמה – היתרונות המושגים עקב המלחמה, כגון פדיון שבויים, כיבוש (או תפיסה והחזקה) של טריטוריה (בין אם היא בגדר נכס איסטרטגי, בין אם לאו), שלל, שבויים (כולל גופות של חיילי אוייב), אשר יכולים לשמש קלף-מיקוח, שיקום (או יצירה) של כושר הרתעה, העלאת מוראל הציבור והגאווה הלאומית, עליית קרננו בעיני העולם, וכן הלאה;

 

מאזן הישגי המלחמה – הישגי המלחמה בניכוי מחיר המלחמה (כאן, כמובן, יש מקום לשיקלול “יחסי” של המרכיבים השונים, לפי השקפתו כל מתבונן ומתבונן);

 

“כדאיות” המלחמה, או “הצדקתה” – חשבון-הנפש של כל אדם, על פי סולם-ערכיו האישי (למשל: אם יבוא מאן-דהוא ויאמר כי למען שחרור שבוי אחד מותרת לסכן אלף חיילים, אפילו אם ההישג לא מובטח כלל ועיקר – אפשר לחלוק עליו, אבל אי אפשר לשלול את זכותו לחשבון-הנפש הזה).

 

חשבון-הנפש שלי, מאזן הרווח וההפסד

 

המלחמה הזאת הסתיימה בתיקו, כי אף צד לא הובס לחלוטין, וממילא כל הדיבורים על “ניצחון” הינם, לכל היותר אופיום להמונים (זה בהחלט מתאים ל”שכנתנו מצפון”). גם במלחמת יום הכיפורים ניסו להלעיט אותנו באגדה ש”ניצחנו”, אשר התבססה, בין השאר, על הפער שבין מצב-האפס בו היינו אחרי שהיסגנו את המצרים אל מאחורי התעלה לבין מצב-המינוס בו היינו בסוף היום הראשון למלחמה, אבל מי קנה את הבלוף הזה, ואיזו מין שיטה זו לקבוע לחישובי-המאזן את התאריכים הנוחים לנו.

 

עלות המלחמה – אנחנו יודעים את מספר ההרוגים, חיילים ואזרחים, המתקרב ל-200; מספר הפצועים – אפשר לברר; עלות כספית למדינה – מיליארדים, אשר ייגרעו מתקציב המדינה, קרי: ממה שהמדינה אמורה לתת לאזרחיה; נזקים לציבור – עדיין לא חושבו, ככל הנראה; סבל לציבור – 33 ימים במקלטים או בגלות מביתם – אפשר לחשב;

 

הישגי המלחמה (החומריים) – פדיון שבויים: אפס; כיבוש (או תפיסה והחזקה) של טריטוריה (בין אם היא בגדר נכס איסטרטגי, בין אם לאו): אנחנו כעת בעומק לבנון, בפוזיציה טובה יותר למקרה שיתחדשו הקרבות; שלל: זניח עד אפס (לא ידוע, כנראה שלא היה מה, את הכל השמדנו); שבויים (כולל גופות של חיילי אוייב), אשר יכולים לשמש קלף-מיקוח: יש, אבל כנראה שלא בכמויות מסחריות,

 

הישגי המלחמה (הלא-חומריים) – העלאת מוראל הציבור: לא ברור, וגם מה שברור – עדיין לא סופי, כי כאשר האוכלוסיה האזרחית תתחיל ללקק את פצעיה, והמנגנון הממשלתי יתחכם אתה על הפיצויים, יהיו רבים אשר ישנו את דעתם; הגאווה הלאומית: לא ברור; עליית קרננו בעיני העולם: התחלנו טוב, המשכנו פחות טוב.

 

הישג או היסג? (א) – החלק הכי בעייתי של המשוואה הוא “שיקום של כושר ההרתעה” שלנו: הכל מדברים על ה”שיקום” או ה”החזרה” של כושר ההרתעה שלנו, ולמעשה אין החולק על כך שאנחנו איבדנו את מה שהיה לנו, אם היה, ובמידה שהיה, כי אחרת מה יש “לשקם” או “להחזיר”.

 

אנחנו יכולים לקשקש כמה שאנחנו רוצים על כך שהחזרנו לעצמנו את כושר ההרתעה, אבל ה”הרתעה” היא – לעולם – בעיני מי שצריך להיות מורתע, ולא בעיני ה”מרתיע”: נניח שהאוייב הוא עד כדי כך אידיוט שהוא לא רואה עד כמה אנחנו חזקים ונחושים, והוא לא “מורתע” למרות שהוא צריך להיות מורתע … אז מה? אז הוא אידיוט, אבל הרתעה – אין.

 

אמרתי “נניח”, כי נסראללה רחוק מלהיות אידיוט. הוא נכשל, כמונו, בהערכת ההתפתחויות והמחיר שהוא וארגונו עתידים היו לשלם, אבל עדיין יש יסוד לסברה שהוא הרמטכ”ל הטוב ביותר באזורנו.

 

לא מן הנמנע שהיום נסראללה חושב לעצמו בערך כך: אחרי מה שישראל ספגה במלחמה הזאת, ועם הרגישות שלה לחיי אדם – אמנם היא תגיב לפרובוקציות שלנו גם בעתיד, אבל בפעולות מצומצמות, ולא במלחמה-ממש. זה, לדעתי, כוח-ההרתעה שלנו היום, אחרי המלחמה הזאת.

 

האם זה יותר – או פחות – מכוח-ההרתעה שהיה לנו ערב המלחמה? אני לא יודע, וספק אם יש מישהו שיכול להשיב על השאלה הזאת – חוץ מנסראללה עצמו.

 

הישג או היסג? (ב) – החלק ה”סוגר” את ה”מאזן” הוא החלון המדיני שנפתח עם סיום המלחמה: הסכמי הפסקת-האש, והצפי להתממשותם. מה השגנו הפעם?

 

השגנו “פתיח” הצהרתי על החזרה ללא-תנאי של שבויינו הבייתה – עניין אשר מימושו לא נראהבאופק;

 

השגנו הסכמה להורדת צבא לבנון דרומה, אבל הרמטכ”ל הלבנוני “סוגר רגליים” ודורש את פירוק החיזבאללה מנשקו לפני שיירד בדרכים המובילות דרומה;

 

השגנו הסכמה לבניית “יוניפי”ל חדש” המונה 15,000 חיילים, אבל בינתיים אף מדינה לא הסכימה “לתרום” אפילו חייל אחד!

 

ומה נותן לנו החיזבאללה עצמו, למימוש ההסכם? הבטחה להמשיך בדרכו. להתפרק מנשקו הוא אפילו לא חולם.

 

מאזן הישגי המלחמה – כפי שהגדרתי לעיל, זהו סך-כל הישגי המלחמה בניכוי סך-כל מחיר המלחמה, וכפי שציינתי בצד ההגדרה ה”חישוב” הזה כלל אינו פשוט, כי יש מקום לשיקלול “יחסי” של המרכיבים השונים, לפי השקפתו כל מתבונן ומתבונן: נניח שהחזרנו שבוי אחד הבייתה, אבל איבדנו חייהם של חייל אחד, עשרה, חמישים, מאה, חמש מאות או אלף חיילים: האם זה תוספת חיובית או שלילית למאזן ההישגים? ואולי עד גבול מסויים התוספת היא “חיובית” ומעבר לו – שלילית?

 

ואיך נעשה את החשבון אם אותו המחיר שולם, אבל המאמצים להחזיר את השבוי הבייתה עלו בתוהו, וה”הישג” היחיד – שאני רחוק מלזלזל בו – הוא ש”יידע כל חייל היוצא לקרב שאם, חס-וחלילה, הוא ייפול בשבי – המדינה לא תחסוך כל מאמץ כדי להשיבו הבייתה”.

 

כעת אני רואה אתכם מתריסין כנגדי: איך אתה פורט דברים כאלה לפרוטות, ואך בכלל אפשר להשוות בין … לבין …?

 

אז ככה: כאשר ה”פרוטות” האלה הן, בין השאר, חיי אדם, וגם ערכים אחרים, חלקם חשובים יותר, חלקם פחות, אני בהחלט אערוך את חשבון-הפרוטות עד לפרוטה האחרונה, ואוי לו למי שיוצא למלחמה, או שנכנס אליה, בלי לערוך את החשבון הזה – גם מראש, גם בדיעבד, וגם בכל רגע נתון במהלך המלחמה.

 

ובאשר לחצי השני של השאלה אענה כי לא רק שאפשר להשוות, אלא שגם חייבים להשוות בין ערכים שונים, כגון חיי-אדם, בטחון המדינה, אחוות הלוחמים, ואפילו טוהר הנשק, אשר, לפעמים, מחייב להסתכן בחיי-אדם, ולא לעבור על לאוים מסויימים. ברור שלכל אחד מאיתנו ישנם אמות-מידה משלו להשוואות האלה, ולי עצמי אין שום כוונה להציע לאחרים את אמות-המידה שלי, אשר לא בהכרח הן ה”נכונות” (אין דבר כזה!).

 

וזה מביא אותנו אל הנקודה האחרונה: “כדאיות” המלחמה, או “הצדקתה” – חשבון-הנפש של כל אדם, על פי סולם-ערכיו האישי, אשר, כפי שכבר הבהרתי, אין לי כל כוונה (וגם לא זכות) “למכור” לזולתי את סולם-הערכים שלי.

 

“לגלגל את הסרט” אחורנית?

 

מה שכן הייתי מציע – וכך נהגתי עם עצמי גם בעבר – הוא “תרגיל אינטלקטואלי”: נניח שיש ביכולתנו להגיד “פוס”, לחזור במכונת-הזמן, להחזיר לחיים את המתים, להחזיר אל מכונו את כל אשר נהרס ואל הקופה הציבורית את כל הדמים אשר הוצאו על ניהול המלחמה – האם היינו “מגלגלים את הסרט אחורנית”, אלא נקודת-ההתחלה (או אל כל נקודת-זמן אחרת) ומנהלים את העניינים אחרת?

 

לא, זה לא כל כך פשוט כפי שזה נראה, ולא תמיד התשובה היא מובנת-מאליה. אני מניח שלגבי מלחמת ששת הימים, על כל האיומים שהיינו נתונים בהם עובר לאותה המלחמה, הדיעות יכולות להיות חלוקות אם היינו צריכים לנהוג אחרת, ואם התוצאות היו שונות – ולטובתנו – אם היינו מגלגלים את הסרט לאחור, ומתחילים הכל מחדש.

 

ומה לגבי המלחמה הזאת, מלחמת לבנון השנייה? האם היינו מגלגלים את הסרט אל נקודת-ההתחלה ב-12.7.2006, כאשר בנקודת הפתיחה היו לנו שני שבויים, ושמונה הרוגים?

 

את התשובה לכך ניתן ללמוד מדברי האלוף במיל’ חה”כ דני יתום, אשר, בהתייחסו להסכם הפסקת-האש, אמר: אם היו מציעים לנו את ההסכם הזה בתחילת המלחמה, היינו מחבקים אותו!

 

נכון שבתחילת המלחמה איש לא הציע לנו שום הסכם, אבל כבר עשינו הסכמים כאלה, ואם היינו מנסים גם הפעם, במקום ללחוץ על ההדק כאופציה ראשונה, ייתכן שהיינו משיגים אותו.

 

והשורה התחתונה: אם היו מציעים לנו את האפשרות לחזור במכונת-הזמן אל נקודת ההתחלה ולנסות “משהו אחר” לפני האופציה הצבאית – אני הייתי מקבל זאת בשתי ידיים. ואתה?

 

ומה עם נסראללה?

 

תרגיל “גלגול הסרט לאחור” טוב גם לגבי האוייב, והשאלה היא מה היה חסן נסראללה אומר אם היה מוצע לו התרגיל האינטלקטואלי הזה.

 

אני מניח שהוא היה אומר לא, תודה!

 

אני מניח שהוא היה מוותר על האופציה הזאת, משום שבציבור שלו היחס לחיי אדם שונה משלנו. בציבור שלו אפשר למצוא אבות שכולים אשר מצרים על כך שהם לא יכולים להביא לעולם עוד שאהידים.

 

הוא היה מוותר על האופציה הזאת גם משום שהוא זוקף לעצמו ניצחון במלחמה הזאת – לפחות “ניצחון בנקודות” (מושג שבכוונה נמנעתי מלהשתמש בו במאמר הזה).

 

האם הוא באמת השיג “ניצחון בנקודות”? לטעמי זה בכלל לא חשוב. יכול להיות שהוא אידיוט כאשר הוא חושב כך, אבל תחושת-הניצחון של האוייב – גם לה יש “שקלול” במאזן הסופי, ולא רק לעניין כושר-ההרתעה, אלא גם במובן ה”מוראלי”.

 

שר המשפטים שלנו, חיים רמון, אמר כי “תיקו במלחמה הזאת הוא ניצחון לאיראנים”, ואם נראה את האיראנים ואת החיזבאללה כ”בשר אחד”, הרי זה ניצחון גם לחיזבאללה, ובמובן הזה ישנה, מן הסתם, תמימות-דעים בין חיים רמון לבין חסן נסראללה, ששניהם סבורים כי המלחמה הזאת הסתיימה בנצחון החיזבאללה.

 

ברית מוזרה.

 

המלצות היום:

 

כמה דם צריך עוד להישפך?

 

על “מצב מלחמה” ועל הנמקת ישרא-בלוף

 

ספרנו עוד מלחמה

 

פיקציית כוח ההרתעה ואיומי הסרק של ישראל

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר