השופט אמינוף – ו”פיסקת המוגבלות”

השופט אמינוף – ו”פיסקת המוגבלות”

טל רבינוביץ
14.07.2006 08:14
"פיסקת המוגבלות"!

“פיסקת המוגבלות”!


אמנם גם מר מתי גולן סיפק את הצפוי וגינה מכל וכל את “פיסקת המוגבלות” בנוסף לביקורת הנוקבת בה יצא כלפי המערכת המשפטית…

אולם, משפט אחד קטן הצליח להשבית את השמחה.

האם מדובר באמירה מתוכננת?

האם מדובר באמירה שהוא התכוון להשמיט בעריכה?



 

תגובות קוראים למאמרים ולידיעות ברשת, מלמדות אותנו רבות על עמדות ועל זוויות מבט שונות הקיימות כלפי נושא שנוי במחלוקת, על פרטים חדשים הקשורים לעניין, ועל תפיסות עולם הרווחות בציבור.

 לפעמים, תגובות קוראים וגולשים, אם הן כתובות היטב, יכולות לעורר למחשבה אף יותר מהמאמר עצמו.

 על פרשת השופט אמינוף נכתבו מספר רב של מאמרי ביקורת, הן בעיתונות האלקטרונית והן בעיתונות הכתובה. הפעם, לכאורה, היה נדמה כי יש קונצנזוס מסוים אשר ניכר גם בין כותבי המאמרים וגם בין המגיבים הרבים.

אין ספק שהתנהלותם של שלושת השופטים מביכה את המערכת ופוגעת בציבור. יתרה מכך, ערוות המערכת שנחשפה הפעם הזו, קרי, התנהלות שתי השופטות שהתנערו מ”פיסקת המוגבלות” (כך אכנה וכך אביע את דעתי על דברי השופט אמינוף בנוגע להנאתה של הנאנסת ממעשי אביה החורג בגופה) – דומה שעלו מעלה והאפילו על חומרת ההתבטאות של השופט.

 בין הכותבים הרבים אשר ניתחו את הפרשה נמנו גם גברים; למשל, ראו את כתבתו של מתן פריידין המרכזת תגובות כלליות וביניהן תגובתו של משה נגבי, הפרשן המשפטי של קול ישראל, מאמרו של עו”ד שמחה ניר, מאמרו של שימי קדוש, ועוד רבים – כל אלה האירו זוויות שונות הקשורות לפרשה והביעו גינוי ולסלידה מ”פיסקת המוגבלות”.

לכאורה – קונצנזוס.

לכאורה נדמה כי הציבור הפנים שהנאנסת לא נהנית מהאונס, כולל שתי השופטות המכובדות אשר ביקשו למחוק את “פיסקת המוגבלות” של אמינוף.

לכאורה, הישג והתקדמות בכל הקשור לעמדות בציבור הישראלי, אשר סרב לראות בקורבן האונס כמי שהביאה על עצמה את האסון ולכן היא אשמה בו.

 אך דווקא מאמרו של מתי גולן מעיתון גלובס נתן לי להבין שעוד ארוכה ורבה היא הדרך… שכן על פי תפיסתו וביקורתו של הכותב –  הבעיה היא בעיקר בעייתן של נשים ודווקא הן, כנשים, בגלל היותן נשים, קרי, בגלל היותן הצד הנפגע – צריכות יותר מהגברים לנהוג אחרת.

 להלן ציטוט ממאמרו:

 “מהתנהגות השופטות עולה ההנחה, שלולא הסערה וברק, הן היו מניחות לעניין, גם לאחר שהתברר להן שהאמירה כן נמצאת בפסק-הדין. זה מעמיד אותן בשורה אחת עם השופט אמינוף. בעצם, בדרגת חומרה גבוהה יותר, בגלל היותן נשים.”

 להבהיר, לצד הגינוי של דברי השופט אמינוף, הכותב מר גולן מפנה את חיצי הביקורת החמורה יותר אל השופטות – לא בגלל חומרת מעשיהן מבחינה מקצועית, אלא דווקא משום שהן – נשים, ובמילים אחרות: קורבנות פוטנציאליים.

כלומר, אונס נשים היא בעיה של נשים ולכן להן יותר מלכל אחד אחר צריך להיות האינטרס למגר את התופעה, שהרי הן עצמן משתייכות למגזר הנאנס יותר.

ומי אונס אותן? הגברים, כמובן.

 תפישה פשטנית שכזו מקוממת אותי.

אינני רואה את עצמי כאזרחית במדינה שבנוסף לכל אויביה מבחוץ – גם הגברים מהווים אויביי מבית.

לא איתמם, שכן רוב מעשי הפשע המיניים נעשים על ידי גברים כלפי נשים (וגם כלפי ילדים ונערים זכרים), אך אני רואה זאת כבעיה חברתית של כלל האוכלוסייה במדינה – כחברה אחידה, כחברה יהודית, כחברה דתית או חילונית – אחת היא.

 נכון, כאישה עליי להיזהר ולשמור על גופי מאלימות גברים כלפיי (וכמעט שלא אחשוש מאלימות נשים כלפיי – ובמיוחד לא בהקשר לאלימות המינית), אך מכיוון שאני אוהבת, נאהבת ואהובה – כאישה, האינטרס לשמור על גופי אינו רק שלי, הוא איננו רק נשי (ואינו רק של שלושת בניי…)

 חינוך ילדים הוא תוצר של בית ושל הורים משני המינים. לצד הנפגע אמנם טבעי כי תהיה רגישות גבוהה יותר לנושא מאשר לצד שלא נפגע, אך אין זה האינטרס הבלעדי שלו, ולא ראוי שהצד הנפגע יישא על כתפיו את כל העול החברתי בעניין זה.

בחברה תקינה אנו מצפים להרמוניה בין הצד החלש לבין הצד החזק, אשר יחד, לאור אינטרס משותף יפעלו להגעה אל מצב חברתי נאות ושוויוני המושתת על עקרונות החופש, הצדק והמוסר. זאת, ללא כפייה, ללא אלימות, ללא ניצול.

 בענייננו, אונס נשים על ידי גברים – הוא המצב היותר שכיח בתחום הפלילי. אם נצא מנקודת הנחה כי מה שהיה הוא שיהיה, תוך שאנו מבססים את הנחתנו זו על קביעות פסימיות לגבי היצור האנושי ומגבלותיו הפיסיות, ההורמונאליות והמנטאליות – עדיף כי “נסגור את הבאסטה”, או נכריז על פשיטת רגל ונלך הביתה כדי לחזות בשקיעתנו אל האבדון.

אולם, אם נצא מנקודת הנחה אחרת, זו הרואה בבן האנוש יצור אשר הבחירה בין טוב לרע ובין הראוי למגונה מופקדים בידיו – אשר רואה באדם כבעל יכולת חשיבה והתפתחות מוסרית – נוכל לראות את מיגור הפשיעה המינית (או לפחות את מזעורה) כתוצר של חינוך, של ערכים, של שינוי ופיתוח תפיסות עולם תרבותיות ולא כאל תוצר נגזר של יחסי שוק – היצע וביקוש, של חזק מול וחלש, שולט מול נשלט, טורף מול טרפו.

 אינני סבורה כי הנשים לבדן תוכלנה להגיע אל בטחון גופני ונפשי. לשם כך צריך שיתוף פעולה עם הגברים, שיתוף הנובע מאינטרסים משותפים.

 אוטופי?

חלומות באספניה?

 מה אתם עשיתם היום למען הגשמת “החלום”?

 האינטרס למגר את הפשיעה בכלל, ואת הפשיעה המינית בפרט – היא אינטרס לאומי!

 כולנו קושרים את חיינו עם שני המינים. כהורים יש לנו בנים ובנות, כילדים יש לנו הורים משני המינים, כבני משפחה – אנו מוקפים באוהבים ואהובים משני המינים ואיננו מסייגים את עצמנו לקשרים עם גברים בלבד או עם נשים בלבד. כשנפגע קרוב ואהוב – אין זה משנה אם הוא גבר או אישה.

 האמירה של הכותב, אשר בוודאי מייצגת דעתם של אזרחים נוספים במדינה – היא המדאיגה אותי יותר מכל, היא הראויה לבחינה והיא הראויה לביקורת:

 אמנם גם כותב זה סיפק את הצפוי וגינה מכל וכל את “פיסקת המוגבלות” בנוסף לביקורת הנוקבת בה יצא כלפי המערכת המשפטית…

אולם, משפט אחד קטן הצליח להשבית את השמחה.

 האם מדובר באמירה מתוכננת?

האם מדובר באמירה שהוא התכוון להשמיט בעריכה?

לפסק-הדין

לאתר הכותבת



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר