קונצנזוס חדש מאחורי הסורגים
|
לא הופכים לחובבי ציון
זוהי מדיניות נבונה. בפועל דומים בתי הכלא למחנות של שבויי מלחמה. ההתנגשויות בין האסירים ושלטונות הכלא מעטות יחסית. האסירים לומדים בכלא את השפה העברית, רואים טלוויזיה ישראלית, שומעים רדיו ישראלי, לומדים להכיר את ההווי הישראלי. הם לא הופכים שם לחובבי ציון, אבל …
כדי למנוע התפוצצות, למדו השלטונות הישראליים לאפשר לאסירים האלה מידה רבה של חיים בצוותא ומינהל עצמי. זוהי מדיניות נבונה. בפועל דומים בתי הכלא למחנות של שבויי מלחמה. ההתנגשויות בין האסירים ושלטונות הכלא מעטות יחסית.
אחת התוצאות היא שהאסירים לומדים בכלא את השפה העברית. הם רואים טלוויזיה ישראלית, שומעים רדיו ישראלי, לומדים להכיר את ההווי הישראלי. הם לא הופכים שם לחובבי ציון, אבל הם לומדים להכיר את המציאות הישראלית, ואף להעריך כמה ממרכיביה.
English attached / נוסח אנגלי מצורף
13.05.2006
בית הסוהר ממלא תפקיד חשוב בתולדות כל תנועה מהפכנית. הוא משמש כמכללה לפעילים, מרכז לגיבוש דעות, מקום-ריכוז של מנהיגים מרכזיים ובמה להידברות בין הפלגים השונים.
לתנועת השחרור הפלשתינית, בית הסוהר ממלא את כל התפקידים האלה ואף יותר. ב-39 שנות הכיבוש עברו מאות אלפי צעירים פלשתינים בבתי הכלא הישראליים. בממוצע כלואים בהם בכל עת כעשרת אלפים פלשתינים.
זהו החלק החי, התוסס והפעיל ביותר של העם הפלשתיני. מתרכזים שם פעילים מכל השכבות, מכל הערים והכפרים, מכל הפלגים הפוליטיים והצבאיים. לאסירים יש זמן בשפע. יש להם הזדמנות ללמוד, לחשוב, לקיים סמינרים, להתרכז בבעיות עמם, להחליף דעות, לגבש פתרונות.
כדי למנוע התפוצצות, למדו השלטונות הישראליים לאפשר לאסירים האלה מידה רבה של חיים בצוותא ומינהל עצמי. זוהי מדיניות נבונה. בפועל דומים בתי הכלא למחנות של שבויי מלחמה. ההתנגשויות בין האסירים ושלטונות הכלא מעטות יחסית.
אחת התוצאות היא שהאסירים לומדים בכלא את השפה העברית. הם רואים טלוויזיה ישראלית, שומעים רדיו ישראלי, לומדים להכיר את ההווי הישראלי. הם לא הופכים שם לחובבי ציון, אבל הם לומדים להכיר את המציאות הישראלית, ואף להעריך כמה ממרכיביה.
למשל, הדמוקרטיה הישראלית. “הכי אהבנו את השידורים מהכנסת,” אמר לי פעם אסיר לשעבר, “כשראינו את חברי הכנסת צועקים על ראש הממשלה ומגדפים את השרים, זה ממש הלהיב אותנו. איפה יש דבר כזה בעולם הערבי?”
הדגם הישראלי
הדבר בא לידי ביטוי כאשר חזרו יאסר ערפאת ואנשיו לארץ. המחלוקת המתמשכת שהתפתחה בין שבי תוניס ובין “אנשי הפנים” לא היתה רק עימות בין דורות, אלא גם הבדל בהשקפות.
ערפאת ועמיתיו לא חיו מעולם בארץ דמוקרטית. כאשר חשבו על מדינת פלשתין האמורה לקום, עמדו לנגד עיניהם הדוגמאות של ירדן, מצרים, תוניסיה ולבנון. הם הופתעו כאשר הצעירים, ובראשם האסירים לשעבר, הצביעו על הדגם הישראלי.
אין זה מקרה שכמעט כל הידידים הפלשתינים שלי הם אסירים לשעבר. אנשים שבילו בכלא שנים ארוכות, לפעמים 12 ואף 20. אני תמה תמיד על העדר המרירות אצלם. רובם מאמינים שאפשר וצריך לעשות שלום עם ישראל. לכן, על אף הביקורת שהיתה לרבים מהם על צורת-המשטר של ערפאת, הם תמכו בלב שלם במדיניות השלום שלו.
אגב, גישתם של האסירים לשעבר מטילה אור די חיובי על שלטונות הכלא. אמנם, חלק מהאסירים סיפרו שעברו עינויים בשלב החקירה, כשהיו בידי השב”כ, אך היחס אליהם בכלא לא השאיר אצלם בדרך כלל צלקות נפשיות.
מסמך מרתק
כל זה בא כהקדמה לדיון על האירוע המרכזי של השבוע: ההסכם שהושג בכלא בין נציגי כל הפלגים הפלשתיניים השונים. זהו מסמך בעל חשיבות רבה מאוד לעם הפלשתיני, הן בשל זהות מחבריו, הן בשל תוכנו.
כעת יושבים בכלא כמה וכמה מראשי הפלגים הפלשתיניים, החל במנהיג הפת”ח בגדה המערבית, מרוואן ברגותי, וכלה בשייח’ עבד-אל-חאלק אל-נתשה, מראשי חמאס, יחד עם מנהיגי הג’יהאד האיסלאמי, החזית העממית והחזית הדמוקרטית. הם נמצאים שם בהידברות מתמדת, תוך שהם מקיימים מגע עם ראשי הארגונים בחוץ ועם קהל הפעילים בכלא. השד יודע איך הם עושים זאת.
כאשר מנהיגי האסירים מדברים בקול אחד, יש לו משקל מוסרי שאין לשום מוסד פלשתיני אחר – לא לנשיאות, לא לפרלמנט, לא לממשלה. על רקע זה צריך לבחון את המסמך המרתק.
הוא מאשר בעיקרו את המדיניות של יאסר ערפאת: פתרון שתי המדינות, מדינה פלשתינית בכל השטחים שנכבשו ב-1967 ובירתה ירושלים המזרחית ושחרור כל האסירים הפלשתינים. זה מהווה, כמובן, הכרה בפועל במדינת ישראל.
מבחינת הציבור הישראלי, החלק הבעייתי נוגע, כרגיל, לפיתרון בעיית הפליטים. אין מנהיג פלשתיני שיכול לוותר רשמית על “זכות השיבה”, וגם מסמך זה מעלה אותה מחדש. אבל בפועל מכירים הפלשתינים בעובדה שאפשר לפתור את הבעיה רק בהסכם עם ישראל.
כלומר, שהשיבה לישראל יכולה להיות רק בממדים קטנים, ועיקר הפיתרון טמון בשיבה למדינה הפלשתינית ובתשלום פיצויים. יש הבדל בין ההכרה העקרונית בזכות השיבה, כזכות אנושית בסיסית, לבין ההכרה בצורך להתחשב במציאות.
דרישה נבונה ונכונה
פרק חשוב במסמך נוגע להשכנת סדר בבית הפלשתיני. הגוף האמור לייצג את כל העם הפלשתיני, בארץ ובחוץ, הוא אש”ף. זהו גם הגוף החתום על כל ההסכמים עם ישראל. אבל אש”ף חדל מזמן מלשקף את המציאות הפוליטית הפנים פלשתינית. חמאס, שנולד באינתיפאדה הראשונה, אינו מיוצג בו כלל. כך גם הג’יהאד האיסלאמי.
המסמך דורש את צירוף שניהם – דרישה נבונה ונכונה. הוא גם מחייב את בחירתו מחדש של הפרלמנט הפלשתיני – “המועצה הלאומית הפלשתינית”, ואת הקמתה של ממשלת אחדות.
הסכם הכלא יכול לעזור לחמאס להתמודד עם המציאות החדשה – וזהו, מן הסתם, אחד המניעים הראשיים של מחבריו. הניצחון המוחץ של חמאס בבחירות לפרלמנט הפלשתיני לא הפתיע רק את ישראל וכל העולם, אלא גם את חמאס עצמו.
התנועה היתה לחלוטין בלתי מוכנה לקבל על עצמה את עול השלטון. המצב החדש יוצר סתירה חמורה בין האידיאולוגיה המקובלת של החמאס לבין הצרכים של מפלגת שלטון. כפי שאמר אריאל שרון: “דברים שרואים משם לא רואים מכאן”.
הסתירה הזאת מוצאת את ביטוייה בהתבטאויות של אישים שונים בצמרת חמאס. הם לא מדברים בכפל לשון, אלא מייצגים תגובות שונות על המצב החדש. חאלד משעל בדמשק רואה את המציאות מזווית שונה מזו של איסמאעיל הנייה, ראש הממשלה בעזה. מנהיגים פוליטיים ומפקדים צבאיים אינם תמיד תמימי דעים.
זהו בלבול טבעי, ובוודאי יעבור זמן עד שייווצר קונסנזוס בין ראשי התנועה ותיקבע עמדה אחידה. אין לתמוה, על כן, על כך שמנהיגים שונים משמיעים כעת הודעות הסותרות זו את זו. אחד נראה בטלוויזיה הישראלית כשהוא מכריז בפאתוס ש”אנחנו לא דורשים רק את ירושלים, אלא גם את חיפה, טבריה ובית-שאן”. אחר מודיע שהתנועה “לא תכיר בישראל עד שתחזור לגבולות 1967″ – ומה”לאו” משתמע ה”כן”.
פשרה בין האידיאולוגיה והתיאולוגיה
הסכם הכלא נועד לעזור ליצירת הקונסנזוס החדש, שיאפשר לחמאס לנהל מדיניות המבוססת על פשרה בין האידיאולוגיה והתיאולוגיה של התנועה ובין צרכי העם הפלשתיני.
הקווים המסתמנים: אש”ף, בהנהגת אבו-מאזן, ינהל משא ומתן עם ישראל ויציג את ההסכם שיושג (אם יושג) למשאל עם פלשתיני. חמאס יתחייב מראש לקבל את ההכרעה. בו בזמן יכריז חמאס על הודנה ארוכת שנים, שתשים קץ לאלימות ההדדית.
זה אפשרי. השאלה היא אם ממשלת ישראל רוצה בכך. כרגע זה לא נראה כך. היא חותרת בגלוי לקביעת “גבולות קבע”, באורח חד-צדדי, תוך סיפוח שטחים נרחבים. מדיניות זו מחייבת מצב של “אין פרטנר”. במילא תדחה הממשלה מכל וכל מסמך האמור ליצור פרטנר אמין, שיהיה מקובל גם על העולם.
בעת משפט הראווה של מרוואן ברגותי עמדנו, עמיתיי ואני, מחוץ לאולם ונשאנו שלטים: “ברגותי למשא ומתן ולא לכלא”. אך אולי עשתה לו ממשלת ישראל טובה כשהכניסה אותו לכלא, וכך אפשרה לו לגבש מסמך זה.
Uri Avnery
13.5.06
Voices from Prison
PRISON SERVES an important function in the annals of every revolutionary movement. It serves as a college for activists, center for the crystallization of ideas, rallying point for leaders, platform for dialogue between the various factions.
For the Palestinian liberation movement, prison plays all these roles and many more. During the 39 years of occupation, hundreds of thousands of young Palestinians have passed through Israeli prisons. At any given time, an average of 10 thousand Palestinians are held in prison. This, the liveliest and most active section of the Palestinian people, is in continuous ferment. People from every class, every town and village, every political and military faction are to be found there.
Prisoners have ample time. They have an opportunity to learn, to think, to organize seminars, to concentrate full-time on the problems of their people, to exchange views, to work out solutions.
In order to prevent an explosion, the Israeli prison authorities allow these prisoners a large measure of communal life and self-government. This is a wise policy. In practice, the prisons resemble camps for prisoners of war. Clashes between the prisoners and the prison authorities are comparatively rare.
ONE OF the results is that, in prison, the inmates learn Hebrew. They watch Israeli TV, listen to Israeli radio, become acquainted with the Israeli way of life. They do not become Zionists, by any means, but come to know Israeli reality and even to appreciate some of its components. Israeli democracy, for example. “What we liked most,” an ex-prisoner once told me, “was to see the Knesset debates on TV. When we saw Knesset members shouting at the Prime Minister and cursing members of the government, we really got excited. Where do you have such a thing in the Arab world?”
This found its expression when Yasser Arafat and his people came back to Palestine. The ongoing controversy between the returnees from Tunisia and the “people from within” was not only a result of a generation gap, but also of a difference of outlook. Arafat and his people have never lived in a democratic country. When they thought about the future Palestinian state, they had before their eyes the systems of Jordan, Egypt, Tunisia and Lebanon. They were surprised when the young people, led by the ex-prisoners, pointed towards the Israeli model.
Not by accident, almost all my Palestinian friends are ex-prisoners, people who have spent a long time in prison, sometimes 10 and even 20 years. I always wonder at the absence of bitterness in their mind. Most of them believe that peace with Israel is possible and necessary. Therefore, while many of them were critical of Arafat’s way of governing, they wholeheartedly supported his peace policy.
By the way, the outlook of the ex-prisoners reflects somewhat positively on the prison authorities. Many of the prisoners had undergone torture in the interrogation stage, when they were held by the Shin-Bet, but after they reached prison, their treatment there has not left many mental scars.
ALL THIS comes as an introduction to the central event of this week: the agreement achieved in prison between the representatives of all the Palestinian factions.
This is a document of very great importance for the Palestinians, both because of the identity of its authors and its content.
At this time, many leaders of the various Palestinian factions are in prison, from Marwan Barghouti, the leader of Fatah in the West Bank, to Sheik Abd-al-Khaliq al-Natshe, a Hamas leader. With them there are the leaders of Islamic Jihad, the Popular Front and the Democratic Front. They spend their time there in a permanent discussion, while keeping constant contact with the leaders of their organizations outside and the activists inside. God knows how they do it.
When the leaders of the prisoners speak with one voice, what they say carries a greater moral weight than the statements of any Palestinian institution, including the presidency, the parliament and the government.
THIS IS the background, against which this fascinating document should be examined.
In general, it follows the policy of Yasser Arafat: the Two-State solution, a Palestinian state in all the territory occupied in 1967 with East Jerusalem as its capital, the release of all Palestinian prisoners. This means, of course, the recognition of Israel in practice.
For the Israeli public, the most problematical part concerns, as usual, the refugee problem. No Palestinian leader can give up the Right of Return, and this document, too, raises this demand. But in practice, the Palestinians acknowledge the fact that this problem can be solved only in agreement with Israel. That means that return to Israel must necessarily be limited in numbers, and the greater part of the solution lies in a return to the Palestinian state and payment of compensation. There is a difference between the recognition of the Right of Return in principle, as a basic human right, and the exercise of this right in the real world.
An important part of the document concerns putting the Palestinian house in order. The body that is supposed to represent the whole Palestinian people, inside and outside the country, is the PLO. That is also the body that has signed all the agreements with Israel. But the PLO is now far from reflecting the domestic Palestinian political reality. Hamas, which came into being at the beginning of the first intifada, is not represented at all. The same goes for Islamic Jihad. The document demands that both be represented in the PLO – a reasonable and wise demand. It also calls for new elections to the all-Palestinian parliament – the Palestinian National Council, and for a National Unity Government.
THE PRISON agreement can help Hamas to cope with the new reality – and that is, probably, one of the main motives of its authors.
The sweeping victory of Hamas in the Palestinian parliamentary elections was a surprise not only for Israel and the world, but also for Hamas itself. The movement was completely unprepared for assuming the responsibilities of power. The new situation creates a severe contradiction between the ideology of Hamas and the requirements of a governing party. As Ariel Sharon said: “What you see from here you don’t see from there.”
This contradiction finds its expression in the declarations of different leaders of Hamas. This is not duplicity, but rather an expression of different reactions to a new reality. The point of view of Khaled Mashaal in Damascus is necessarily quite different from the point of view of Ismail Haniyeh, the new Prime Minister in Gaza. Political and military leaders also often see things differently.
That is a natural confusion, and probably more time will pass before a consensus is achieved and a joint position defined. No wonder, therefore, that leaders are voicing opinions that contradict each other. One is seen on Israeli TV declaring with much pathos that “we demand not only Jerusalem, but also Haifa, Besan and Tiberias”, while another asserts that the movement “will not recognize Israel until it returns to the 1967 borders” – a “no” that implies a “yes”.
The prison agreement is designed to help in creating the new consensus, which should enable Hamas to conduct a policy based on a compromise between the ideology and theology of the movement and the requirements of the Palestinian people.
The possible line: the PLO, led by Mahmoud Abbas, will conduct negotiations with Israel and present the agreement (if there be one) for ratification by a Palestinian referendum. Hamas will undertake in advance to accept the result. At the same time, Hamas will declare a Hudna (armistice) for many years, allowing an end to violence from both sides.
THAT IS possible. The question is whether the Israeli government wants it. At the moment, it does not look like it.
It openly calls for the defining of the “permanent borders” of Israel unilaterally, with the annexation of large areas of territory. Such a policy necessitates a situation of “no partner”. This means that the government will reject anything that might create a credible partner, one who would also be accepted by the world.
During the show trial of Marwan Barghouti, we – my colleagues and I – stood outside the hall, carrying posters that said: “Send Barghouti to the negotiation table and not to prison!” But the appearance of this document suggests that sending him to prison was perhaps the biggest favor the Israeli government could have done him and the Palestinian people.