חוק בתי המשפט (אתיקה ושיפוט משמעתי), התשס”ו-2006 – חוק הכשרת השרצים
חוק בתי המשפט (אתיקה ושיפוט משמעתי), התשס”ו-2006 – חוק הכשרת השרצים
|
משרד המשפטים מפיץ את תזכיר הצעת החוק לתגובות הנמענים, והאתר של קימקא מרים את הכפפה
חוק בתי המשפט (אתיקה ושיפוט משמעתי), התשס”ו-2006 – חוק הכשרת השרצים
משרד המשפטים מפיץ את תזכיר הצעת החוק לתגובות הנמענים, והאתר של קימקא מרים את הכפפה. זאת תמצית הערותינו:
– את כללי ההתנהגות והאתיקה של השופטים צריך לקבוע הציבור הנזקק לשירותיהם, באמצעות הכנסת, המייצגת את הציבור הזה;
– אם השופטים רוצים להטיל על עצמם הגבלות נוספות – יבורכו;
– החוק המוצע, המשאיר את קביעתן של הנורמות האתיות בידי השופטים עצמם, יבא רק להכשרת-שרצים, ולא לשיפור התנהגותם של השופטים.
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 21.6.2006
לכבוד
הגב’ שרית דנה
משנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט אזרחי)
משרד המשפטים
ירושלים
הנדון: חוק בתי המשפט (אתיקה ושיפוט משמעתי), התשס”ו-2006
(תזכיר הצעת חוק מס’ 2-22)
בפתח הדברים אביע תמיהה כיצד זה שר המשפטים “מבטיח” לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, חוק שעוד לא עבר את שלב התזכיר וההערות עליו.
לגופו של עניין – חוששני שנזקו של החוק יהיה רב מתועלתו.
הערותי, בתמצית
א. את כללי ההתנהגות והאתיקה של השופטים צריך לקבוע הציבור הנזקק לשירותיהם, באמצעות הכנסת, המייצגת את הציבור הזה;
ב. אם השופטים רוצים להטיל על עצמם הגבלות נוספות – יבורכו;
ג. החוק המוצע, המשאיר את קביעתן של הנורמות האתיות בידי השופטים עצמם, יבא רק להכשרת-שרצים, ולא לשיפור התנהגותם של השופטים.
וביתר הרחבה
השופטים הצליחו לנכס לעצמם לא רק את השיפוט המשמעתי, אלא גם את נציבות תלונות הציבור על השופטים (זה נושא לדיון נפרד, ואני מקווה שהוא אכן יתקיים), וכעת הם מבקשים לנכס לעצמם גם את קביעת המותר והאסור בהתנהגותם-הם.
הנימוק ה”מנצח” של השופטים הוא: כשם שעורכי-הדין זכו להיות הקובעים את כללי האתיקה שלהם, גם אנחנו רוצים את הזכות הזאת!
הנימוק הזה – מוטב לו שלא נטען על ידם משנטען.
ראשית – מי אמר שהסמכת עורכי-הדין לקבוע עבור עצמם את המותר והאסור היא דבר ראוי?
ושנית – כללי האתיקה של עורכי-הדין באים להוסיף הגבלות על אלה אשר נקבעו בחקיקה הראשית (כולל “סעיפי-הסל” המדברים על התנהגות ראוייה, על “כבוד המקצוע” וכו’) ובמוסכמות החברה בכללותה, ואין בהם, וביכולתם, להתיר דברים שהם אסורים אלמלא הכללים האלה.
לפיכך, אם השופטים מוכנים לקבל על עצמם את החוק המוצע כדי שהם יוכלו להגביל את עצמם באיסורים נוספים על אלה אשר נקבעו על ידי המחוקק – יבורכו, אבל ברור הוא כי לא לכך הם מתכוונים.
חובת ההנמקה, כמשל
טלו, למשל, את חובת ההנמקה ואת החובה להתייחס לטענותיהם של בעלי-הדין: במערכת משפט בה צמד-המלים “נחה דעתי” מהווה הנמקה מספקת, היעלה על הדעת שנשיא בית המשפט העליון – שגם הוא לא מן המנמקים-בקנאות – יתקין כלל אתיקה המחייב את השופטים בהנמקה מלאה של החלטותיהם? חלום באספמיה!
אני רוצה להרחיב בנושא, משום שהוא אחד הדברים המצריכים את התערבותו של המחוקק הראשי.
הד”ר מישאל חשין הפנה פעם אצבע מאשימה אל שופטי ביהמ”ש העליון, באמרו להם: אל תתעלמו מטענות, אל תצפצפו על בני-אדם, אבל משהגיע הוא-עצמו אל הכהונה הזאת – גם הוא ציפצף על בני-אדם.
לך תאשים אותו בצביעות: יתריסו כנגדך “באיזה סגנון אדוני מדבר” – ואת הצבוע יקדמו לכהונת המשנה-לנשיא.
הלאה: בפרשת בקר נ’ שטרן קבע הנשיא-דאז (מאיר שמגר) כי בית המשפט “עושה, כמובן, מאמץ רב כדי לנסות ולהקיף את הכל או לפחות את המקסימום”, זולת אם יש “נסיבות בהן אין בכוחו של יצור-אנוש להגיב בכתב ותוך הנמקה מלאה על כל טענה וטענת-משנה”. בא השופט אליהו מצא (דנ”פ 1970/02, תק-על 2002(2), 1075) והפך את הקערה על פיה (ההדגשה – לא במקור):
“4. בעתירתו לקיום דיון נוסף מלין העותר על כך שבהחלטתו לא נדרש בית המשפט באורח פרטני לכל אחת מן הטענות שהעלה במסגרת בקשתו לתיקון פסק הדין. בטרוניה זו אין ממש. רמת הפירוט של הנמקת החלטה עשויה להשתנות בהתאם לנסיבותיו של המקרה, ועל כל פנים, ככלל, אין על בית המשפט חובה להתייחס בהחלטתו לכל אחת מהטענות שנטענו לפניו (ראו, לעניין זה, את דברי הנשיא שמגר ברע”א 478/88 בקר נ’ שטרן, פ”ד מב(3) 679, בעמ’ 681). האופן בו יישם בית המשפט את דרישת ההנמקה בהחלטתו האמורה איננו חורג מכלל זה”.
עיינו בהחלטת הנשיא שמגר, ותיווכחו כי ההיפך הוא הנכון, וכי הכלל, אליבא דשמגר, הוא שבית המשפט חייב להתייחס לכל הטענות – כולל, ואני, הקטן, הייתי אומר אפילו במיוחד, הטענות שאינן נראות לו – והחריגים לחובת-ההתייחסות הם “פרטים ותגים” שוליים, שהם מעבר ל”כוחו של יצור-אנוש להגיב בכתב ותוך הנמקה מלאה על כל טענה וטענת-משנה”, כפי שאומר שמגר, בהחלטתו הנ”ל (ההדגשות – לא במקור):
“בית המשפט … רשאי הוא גם להביא בחשבון שיש נסיבות בהן אין בכוחו של יצור-אנוש להגיב בכתב ותוך הנמקה מלאה על כל טענה וטענת-משנה העולה תוך כדי הטיעון. יש והטענות הן כה מרובות ומשקלן הסגולי כה מועט, עד שאין צורך או אין אפשרות להתייחס אל כולן.
“לשון אחר, בית המשפט מתייחס לטענות הנראות לו ענייניות ורלבנטיות ועושה, כמובן, מאמץ רב כדי לנסות ולהקיף את הכל או לפחות את המקסימום; אולם, מובן וברור הוא כי אין כל אפשרות ממשית לדון בכתב בפרוטרוט בכל תג וכל ווריאציה המוצגת בפני בית המשפט, אם אלו אינם בעלי מהות המצדיקה זאת לפי מבחני החוק והשכל הישר.
“לשם הסרת ספק ספיקא אוסיף כי העובדה שטענה פלונית איננה מקובלת על דעתו של בית המשפט, אין בה, כמובן, כשלעצמה, כדי לפטור את הערכאה השיפוטית מן ההכרעה לגביה; אולם, הכל בתנאי שהמדובר בטענה הראויה להתייחסות עניינית מבחינת אופן הצגתה וסבירותה היחסית, אף אם בית המשפט אינו נוטה לקבל את הטענה”.
אבל זה עוד לא הכל: באה הנתל”ש, טובה שטרסברג-כהן, אל ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת (28.8.2005) ואומרת כי “אם מי שנפגע מזה חושב שבתוך הטענות האלה היו טענות חזקות שנשמטו מעיני השופט, או שהוא בכוונה לא התייחס אליהן, הוא צריך לערער, הוא לא יכול לבוא אלי”.
ומה אם גם ערכאת הערעור מתעלמת מטענות – אפילו בזדון? בתשובה לתלונותי על כך ששופט “ניגש לכתיבת ההחלטה עם כוונות זדון נבזיות בליבו” – בידעי כי הנציבה אינה “ערכאת ערעור” ניסחתי את התלונה כך שה”אקטוס ריאוס” הושלם עוד לפני הרגע בו הניח השופט את העט על הנייר לכתוב את האות הראשונה – עונה לי הנציבה כי היא “אינה בוחנת כליות ולב”…
ועם כל הכבוד, אם החובה להתייחס בראוי לטענות בעלי-הדין תעוגן בחקיקה, והגב’ שטרסברג-כהן – אשר ב-26 שנותיה כשופטת בחנה הרבה כליות ולב – תגיד “היום אני כבר לא זוכרת איך עושים את זה” – יהיה צורך להחליף את הנציבה, או להביא בחשבון כי מוסד הדין המשמעתי של השופטים יצטרך לעבוד קשה יותר.
לדעתי צריך לעגן בחקיקה את הנורמות שקבע הנשיא שמגר בפרשת בקר נ’ שטרן, והכוונה, היא, כמובן, לחלק ה”פוזיטיבי” שבה, דהיינו לחובה להתייחס לטענות הצדדים, ואילו את החלק ה”נגטיבי”, דהיינו את ה”פטור” הניתן למקרים בהן “אין בכוחו של יצור-אנוש …”, וגו’, להכניס בהוראת כללית בדבר “זוטי-דברים”, או להשאיר לשיקול-דעתו של הקובל (שר המשפטים), אשר לו, כרשות מינהלית, ממילא שמור שיקול-הדעת אם להגיש או לא להגיש, קובלנה משמעתית, בין השאר לאור החומרה שבדבר.
הבאתי את הנושא של ההנמקה הראוייה – אחד הנושאים הכאובים ביותר במערכת המשפט – רק כדוגמה לכך שאין להשאיר את קביעת הנורמות ההתנהגותיות של השופטים בידי השופטים עצמם.
חוצפתם של השופטים
השופטים – ברוב חוצפתם, מתנגדים לכך שהכנסת – המשקפת, בין השאר, גם את רצונם של “צרכני הצדק” – תקבע עבורם את המותר והאסור. הכנסת תגיד לבוזגלו מה מותר לו, ומה אסור לו – אבל לא לנו, כי אנחנו, השופטים, מעל לחוק – ומעל למחוקק.
אז השופטים יחוקקו לעצמם ששופט אינו רשאי להתרועע עם עבריינים כאשר הוא דן בעניינם, וששופט אינו רשאי לקחת שוחד, אבל לשם כך אין צורך בהסמכתו של נשיא ביהמ”ש העליון להתקין כללי אתיקה – ולא זה מה שהשופטים חפצים בו, או זקוקים לו.
וישנם עניינים אחרים, יותר רגישים: ששופט לא יהיה רשאי לדון בעניין של בן משפחתו בדרגת-קירבה זו או אחרת, ולא יהיה רשאי לדון בעניין בו אחד הצדדים מיוצג על ידי עורך-דין אשר ביניהם קיימים יחסי-חברות בדרגת-קירבה זו או אחרת, ושביניש הצעירה תוכל להופיע בפני החברים של אמא.
דורי קלגסבלד כמשל
ומה בדבר מקרים כגון עו”ד דורי קלגסבלד, החשוד בהריגתם בתאונת-דרכים של אם ובנה? האם רשאים חבריו השופטים, באירוע פומבי, לעוט עליו בהפגנת-אדירים של אהבה, או שהם צריכים להתייחס אליו כאל מצורע?
ואולי משהו בין-לבין, כגון הנהון קל לשלום, או לחיצת-יד רפה, אם החברים האלה הגיעו, במקרה, לטווח של לחיצת-יד?
האמת – אני לא יודע, כי לא חשבתי על זה, אבל זה עניין למחוקק, והחברה בכללותה לא יכולה להרשות לעצמה שעובדי-הציבור יקבעו לעצמם את המותר להם לעשות. היום אלה השופטים, מחר היועצים המשפטיים ה”צמודים” לשופטים, ואחריהם מנהלי אגפים במשרדי הממשלה, ובהמשך מנהלי-מחלקות, מדורים וכו’, עד אחרון השי”ן-גימלים, ובסוף היחיד שאחרים יקבעו לו את הנורמות יהיה בוזגלו – הוא ולא אחר.
הערה לעניין “ועדת האתיקה” במתכונת המוצעת
לדעתי הענייה רעיון ועדת האתיקה במתכונת המוצעת, כולל כל הנפקויות שלו, הוא רעיון-עיוועים, ואני בטוח שהוא ייפול – בראש ובראשונה משום שאין לו חיים בלי “שאלות-הקיטבג” של השופטים, ואני לא צופה הרבה שאלות כאלה.
אני בטוח שיהיו אחרים אשר ייטיבו ממני להתייחס כראוי לרעיון-הנפל הזה, ולכן לא ארחיב בו.
סוף דבר
את כללי ההתנהגות של השופטים צריך לקבוע המחוקק הראשי – הכנסת.
בעניין הזה לא הייתי סומך אפילו על שר המשפטים, כמחוקק-המשנה, כי נסיון החיים לימדנו כי לא כל שרי המשפטים הפגינו את אותה מידת העצמאות מול הרשות השופטת, ואנחנו לא יודעים מי יהיה שר המשפטים מחר, או מחרתיים.
כאשר שר המשפטים הוא פודל של נשיא ביהמ”ש העליון, הדרא קשיא לדוכתיה.
קשה שלא להשוות בין התנגדותה של מערכת המשפט לחוק נציב תלונות הציבור על השופטים, ופעולתה הבלתי-נלאית לטירפודו ו/או לסירוסו, לבין התשוקה העזה, כביכול, לכבול את עצמם באזיקי-האתיקה.
ההבדל הזה אומר דרשני, אבל, אחר כל הדברים האלה, אם השופטים באמת רוצים להוסיף על עצמם מגבלות מעבר למה שהמחוקק יטיל עליהם – יבורכו.
בברכה,
שמחה ניר, עו”ד
נא לאשר קבלה. תודה.