באוויר ריח עיסקה של חילופי שבויים/אסירים/מחבלים/חטופים – והממשלה בורחת מפני הכבוד

באוויר ריח עיסקה של חילופי שבויים/אסירים/מחבלים/חטופים – והממשלה בורחת מפני הכבוד

קימקא
שמחה ניר, עו”ד 14.07.2006 15:53
"אם האלוף יסכים, נועם ..."

“אם האלוף יסכים, נועם …”


האם מישהו כאן יכול להגיד לי מדוע הממשלה בורחת מפני הכבוד, והאזרח צריך לרדוף אחריה כדי שהיא תעשה את מה שהיא-עצמה סבורה שיש לעשותו?



ריח עיסקה של חילופי שבויים/אסירים/מחבלים/חטופים באוויר – והממשלה בורחת מפני הכבוד

האם מישהו כאן יכול להגיד לי מדוע הממשלה בורחת מפני הכבוד, והאזרח צריך לרדוף אחריה כדי שהיא תעשה את מה שהיא-עצמה סבורה שיש לעשותו?

האם הממשלה מעדיפה להסתתר תחת סינורו של נשיא המדינה, ולהסתכן בכך שהוא יטרפד לה מהלכים מדיניים, שהם בסמכותה – ולא בסמכותו של הנשיא?

 

4 דפי פקס – דחוף!!!

שמחה ניר, עו”ד

משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

פקס 09-7424873

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

כפר סבא, 12.7.2006

לכבוד  

מר חיים רמון

שר המשפטים

ירושלים

 

נכבדי,

 

הנדון: שחרור מחבלים – לא בדרך של חנינה “נשיאותית”

בהמשך להתכתבותי בנושא עם קודמתך בתפקיד, הגב’ ציפי לבני, אשר נסתיימה במכתבי אליה מיום 19.4.2005מכתב אשר לא זכה להתייחסות כלשהי.

אני מעלה את הנושא הזה מחדש, כיוון שאפשר כבר להריח עיסקה חדשה של שחרור  אסירים. אפשר היה להריח זאת אחרי חטיפתו של החייל גלעד שליט, ואפשר להריח זאת שבעתיים אחרי חטיפת שניים מחיילינו היום.

אני חוזר ומדגיש שאני לא נכנס לשאלה אם לשחרר או לא לשחרר אסירים, ואפילו לא מנסה לרמוז מה צריך לעשות עכשיו, או לנחש מה ייעשה בפועל, אבל גם אם אין כוונה לשחרר אסירים, וגם אם לא ישוחררו בפועל – עדיין את שיעורי-הבית יש לעשות במלואם, לבל “ניתפס עם המכנסיים למטה”, אם וכאשר יהיה צורך בהם.

זאת, בתמציתה, התיזה שלי, אשר לפיה על הממשלה לעשות את מה שהיא מבינה שצריך לעשות, ואל לה לערב את נשיא המדינה בשחרור אסירים משיקולים מדיניים:

·        ביצוע פסק-דין הגוזר מאסר הוא אקט שלטוני;

·        הממשלה, כרשות המבצעת של המדינה, ממונה על ביצועם פסקי-הדין לטובת המדינה;

·        פסק-דין המטיל מאסר – ככל פסק-דין לטובת בעל-דין – הוא פסק-דין המקנה למדינה זכות, אבל לא מטיל עליה חובה;

·        נכון שאם הממשלה תצפצף באופן שיטתי על פסקי-דין המטילים עונשי מאסר, ניתן יהיה לתקוף זאת בבג”ץ, בטענה של “חוסר סבירות קיצוני”, אבל, מאידך, אם, בגלל העדר מקומות כליאה תחליט הממשלה לשחרר (או כלל לא לאסור) אסירים “קלים” כדי לאפשר את כליאתם של מחבלים “עם דם על הידיים” – הבג”ץ יאשר זאת ללא היסוס;

·        אני רוצה להזכיר כי לאחרונה, משנדרשה המדינה לקיים פס”ד-בג”ץ בן כ-25 שנים הקובע תנאי-כליאה הומניים בבתי הכלא, באה המדינה לבג”ץ, באמצעות משרד המשפטים / פרקליטות המדינה, וטוענת כי אין לה משאבים לקיים את פסה”ד, ואם היא “תיאלץ” לקיים את פסק-הדין לא תהיה לה הברירה, אלא לשחרר אסירים לפני ריצוי עונשם. ובמלים אחרות: אותו משרד המשפטים אשר עונה לי שאין שחרור אסירים ללא חנינה “נשיאותית” – בא לבג”ץ וטוען את ההיפך!…

עד כאן באשר לצד החוקי של שחרור אסירים על-פי החלטת הממשלה, בלי להיזקק לחנינה ה”נשיאותית”, אבל שיקולי התבונה המדינית מחייבים לנהוג כך, בין השאר מהנימוקים האלה:

·        חנינה נשיאותית היא בלתי הפיכה, ואם מחבל שזכה לחנינה, ושוחרר, חוזר לסורו, אפשר להעמיד אותו לדין רק על העבירה החדשה, ואילו מחבל אשר שוחרר על פי החלטת הממשלה, ניתן “לתפוס אותו בצוואר”, ולהחזירו לכלא ללא הליך משפטי כלשהו, ואת העונש על הפיגוע החדש הוא יישא בנפרד;

·        השארת המילה האחרונה בידי נשיא המדינה מאפשרת לנשיא, אשר לא הוסמך לכך, “לעשות שרירים” ולטרפד את מדיניות הממשלה המוסמכת.

במכתבי הנ”ל אל קודמתך-בתפקיד, מיום 19.4.2005, תהיתי האם בגלל שרמזתי על אפשרות של פנייה לבג”ץ מייד צריך להיכנס למיגננה, וגם עניתי כי כנראה שישנם במשרד המשפטים כאלה שעדיין לא מסוגלים לראות את האזרח כמי שרץ אחרי הממשלה עם הכבוד, והממשלה בורחת מהכבוד הזה, ומכאן עברתי לגופו-של-עניין, ואתן רק את החלק הראשון (השאר עומד לעיונך “על שולחנך”):

א. תרגיל של איפכא מסתברא

תארי לעצמך תרחיש היפותטי כזה:

א.             לממשלת ישראל מגיע מידע אמין, מוצלב בכל הצלבה אפשרית, כי רון ארד חי.

ב.             ארגון-המחבלים המחזיק בו מגיש לממשלת ישראל רשימה שמית של 5,000 מחבלים, ומציג לה אולטימטום: אם תוך 24 שעות הם לא משוחררים, אנחנו מוציאים אותו להורג.

ג.              הממשלה מתכנסת לישיבה בהולה, ולאחר דיון מעמיק היא מחליטה לקבל את האולטימטום, ולשחרר את כל 5,000 המחבלים, ומיד יוצאת בפקס “המלצה” לנשיא המדינה ולאלופי הפיקודים, להעניק להם “חנינה”.

ד.             דא עקא שהנשיא ואלופי-הפיקודים אומרים רגע-רגע, אנחנו לא חותמת-גומי של אף אחד. אנחנו רוצים לבדוק כמה דם יש לכל אחד מהאסירים על הידיים. הבו לנו את תיקיהם, ותנו לנו זמן לעשות חושבים.

ה.            במשרד המשפטים נזכרים ברעיון של עו”ד שמחה ניר, והממשלה, בעצת היועץ המשפטי לממשלה, מחליטה לשחרר את המחבלים בלי להמתין לנשיא ולאלופים.

ו.                עם היוודע דבר ההחלטה מוגשות לבג”ץ עתירות למנוע את השחרור, והן מבוססות על הטענה שסמכות החנינה נתונה בלעדית לנשיא המדינה, ולאלופי הפיקודים, בתור “מפקדי איזור” – ולא לממשלה.

ז.              הדיון בעתירות נקבע לשעת אחה”צ מוקדמת.

ח.            את הממשלה מייצג בבג”ץ עו”ד שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים.

האם יש מישהו המאמין שהבג”ץ יקבל את העתירות?

כעת, באותה הרוח, אני מציע תרגיל של איפכא-מסתברא, ברשותך, ועם הקדמה: ראש הממשלה ושר הבטחון, דוד בן גוריון ז”ל, התלבט בשעתו אם לצאת למבצע קדש, הוא מערכת סיני, 1956, ולשם כך הוא ביקש, בין השאר, משגרירנו באו”ם, אבא אבן ז”ל, להכין לו את נאום ההגנה על המבצע, אותו יישא באו”ם, אם וכאשר אנחנו נצא למבצע.

ההמשך ידוע: בן גוריון קרא את הנאום, השתכנע ממנו, והחליט לצאת למלחמה.

וברוח זו אני מזמינך לפנות אל עו”ד שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, ולומר לו כך: נניח שאנחנו מקבלים את עמדתו של עו”ד שמחה ניר, ומוגשת עתירה לבג”ץ נגד עמדתנו – מה היית טוען בבג”ץ, בתשובה לעתירה?

אין לי שמץ של ספק כי מר ניצן יניח לך תיזה מצויינת, טובה שבעתיים משלי, להגן על פעולה כזאת, וזה אומר שאם רוצים – הכל אפשרי.

והשאלה היא, כמובן, אם באמת רוצים, כי אם אתם אומרים לי מבחינה משפטית אתה צודק, אבל יותר נוח לנו שלא להיזקק לשיטתך, אלא להסדיר את הנושא באמצעות נשיא המדינה – אזי המחלוקת היא אחרת לגמרי, ולא ביני לבינך, אלא ביני לבין הממשלה. מחלוקת על התבונה הפוליטית של כל ממשלות ישראל, מימין ומשמאל, לדורותיהן.

עד כאן חלק א’ למכתבי, ומכאן לחלק ה’ שלו, הדן בשאלה “והיה אם טעיתי”:

ה. והיה אם טעיתי

אבל היה אם טעיתי, נשאלת השאלה אם המצב הזה רצוי הוא לממשלה, או שאינו רצוי. האם הממשלה רוצה, במהלכיה המדיניים, להיות כפופה לשיקול-דעתו של נשיא המדינה ושל אלופי הפיקודים?

אם היא אכן רוצה – ולאור מידע שבידי אני מאוד מסופק בכך – שתגיד נכון, אנחנו רשאים לשחרר גם בלי חנינה, אבל אנחנו לא רוצים, אבל אם היא לא רוצה להיות תלוייה ברצונם הטוב של נשיא המדינה ואלופי הפיקודים – שתדאג לחקיקה מתאימה, אם היא סבורה כי טעיתי.

השאלות שלי היום:

·        מדוע לא קיבלתי תשובה למכתבי מיום 19.4.2005, לא במועד שנקבע במה שקרוי חוק ההנמקות, ולא בכלל?

·        האם פנתה השרה לבני אל עו”ד שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, כדי לשמוע את דעתו?

·        אם פנתה – מה הייתה תשובתו?

·        ואם תשובתו תמכה בדעתי – מדוע לא מיישמים אותה?

אני חוזר, איפוא, על כל האמור במכתבי הקודמים אל קודמתך-בתפקיד, וכיוון שאנחנו לא יודעים כרגע מתי ניזקק לנושא – יפה שעה אחת קודם.

בכבוד רב,

 

שמחה ניר, עו”ד

לפרקים הקודמים:

מצעד האיוולת: שחרור מחבלים בדרך של חנינה נשיאותית? על השימוש במכשיר החנינה למטרות מדיניות

יופסק מצעד האיוולת: פנייה נוספת אל הממשלה, לקראת שחרור נוסף של אסירים במסגרת ההסכמים עם הרשות הפלשתינית

האם יכול פקיד ממשלתי לטרפד החלטת-ממשלה להחזרתו חי של רון ארד? כן, הוא יכול!!!

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר