300 נשיקות

300 נשיקות


אורי אבנרי 06.05.2006 21:30
300 נשיקות


אז מה עומד בראש סדר-היום של ממשלת אולמרט? נדמה שהתשובה היא פרוזאית: עצם קיומה. מאחד אותה הרצון העז להישאר בחיים בארבע וחצי השנים הבאות



300 נשיקות

 

English attached / נוסח אנגלי מצורף

 

6.5.06

                                     

להתחיל בידיעות הטובות או  ברעות? כאופטימיסטים מושבעים, נתחיל, כמובן, בטובות.

 

אפשר לומר  פה: אל תסתכל בקנקן אלא במה שאין בו. אביגדור ליברמן אינו חבר בממשלה החדשה.

 

הוא עשה מאמץ כביר כדי לעלות על הספינה. הוא לבש מסיכה כמעט ליברלית, אכל הרינג עסיסי עם יוסי ביילין, שהגדיר אותו כאדם חביב ונחמד. עמיר פרץ נמנע אחרי הבחירות מלהתחייב שלא יישב איתו בממשלה. היה נדמה שהגזען הכוחני הזה יצליח להשיג לגיטימיות ממלכתית לדעות הפאשיסטיות שלו.

 

אבל הזאב הטורף לא לקח בחשבון את ערמומיותו של השועל. אהוד אולמרט סובב את הרברבן הגס הזה סביב אצבעו הקטנה. ברגע האחרון הושאר ליברמן על החוף, מסתכל בעיניים כלות בדגלים העליזים המתנופפים על הספינה המפליגה לדרכה.

 

ברוב זעמו, השליך את המסכה החביבה, כשבנאום-הבכורה שלו בכנסת דרש להוציא להורג את חברי-הכנסת הערביים, על שנפגשו עם חברי הממשלה הפלסטינית. אחרי זה, אפילו יוסי ביילין לא יאכל איתו בכלל.

  

הידיעה הטובה השנייה היא ששאול מופז סולק ממשרד-הביטחון.  האיש הפרימיטיבי הזה, מלך ה”חיסולים הממוקדים”, ירד מאיגרא רמא של משרד-הביטחון לבירא עמיקתא של משרד-התחבורה. אפשר ליהנות מהקריקטורה שהראתה אותו נוסע בטנק ברחובות תל-אביב.

 

שמחה זו מהולה בדאגה עמוקה. קשה להתרגל לצירוף-המילים “שר-הביטחון עמיר פרץ”. כמה שעות בלבד לפני שהצהיר אמונים בתפקידו החדש, ירו חיילים בגבו של נהג-מונית פלסטיני תמים ליד מחסום, והרגו אותו. יום לפני כן הרגו “בטעות” אישה פלסטינית במיטתה. מעתה ישא פרץ באחריות לכל המעשים האלה, שהפכו לשגרת היום-יום של הכיבוש. הוא הכניס את עצמו למצב כמעט בלתי-אפשרי. את ההפגנות הבאות נצטרך, כנראה, לקיים נגדו.

 

הידיעה הטובה השלישית היא שזוהי ממשלה אזרחית. ארבעת בעלי התפקידים המרכזיים (ראש-הממשלה ושרי הביטחון, האוצר והחוץ) הם אזרחים. ללא ספק, סימן של בגרות.

 

בין 25 השרים יש רק שני גנרלים (מופז, בנימין בן-אליעזר), וגם הם בתפקידים זוטרים. אפילו מספר השב”כניקים בממשלה (גדעון עזרא, אבי דיכטר ורפי איתן) גדול יותר. אבל לא כדאי לעלוז על כך בטרם עת: דווקא ממשלה אזרחית עלולה להיות משועבדת לעוצמת הגנרלים ולהרגיש צורך להדגיש את כוחה הצבאי (כמילות השיר: כל מה שאתה יכול להיות, אני יכולה לעשות יותר טוב”). האם יעזו אזרחים אלה להמרות את פי הרמטכ”ל, המשתתף בכל ישיבות הממשלה והמכתיב את המדיניות בשם ה”ביטחון”?

 

בממשלה הזאת אין אריות. זוהי ממשלת שועלים, ומנהיג הלהקה בראשה. עם אריאל שרון הסתלק אחרון הדמויות הגדולות של דור תש”ח. נוכחותו הפאתטית של שמעון פרס אך הדגישה זאת. זוהי ממשלה של עסקני מפלגות אפורים.

 

יש בממשלה שתי פרצות בולטות. אולמרט עשה את השגיאה הגדולה הראשונה שלו, כאשר לא הכניס לממשלה החדשה אף לא שר אחד מקרב ציבור דוברי-הרוסית. מיליון יוצאי ברית-המועצות-לשעבר, שרבים מהם נגועים ממילא בגזענות ממאירה שהביאו ממולדתם הקודמת, יידחקו עכשיו עוד יותר לשוליים הימניים. זוהי סכנה גדולה. ידיעה רעה.

 

ועוד ציבור של מיליון ורבע נשאר בחוץ: האזרחים הערביים. כמו כל קודמותיה, גם ממשלה זו, ה-31 במספר ב-58 שנות קיום המדינה, היא ממשלה יהודית, לא ישראלית. אין בה שר ערבי. הציבור הגדול הזה ידחק גם הוא לשוליים. ידיעה רעה מאוד. המליצות הנבובות של אולמרט על שוויון בין כל האזרחים אינן יכולות לחפות על כך. 

 

אז מה עומד בראש סדר-היום של ממשלת אולמרט? נדמה שהתשובה היא פרוזאית: עצם קיומה. מאחד אותה הרצון העז להישאר בחיים בארבע וחצי השנים הבאות.

 

הביטוי המובהק ביותר לכך היה הנשיקיאדה שנערכה בכנסת עם השבעת השרים. התפרצות כזו של שמחה ילדותית אופיינית יותר לזוכים במפעל-הפיס מאשר לשרים האמורים להתמודד עם בעיות גורליות.

 

יושבת-ראש הכנסת, דליה איציק, האישה הראשונה בתפקיד זה, הפכה למזוזה, כשכל השרים (מלבד החרדים) נשקו אותה על הדוכן. אחר-כך נישקו השרים החדשים אלה את אלה ואת כל חברי-הכנסת שנקרו בדרכם, תוך חיבוקים וטפיחות עזות על הגב. לפי חשבון של תריסר נשיקות הממוצע של כל שר, היו שם כ-300 נשיקות.

 

קשה לתאר סצנה כזאת בכל פרלמנט אחר בעולם, שלא לדבר על הכנסות הראשונות של מדינת-ישראל. דויד בן-גוריון לא היה נשקן גדול.

 

הדגל על ספינת-האדמירל הוא, כמובן, דגל ה”התכנסות”. זאת הייתה ונשארה הסיסמה העיקרית של אולמרט. אבל לא כדאי לעצור את הנשימה עד לביצועה.

 

אולמרט עצמו הכריז שלפני הביצוע יש להקדיש זמן רב להידברות. הידברות עם מי? עם המתנחלים. עם ארצות-הברית. עם “הקהילה הבינלאומית”. ומי חסר ברשימה? נכון. הפלסטינים. איתם אי-אפשר (וגם אין צורך) להידבר – עד שיכירו בזכות-קיומה של המדינה היהודית, יקבלו את כל ההסכמים שנחתמו, יפסיקו את האלימות ויחרימו את הנשק מהארגונים. בקיצור, ייכנעו ללא תנאי. ואולי גם יירשמו בהסתדרות הציונית. אולמרט סבלני. הוא מוכן לחכות שנתיים.

 

בשנתיים אלה אמורות ארצות-הברית והקהילה הבינלאומית להכיר בגבולות-הקבע, שממשלת-אולמרט רוצה לקבוע כראות עיניה ובאופן “חד-צדדי”, בלי הסכמת הפלסטינים ובלי הידברות איתם. רק שלפני כן יצמחו שערות על כף ידו.

 

במשך שנתיים אלה לא תעשה הממשלה מאומה למען השלום. להיפך, היא תרחיב את גושי-ההתנחלות – כביכול כדי להכין מקום למתנחלים שיתפנו בבוא העת מההתנחלויות המבודדות. כלומר: קודם כל סיפוח והרחבת ההתנחלויות הגדולות, ורק אחר-כך – אם ירצה השם – פירוק כמה התנחלויות קטנות. לפי התכנית, כל המתנחלים יישארו מעבר לקו הירוק. אולמרט כבר דחה על הסף את ההצעה לשלם פיצויים למתנחלים הרוצים להתפנות כבר עכשיו ולחזור לשטח ישראל.

 

ומה הידיעה הכי הטובה? ממשלה זו מדברת בפה מלא על “חלוקת הארץ”, שהיא “חבל ההצלה של הציונות”. היא מדברת על הנסיגה מ”רוב יהודה ושומרון” ועל פירוק התנחלויות. זה מעיד על תזוזה גדולה בדעת-הקהל.

 

אמנם, אחד מראשי הגזענים בכנסת, אפי איתם, צעק ש”אין רוב יהודי לנסיגה”, אבל כדאי לו לחזור לכיתה ג’ וללמוד חשבון. אמנם, לפי חלוקה לאומנית-גזענית, יש בכנסת רק 58 תומכים יהודיים בנסיגה (27 הח”כים היהודיים בקדימה, 18 בעבודה, 7 גמלאים, 5 מרצ, 1 החבר היהודי בחד”ש), אבל מולם עומדים רק 50 ח”כים יהודיים המתנגדים לנסיגה (הליכוד, ש”ס, יהדות התורה, הליברמנים והאיחוד הלאומי). שאר 12 הח”כים הם ערבים התומכים, כמובן, בנסיגה (1 בקדימה, 2 בעבודה, 2 חד”ש, 3 בל”ד, 4 רע”ם). 

 

לפיכך יש בכנסת לא רק רוב מוחץ (70 מול 50) בעד חלוקת הארץ, אלא אפילו “רוב יהודי” גדול (58 נגד 50). זהו שינוי גיאולוגי בדעת-הקהל – שינוי איטי אבל מאסיבי ומתמשך.

 

מעטים מאמינים שממשלה זו אכן תחזיק מעמד במשך ארבע וחצי שנים. הניחוש הכללי הוא שתיפול בעוד שנתיים, כאשר אמורה להתחיל ה”התכנסות”.קרוב לוודאי שאז תפרוש ש”ס.

 

אולמרט ביקש מאיתנו להיאזר ב”סבלנות”. אז בסדר, נחכה בסבלנות לבחירות הבאות.

 

 

Uri Avnery

300 Kisses

 6.5.06

 

SHALL WE start with the good news or the bad news? As confirmed optimists, let’s start with the good news.

 

To paraphrase an old Hebrew saying: Don’t look at the vessel but at what’s not in it. Avigdor Liberman is not in the Israeli government.

 

He made a huge effort to board the ship. He put on an almost liberal mask, ate juicy herring with Yossi Beilin, who called him a nice person. After the elections, Amir Peretz made no mention of Labor’s pledge not to sit with him in the cabinet. It seemed that the brutal racist would succeed in achieving legitimacy for his fascist views.
 

But the brutish wolf did not reckon with the wiliness of the fox. Ehud Olmert twisted the gross braggart around his little finger. At the last moment, Liberman was left on shore, looking on with longing eyes as the ship, bedecked with gay flags, put out to sea without him.

 

Furious, he threw away his amiable mask, and gave a speech in the Knesset demanding the execution of the Arab deputies who had met with the members of the Palestinian government. After that, even Beilin will not be having breakfast with him any more.

 

THE SECOND piece of good news is that Shaul Mofaz has been removed from the Ministry of Defense. This primitive man, the king of “targeted liquidations”, has been thrown from the high tower of Defense into the empty well of Transportation. One can enjoy the cartoon showing Mofaz driving a tank down the streets of Tel-Aviv.

 

This joy is mixed with deep anxiety. It is difficult to get used to the appellation “Minister of Defense Amir Peretz”. Only a few hours before he took the oath of office in the Knesset, soldiers shot an innocent Palestinian taxi driver in the back and killed him. The day before, they had killed “by mistake” a Palestinian woman at her home. From now on, Peretz will bear the responsibility for such acts, which have become part of the daily routine of occupation. He has put himself into an almost impossible position. The next demonstrations we hold will probably have to be against him.

 

THE THIRD item of good news is that this is a civilian government. The four key players (Prime Minister and Ministers of Defense, Finance and Foreign Affairs) are civilians. Undoubtedly, a sign of maturity.

 

Among the 25 cabinet ministers, there are “only” two generals (Mofaz, Binyamin Ben-Eliezer), both in junior positions. Even the number of Shin-Bet officers in the cabinet (Gideon Ezra, Avi Dichter, Raffi Eytan) is larger than that. But let’s not rejoice too soon: a civilian government may be browbeaten by the might of the generals and feel the urge to prove its military prowess (echoing the song: Anything you can do, I can do better…) Will these civilians dare to act against the advice of the Chief-of-Staff, who takes part in every cabinet meeting and dictates policy in the name of “security”?

 

In this government, there are no lions. This is a government of foxes, headed by the leader of the pack. With Ariel Sharon, the last of the great figures of the 1948 war is gone. The presence of the pathetic Shimon Peres only underlines this. This is a government of gray party hacks.

There are two glaring holes in it. Olmert made his first major mistake when he did not include a member of the Russian-speaking community in the new cabinet. A million immigrants from the former Soviet Union, many of them imbued with a rabid racism they brought with them, will now be pushed even further into a corner. This is a great danger. Bad news.

Another community of a million and a quarter is also left outside: the Arab citizens. Like all its predecessors, this government, the 31st in the state’s 58 years of existence, is a Jewish government, not an Israeli one. It doesn’t have a single Arab member. This large community will also be pushed to the margins. Bad news, indeed. All of Olmert’s empty phrases about equality between all citizens cannot cover this up.

 

SO WHAT will top the agenda of the Olmert government? It seems that the most plausible answer is prosaic: its very existence. It is unified by the ardent desire to survive until the end of its four and a half years’ term. (The half is a leftover from the last government).

This was most vividly expressed by the orgy of kisses in the Knesset when the new ministers took the oath of office. Such an outburst of childish happiness is more typical of lottery-winners than ministers called upon to deal with fateful problems.

 

The Knesset Speaker, Dalia Itzig, the first woman ever to occupy this post, became a Mezuzah, kissed by all the ministers (except for the Orthodox) on her raised podium. Afterwards, the new ministers kissed each other and all the Knesset members they came across, accompanying this with hearty embraces and slaps on the back. If we assume that every minister kissed a dozen persons on average, that makes 300 kisses.

It is difficult to imagine such a scene in any other parliament, not to mention the first Knesset. David Ben-Gurion was no great kisser.

 

THE FLAG flying from the mast is, of course, the flag of Convergence. That was and is Olmert’s main slogan. But one should not hold one’s breath waiting for its implementation.

Olmert himself has announced that before the realization, much time should be devoted to dialogue. Dialogue with whom? Well, with the settlers. And with the United States. And with the “international community”.

 

Anyone missing from the list? Only the Palestinians. With them it is not possible (nor necessary) to talk – until they recognize the right of existence of Israel as a Jewish State, accept all past treaties, stop the violence and confiscate the weapons of the organizations. In short, surrender unconditionally. And become members of the Zionist Organization, too, while they are at it. Olmert is patient. He is ready to wait for two years.

 

During these two years, the United States and the international community are expected to recognize the “permanent” borders that the Olmert government wants to fix “unilaterally”, at its pleasure, without the agreement of the Palestinians and without even talking with them.

In the two years, the government will do nothing for peace. On the contrary, it will enlarge the settlement blocs – in order to prepare housing for the settlers who will be moved there, when the time comes, from the isolated settlements. That’s to say: first of all the big settlements will be annexed and enlarged, and after that – God willing – some small settlements will be dismantled. According to the plan, all the settlers will remain on the other side of the Green Line. Olmert has already rejected out of hand the suggestion that compensation be paid to the settlers who are willing to come back to Israel now.

 

AND WHAT is the really good news? This government speaks publicly about the “partition of the country” as the “lifeline of Zionism”. It speaks of withdrawal from “most of Judea and Samaria” and the dismantling of settlements. That shows a big shift in public opinion.

One of the leading racists in the Knesset, Effi Eytam, shouted that “there is no Jewish majority for withdrawal”. He should be sent back to third grade to learn his arithmetic. True, according to the racist-nationalist accounting, there are only 58 Jewish members of the Knesset in favor of withdrawal (28 Jewish members of Kadima, 17 of Labor, 7 Pensioners, 5 Meretz, the 1 Jewish member of Hadash). But against them, only 50 Jewish members oppose withdrawal (Likud, Shas, the Orthodox, the Liberman people and the National Union). The remaining 12 members are Arabs, who can be presumed to support withdrawal (1 of Kadima, 2 of Labor, 2 Hadash, 3 Balad, 4 of the United Arab Party).

 

Accordingly, there is not only a large majority in the Knesset (70 against 50) for the partition of the country, but even a “Jewish majority” (58 against 50). That is a geological change in public opinion – a sign of a slow but massive and ongoing process.

 

FEW BELIEVE that this government will indeed last for four and a half years. The general guess is that it will fall in two years, when the “convergence” is slated to start. At that time, Shas will probably secede.

 

Olmert asked us to be patient. Alright, then, let us be patient as we wait for the next elections.
 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר