לא די בכך.

אני גם זוכר כי טקסטים של פרסומות המובאים בשפה זרה תמיד יותר ארוכים ומסורבלים מאשר בעברית, בין אם המקור עברי ובין אם המקור זר. ולהלן להמחשה נוספת של ההבדלים בהם מדובר, פרק קצרצר בעברית ובהמשכו אותו הפרק באנגלית מהספר הנזכר:

עברית:

לבוקר במערב ארה”ב אירע אסון – כלי כבד לעבודות עפר נחת עליו ועל סוסו, הסוס מת, ואילו הוא נפגע בגופו. על-פי ייעוץ שקיבל, הגיש תביעת פיצויים לבית המשפט נגד החברה בעלת הציוד הכבד הנ”ל.
בבית המשפט שאל אותו עורך הדין של הנתבעת:
“האם זה נכון שמיד לאחר התאונה, ניגש אליך מרשי ושאל האם אתה מרגיש טוב, וענית כי הנך חש מצוין?”
הבוקר ענה –
“כן, אבל…”

אנגלית:

“ספירת מלאי” מראה כי בקטע הנ”ל נעשה בשפה העברית שימוש ב- 65 מלים, ואילו באנגלית נעשה שימוש ב- 91 מלים.

והקורא מוזמן לתרגם גם:

“מזקנים אתבונן” [תהלים, 100],
“הכצעקתה?”….
“מי ייתן ואדע” [ביטויו של הרלב”ג בצמתים קשי הבנה בכתובים].

כאן עולה השאלה: האמנם ריבוי המלים מעיד על עושר השפה? השפה נועדה לבטא מחשבה ולאפשר דיבור. אין רעיון שניתן לבטאו באנגלית ולא ניתן לבטאו בעברית. אם ניתן לבטאו ביתר קיצור – היתרון הוא זה, אם חיסרון? התשובה ברורה ולא טעונה כלל הוכחה: יתרון.

יש לה, לשפה העברית, יתרון על השפות הלטיניות דווקא בקיצורה ובתמציתיותה, ואין קיצור ותמצית אלה מהווים תעודת עניות, אלא דווקא עושר.

אלה גם אלה אהבו את שפתם, כינוה: שפת הקודש, השתמשו בה והשתבחו בה, ואף אם הוסיפו פירושים, הרכיבו מלים, צרפו צירופים מלשונות זרים, המציאו מטבעות לשון, כתבו ויצרו – רחוקים הם מכתר החייאתה או אף מכתר חידושה.

להזכיר; השפה העברית – היא שפת התנ”ך, היא שפת המשנה והגמרא, היא שפת חכמי ספרד, היא גם שפת ההשכלה, ושפת הישוב בא”י לאחר קום המדינה – היא השפה היחידה מבין שפות אנוש אשר מדוברת, נקראת ומובנת זה אלפי שנים. תלמיד בכיתה א’ בן ימינו קורא ולומד בבית הספר את שנכתב בספר בראשית ומבין את הכתוב. יש אומנם שפות עתיקות בדומה לעברית אך הן שפות חסרות שימוש ורק הארמית בת שימוש מה בעקבות תרגומי ספרים שנכתבו בעברית – לארמית, דבר שנעשה לפי צרכי השעה בדורות עברו, ובנוסף, בעקבות יצירה בעיקר של יהודים בשפה הארמית בתקופות גלות שונות.

העברית, כשפה של דיבור וכתב, לרבות כתבים מדעיים בכל תחומי המדע, היא יחידה במינה וביתרונותיה.

וזה המקום להעלות, בדרך אסוציאטיבית אמנם, חמש מתוך שורה ארוכה של מלים וביטויים המתארות קיום יחסי מין: “שכב”, “ידע”, “בא”, “בעל”, שגל” – כולן מכתבי הקודש ובנות שימוש עכשווי בלשון נקיה.

אי אפשר שלא להתייחס לעובדה כי חלק נכבד מחיבורו הגדול של הרמב”ם, “מורה הנבוכים”, נסב על ניתוח לשוני-פילוסופי של מלים בעברית, ולהלן ציטוט מדבריו בפרק ו’ חלק ראשון בספרו הנ”ל בתרגום הרב י’ קאפח, הוצ’ מוסד הרב קוק תשל”ז:

“איש ואישה שני שמות הונחו תחילה לגבר ולאישה. ואחר כך הושאלו לכל זכר ונקבה משאר מיני בעלי חיים, אמר: מכל הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, כאילו אמר זכר ונקבה. ואחר כך הושאל שם אישה לכל דבר מתוכן ומתועד להיות מקביל לכל דבר אחר, אמר: חמש היריעות תהיינה חוברות אישה אל אחותה. הנה נתבאר לך כי גם אחות ואח נאמרים בשיתוף על דרך ההשאלה כמו איש ואישה”.